״הכאב והפחד יושבים באותו מקום במוח. צריך לדעת להפריד״. ברור, הכי פשוט. 

הרגשתי רע השבוע, איפשהו בין וירוס בטן סטנדרטי למוות ממשמש ובא, אז התקשרתי לחברתי האחות, סמכות עליונה בענייני רפואה, כאב והחיים עצמם, כדי שתרגיע אותי. התפקיד שלה במקרים כאלה הוא לשאול שאלות פולשניות במידה, ולהבהיר לי בסאבטקסט שאני היסטרי לגמרי וסביר שאשרוד. זה עובד מצוין.

 זו לא פעם ראשונה שבה אנחנו מנהלים שיחה כזו. כשתומר סבל מפציעה בברך שהפחידה אותי עד כדי ריצה למיון דיברנו על זה לא מעט. במקרים כאלה, היא אמרה, דווקא נערים בריאים וספורטיביים מגיבים פחות טוב. הם לא רגילים להיות מוגבלים בתנועה, וכאב חד ופציעה קשה מעוררים חרדה, שמתגוררת בדיוק באותה שכונה במוח, שכנים מודאגים שמתערבים ברגע הלא נכון. הפער בין השליטה והעצמאות היומיומית לאובדן הפתאומי שלהם גדול מדי.

כנראה שזה נכון גם לגביי, איש בריא בדרך כלל וספק היפוכונדר בהתהוות. יותר מדי אירועים בשנים האחרונות הפכו את המוות לנוכח, והדאגות בהתאם. עכשיו נותר רק להפריד. להתמודד עם הכאב, להוציא את הפחד מהאירוע.

זה נכון לגוף ולנפש הפרטיים שלי, זה נכון גם למקום שבו אני חי. והדבר שהכי מפחיד אותי כרגע הוא שמאז השבעה באוקטובר יותר מדי אנשים בתפקידי מפתח פועלים מתוך חרדה, ממקומות לא רציונליים, בלי להפריד, בלי להסתכל קדימה. 

העתיד של הילדים שלי מופקד בידי אנשים שיותר מדי זמן הרגישו טוב, בשליטה, כמו חבורת אתלטים שחצנים בסרט תיכון אמריקאי שמאבדים את זה ברגע שהעלילה מסתבכת. גברים מיליטריסטים מבוגרים שהתבסמו בססמאות "החמאס מורתע" משמע לנו יש יותר גדול, ופתאום נאלצים להתמודד עם מכה שמערערת את תפיסת המציאות שלהם מהיסוד.

וזה מובן וסביר, אבל אם אפשר רגע לעצור את ההרג, את הפיכת עזה למגרש חנייה, את הססמאות החלולות והאיומים הנבובים. ולהפריד את הכאב מצלליות הפחד שסובבות אותו, את האבל על מה שקרה מהניסיון לעצב את מה שיקרה, זה יהיה מעולה. ומרגיע. בני אדם יכולים להרשות לעצמם חרדות וקצת התפרקות פה ושם, מדינות פחות. צריך להיות פה גם מחר, אחרי כל זה, והייתי רוצה להאמין שהאנשים שאוחזים בהגה מסוגלים להביא אותי לשם. כרגע אני בספק.

אין פוסט השבוע כי כואב לי. היו לי כל מיני נושאים בראש, אבל אז התעוררתי בארבע לפנות בוקר כדי לגלות שהכאב בשכמה הימנית הוא לא סתם שריר תפוס, אלא דלקת בגלל חדר כושר. ושאין שום תנוחה בעולם שבה אני מסוגל לשכב בלי להתייסר.

זו הפעם השנייה שתוקפת אותי דלקת מהז'אנר, ולכן הגבתי מייד באופן סביר ונכנסתי לפניקה. זיכרונות של לילות נטולי שינה, כשכל תזוזה היא סבל, הריצו אותי לארון התרופות הדל שלי. לכדור הפלא שהציל אותי אז קראו ארקוקסיה. בארון התרופות מצאתי קופסה לבנה שעליה התנוסס השם הקסום. זכרתי לבדוק תאריך תפוגה. ינואר 2017. אושר גדול. פתחתי את הקופסה רק כדי לגלות שהיא ריקה. אירוניה קוסמית באמצע הלילה. לקחתי אדוויל, וחזרתי להתפתל מכאבים במיטה.

יש משהו משפיל בחוויית הכאב. הקלות הבלתי נסבלת שבה אני עובר לתפקוד בסיסי בלבד. מסוגל להתמקד בכל רגע נתון בשני דברים: מטלה הכרחית כלשהי, ורחמים עצמיים. כל השאר מפנה מקום עד יעבור זעם.

ליל האדוויל פינה מקום לבוקר שבת חצי טיפוסי, שכלל מטלות כמו הסעה לסט צילום לעבודת גמר של נגה, השקיית חלזונות במצוות הקטנה ועוד. יכולת הביצוע שלי הייתה עלובה, ורוב הזמן הייתי נרגן וזועם. אלמלא סיוע של חברה מעולה וגילויי אמפתיה של נגה לזעם הלא רציונלי שלי, אין לדעת לאן כל זה היה מגיע.

את הארקוקסיה, הו כדור פלא נחשק, השגתי באמצעים מחתרתיים. שאר היום השתפר מעט בזכות הצעד הטקטי הזה, אבל עדיין הייתי רחוק מכושר אולימפי. מתנסח מסורבל, עצבני, חלוש וזועף, רוצה רק שיעזבו אותי בשקט על הספה. זה קורה אחת לכמה זמן: שפעת עצבנית במיוחד או דלקת כזו שמעמידה אותי במקום. מדכדך להיות סתם בשר ודם, משועבד לתגובות כימיות, למכאובים, לחומר. איפה הספרות והאמנות מול כדור טוב כשכואב הגב.

זו רתמה בה מושך בעלים מטאפורים כדי להזכיר לי שאני קשור, כדי לסלק אשליות של עצמאות ושליטה. תעירו אותי כשמישהו יגלה איך להעביר את התודעה האנושית למחשב. עד אז אני על קוקטייל אקזוטי של כדורים, ישן על הצד.