לפני קצת יותר משבוע נערך המפגש הראשון של מועדון הקריאה החדש שכולל בינתיים רק את אמא שלי ואותי. ישבנו במרפסת שלי כדי לדבר על הספר שבחרנו, ״24 שעות בחיי אישה״ של שטפן צווייג. נקודת המוצא היתה ציטוטים ותובנות על הספר. אבל היעד, שלא ידענו שאנחנו הולכים אליו, היה שיחה גלויה על דברים שלא באמת דיברנו עליהם אף פעם. 

זה לא ששמעתי דברים חדשים, את העובדות ידעתי. אבל פתאום נוספו להן פרשנויות, תובנות ועומק. הבנתי דברים אחרת, שיתפתי דברים שלא באמת חלקתי קודם לכן. זה היה נהדר, וזה לא היה קורה אלמלא הספר שנח בינינו. 

הספר של צווייג הוא דיאלוג בין המספר לאישה מבוגרת שמספרת על אפיזודה קצרה אבל פרועה והרת גורל בחייה. הספר דן באובססיה ומאבק פנימי סביב מוסר ומוסכמות מול רצון ותשוקה, נוגע בזיכרון ואשמה, זיקנה ופחד ממוות – חומרים שלגמרי רלוונטיים עבורנו, אני מניח שעבור כולם. 

ודרך התובנות והתיאורים של צווייג הגענו לשיחה על האבות המתים שלי, על מערכות יחסים, על הבחירה הלא מובנת מאליה לחיות גם אחרי אובדן, על התמודדות, על הכול. 

תמיד אהבתי ספרים, ותמיד היה בהם משהו שאף צורת אמנות אחרת לא נתנה לי. אין מדיום אחר שיכול להעביר אותי באופן כל כך שלם למציאות שונה, עולם חלופי. אבל יש בזה הרבה יותר מאסקפיזם. ספר יכול לגרום לי להבין את עצמי ואת האנשים שאני אוהב טוב יותר, להשפיע על תפיסת המציאות שלי, ליצור ולשנות תובנות. בפרפרזה על הציטוט של ניטשה, כשאתה מביט אל תוך ספר טוב באמת, משהו ממנו חוזר וחודר אל הנשמה שלך. 

בכאן 11 עלתה ״אתה חייב לקרוא את זה״, תוכנית חמודה שבה סלבס ממליצים על ספר לקורא/ת פוטנציאליים, ומתחרים ביניהם איזו המלצה תתקבל. זה כיף ונחמד ומקדם ספרות, אבל למה בעצם זו צריכה להיות תחרות, וכמה עצוב שכדי לתת לספרים את הכבוד המגיע להם צריך לדחוף אותם לפורמט של ריאליטי. אם ימליצו לי על שלושה ספרים אקרא את שלושתם. ואם ימליצו לי על ספר רק כי הוא קצר, או לא תובעני מדי, כנראה שאסתובב ואלך ואקרא משהו אחר. לא לשם כך התכנסנו.

אני לא נגד ספרות כבידור, ספר יכול להיות כיף ואסקפיזם טהור. אבל מבחינתי זה לא מהות העניין. אני קורא עכשיו את ״סוף הרומן״ של גרהם גרין, והוא מטלטל אותי, שולף מהזיכרון דברים מן העבר, מרפרף על דברים מההווה, וגורם לי לחשוב ולהרגיש ולראות דברים אחרת. זה קסם שאין לו תחליף. אני שהעולם יניח לי, וייתן לי להפוך עוד עמוד.