יש משהו לא סביר בחבורת אנשים מבוגרים שמתכנסים בשבת בבוקר, בשעה מוקדמת מדי, כדי להתאמן ולהזיע במקום לישון עוד קצת או להתרווח על ספה. 

אחר כך, בבית הקפה, השיחה מרפרפת ליד הנושא, אבל השאלה לא נשאלת. יש משהו לא סביר באימון שלא מן המניין בשבת בבוקר, אנחנו לא אתלטים מקצועיים ולא אנשים שספורט היה דרך חיים עבורם. אנחנו כן אנשים שהגיעו לגיל מסוים, וכאן מתחיל הדיון. האם זה ניסיון נואש לדחות איזה קץ, לשמר איזה רמז לנעורים?

אני נזכר בשיעורי ההתעמלות בבית הספר בפחד וברתיעה. כי קשה, כי אני גרוע בכדורגל וכדורסל, כי אני איראה מגוחך. ואולי עכשיו הרעל החברתי הזה נוטרל. מה אכפת לי איך אני נראה, אם אני טוב או לא, איפה אני ממוקם באיזו תחרות סמויה עם האחרים שסביבי. אולי בגיל הזה אני משיל מעלי את כל זה ומתמקד בהשוואה לעצמי של לפני שבועיים או חצי שנה, ובשמחת הגוף על התנועה. 

בשיחה בבית הקפה מדברים גם על גבריות וספורט, על חברה ותרבות שהזריקו לי לווריד תפיסות על מה זה להיות גבר-גבר-אחי, שרק עכשיו אני מתחיל להשתחרר מהן. וגם זה לא מעט בזכות המקום שמצאתי לי, שמנוהל על ידי אישה ושאין בו מקום לעודף טסטוסטרון ושיפוטיות נוסח מה-אתה-ילדה?  

וכך באמצע משבר אמצע החיים שלי אני מבין את האושר שטמון בגוף בפעולה, ומצטער קצת שלא התעוררתי לכל זה קודם, ובעיקר שמח על הקהילה שמצאתי, ועל כל שריר תפוס ודואב. 

כשאני קם בבוקר נטול שמחת חיים וחשק, כשאני עובר על הכותרות חרד למצוא שמות מוכרים ברשימות הנופלים, כשאני מנסה לחשוב על החטופים והמוח מסרב לגעת בפצע הפתוח, אני נזכר בסבא שלי, מאזין לשידור משחק כדורגל ברדיו, חיוך על פניו, כאילו לא עבר את הגיהינום פעמיים ושרד.

הוא היה איש גדל גוף סבא שלי. יותר ממטר ושמונים, חובב פחממות וסוכר. אבל את מלחמת העולם השנייה סיים פחות מחמישים קילו. לפני שהרייך השלישי הגיע הוא היה נשוי ואב לבן, המלחמה הותירה אותו אלמן ואב שכול. אבל הוא שרד, התחתן שוב, ונולד לו בן בגיל מאוחר יחסית. גל אנטישמיות בהונגריה גרם לסבא וסבתא שלי לעלות לארץ, שבה בנם היחיד הספיק להתחתן ולהפוך לאב בעצמו קצת לפני שנהרג במלחמת יום כיפור.

רוצה לומר: הימים הקשים ביותר שלי בתקופה הנוכחית לא נמצאים באותה ליגה או ענף ספורט של מה שעבר על סבא שלי. שכול ואובדן, אי ודאות ופחד מוות, חרדה לילדים, חשש מהעתיד – צ׳ק, צ׳ק וצ׳ק, פלוס נאצים. בגדול נראה שהחיים השליכו על סבא שלי את כל מה שהיה להם בהישג יד ואז עוד קצת. כל מה שצריך כדי שבערוב ימיו הוא יהיה צל אדם דכאוני ומריר. 

רק שאף אחד לא טרח להסביר לו איך ומה הוא צריך להרגיש. את העשור וקצת האחרונים של חייו הוא בילה בלאכול טעים ולא בריא, לעקוב אחרי משחקי כדורגל ולזכות בכל פעם בקצת כסף בטוטו, לבלות עם הנכד היחיד שלו – אני – בסרטים ושיטוטים בעיר, ולנהל שיחות לבביות עם כל אדם שפגש. ללוויה שלו הגיעו קופאיות מהסופר שבו נהג לקנות בכל בוקר, כולל בבוקר היום שבו נפטר.

אני חושב על סבא שלי בהקשר של היום שאחרי. במובן הכי בסיסי – יהיה יום שאחרי. הזמן יעבור והחיים ימשיכו, ויום אחד אקום בלי מועקה בלב, וההמתנה לעתיד קודר תפנה מקום לזיכרון של זמנים רעים. אני חושב על סבא שלי מאזין לשידור כדורגל ומחכה.

כבר שנים שאני רוצה לעקוב אחרי הילדים שלי. לשתול מצלמות ומיקרופונים, לשגר סוכנים שינטרו וידווחו על כל תנועה של היעדים המודיעיניים שהם יוצאי חלצי.

הורים לילדים קטנים לא יבינו. הילדים שלהם הם קצת כמו הבדיחה על איך אתה יודע אם מישהו טבעוני – הוא כבר יגיד לך. עד גיל מסוים אתה נדון לשמוע הכל בפרוטרוט כשרוב המידע לא מרתק במיוחד, בלשון המעטה. מי עצבן בגן, כמה שערים הובקעו במשחק הכדורגל בבית הספר, לא בדיוק דוסטויבסקי. 

אני לא יודע לומר באיזו נקודה מתחילה דממת האלחוט. זה פיחות זוחל, לא שמים לב בהתחלה, והשקט מבורך. במקום אחר צהריים של משחקי קופסה וגינות שעשועים אתה מוצא את עצמך חופשי לנפשך. פתאום הם הולכים לחברים לבד, ולחוגים, ולצופים, ושטף המידע הלא נורא מעניין הופך לזרזיף. פתאום גר איתך בבית עוד אדם בוגר לכאורה, ואין לך מושג מה קורה בחיים שלו.

כשתומר היה בכיתה ח׳ תפסתי אותו מבריז מבית הספר. הוא יצא מהבית של אמא שלו, ובמקום לעלות על ההסעה צעד לבית שלי. אלא שבאותו בוקר התעוררתי באופן חריג מאוחר ממש, וכשיצאתי לעבודה נתקלתי בו בשביל הכניסה. שנינו קפאנו במקום. ואחרי בירור קצר ונזיפה מינורית אישרתי לו לזרום עם היום החופשי. עברו שנים עד שזה היכה בי פתאום – זו לא היתה ההברזה הראשונה. הוא נתפס פעם אחת, אבל רק האלים יודעים כמה פעמים הוא הצליח לנצח את המערכת. ולי לא היה מושג. 

כי ידע הוא כוח, ואי הידיעה מפחידה אותי. המכה שמפילה אותך היא זו שאתה לא רואה, ומה אם הילדים שלי עוברים דברים שהם לא חולקים איתי, וכשיתברר הנזק כבר יהיה מאוחר מדי? מה קורה כשהם מסתובבים שם בעולם ללא השגחה, בלי להחזיק לי את היד? 

מישהי אמרה לי השבוע שהיא היתה רוצה להתקין בתוך הלב של הבן שלה מראה חד כיוונית. היא רוצה לעקוב ולראות מה הוא מרגיש, מה הוא עובר באמת. זה מנצח את סוכנות הריגול שלי עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. איזה רעיון מפתה, ולא משנה כמה ברור לי שהוא לא בריא. 

אחרי כל סיפור פציעת הברך של תומר שאלתי אותו למה ניהלנו שיחה פתוחה באמת על מה שעובר עליו רק בארבע בבוקר בחדר מיון. הוא חשב על זה רגע, וענה לי שאמא שלו ואני הם לא האנשים שהוא רוצה לדבר איתם. יש לו חברים שזה התפקיד שלהם. אתם, הוא אמר, רשת הביטחון. וחשבתי שזה בריא ומדויק והכרחי, שלב בהיפרדות הבלתי נמנעת. אבל אם רק הייתי יכול להתקין מצלמות בעולם ומראה חד כיוונית בלב שלו, הייתי עושה את זה עכשיו. יושב עם חבילת טישו ומנסה לא להתערב, ומחזיק אצבעות שיהיה בסדר. 

“יש לי אפס השפעה על הסיטואציה אבל מאה אחוז שליטה על איך שאני מגיב לה," היה עלול להיות משפט מעצבן של איזה רוחניק מחבק עצים. אבל כשהוא מגיע מטייס ששהה בשבי שלוש שנים הוא נשמע אחרת. אני קורא את "חוץ מציפורים" של עמיה ליבליך, וחושב על סבא שלי.

ליבליך מראיינת בספרה עשרה ישראלים שנפלו בשבי המצרי בזמן מלחמת ההתשה, ושרדו בו שלוש שנים. היו שם טייסים, צנחן, עובדי שק"ם, ערבוב מרשים של עם ישראל. כל אחד מהם עבר חקירות ועינויים, ולאחר מכן איפסנו את כולם יחד בחדר קטן עד להחלטה על חילופי או החזרת שבויים. כל אחד מהם הגיב קצת אחרת, כולם יחד שרדו באמצעות כללים שפיתחו וחברה שיתופית ושוויונית שיצרו למרות תנאים שלכאורה מעודדים שחזור של "בעל זבוב".

אז למה סבא שלי צץ לי בראש? ההורים של אבי הביולוגי עברו חיים איומים. הם שרדו את השואה, כשהם משאירים אחריהם את רוב משפחתם קבורה באירופה. כולל אישה וילד במקרה של סבא שלי, וארוס במקרה של סבתא. הם התחתנו בגיל מאוחר, נולד להם בן יחיד, ואז עלו לארץ. הבן היחיד נהרג במלחמת יום כיפור.

הסיפור מסביר מדוע סבתא שלי היתה עצובה, רדופת זיכרונות ולהערה על תינוק חמוד הגיבה ב"גם היטלר היה תינוק". זו היתה תגובה מתקבלת על הדעת מצד אישה עם מספר על היד מאושוויץ, שאיבדה את הבן היחיד שלה במלחמה אידיוטית.

אבל לסבא שלי אין הסבר. הוא היה אחד האנשים השמחים והאופטימים שהכרתי. עד מותו בגיל 81 הוא אהב לראות כדורגל ולמלא טוטו, לאכול אוכל טעים ולא בריא, להתבדח איתי ולספר סיפורים שסביר שחלקם עד רובם לא היו נכונים בעליל – הצלקת על המצח? דו קרב חרבות באוניברסיטה. ופעם הייתי שחקן כדורגל חצי מקצועי ופגשתי ונישקתי את הטבעת של האפיפיור! הוא פיתח שיחות חולין עם כל מוכר בכל חנות, הלך איתי בחדווה להמון סרטים אידיוטיים, ובאופן כללי נהנה מהחיים והתעלם מהיחס המחפיר שהם העניקו לו.

מטפלת שעבדה עם נכים אמרה לי שיש רמת אושר בסיסית שאיתה אתה נולד. אחר כך קורים דברים. אבל גם אדם שמשותק מהצוואר ומטה יכול למצוא סיבות לשמוח. החיים הם, כמו שכתב יהונתן גפן "איים קטנים של אושר בתוך אוקיינוס של דרעק". זה נכון, בשלב הזה אני חותם על ההצהרה הזו בלב שלם וכואב.

אבל גם אם אני לא שולט באירועים, גם אם מישהו אחר כותב את התסריט, אני זה שבוחר איפה להציב את המצלמה ובמה למקד אותה. אני לא יודע אם העובדה שאיש קשיש התרגש מול משחק כדורגל או צחק בקול מקומדיית פעולה שנים אחרי שניסו להשמיד אותו היא סמל לניצחון כלשהו. אבל זו לגמרי המפה שלפיה אני רוצה לנווט את חיי.

השנה, בפעם הראשונה, לא נסעתי לטקס יום הזיכרון. אמא שלי טסה לחסות באמסטרדם בימי הזיכרון והעצמאות, ואני התלבטתי במשך שבועות מה לעשות עם עצמי. החלטתי לכתוב משהו, ללכת לים ולהקריא את הטקסט לפני הצפירה. הלכתי עם חברה טובה וקיוויתי שלא ארגיש כמו אידיוט. הקראתי, דמעתי, הסתכלנו על אנשים עומדים בצפירה בתוך המים, והיה מזכך ומדויק.

וזה מה שכתבתי:

אין לי כוח ליום הזיכרון. זה מעצבן אותי, "יום הזיכרון", אתם לא תגידו לי מתי לזכור ומה. אני גם לא זוכר. אבא שלי נהרג כשהייתי בן שנה וחצי וזה גם מרגיז, כל כך הרבה סובב סביב איש שאני לא מכיר, חולייה חסרה שאני תוהה לפעמים אם היא אחראית לדברים בתומר שאני לא מזהה בעצמי או באמא שלו.

אחרי היום שבו אנחנו צריכים לחשוב על השואה, ביום שבו אנחנו אמורים להיות עצובים חצי יום בגלל אלה שנהרגו במלחמות ואז לשמוח פתאום, אני רוצה לזכור דווקא את סבא שלי, האיש שאיבד בן ואישה בשואה, ואז עוד בן במלחמת יום כיפור. האיש, שאם יש מבחינתי מישהו ללמוד ממנו בכל הסיפור הזה של שואה וגבורה ומלחמות ישראל ומחדלים ופוליטיקאים וגנרלים – זה הוא.

סבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה שנפגשו בגיל מבוגר, עלו לארץ, ואיבדו את בנם היחיד במלחמה. סבתא שלי היתה אישה עצובה. היא אהבה אותי ואהבתי אותה, אבל ידעתי לזהות את העצב בין השורות גם כילד קטן. היא לא חייכה, נזכרה והזכירה תכופות את השואה, את אבא שלי, ובדיעבד התנהלה כפי שניתן לצפות מאדם שעבר את כל מה שעברה בחיים.

אבל לא סבא שלי. הוא התייחס לחיים כמו מתאגרף שסופג וסופג וממשיך להקניט את היריב. איש גדל גוף שלא התקרב לירקות ונהנה מאוכל לא בריא בעליל, שישב עם הטרנזיסטור צמוד לאוזן לשמוע שידור של משחק כדורגל כי הוא מילא טוטו, שדיבר והתלוצץ עם כל מוכר בסופר או נהג אוטובוס או שכן. עולץ לקראתי כל פעם מחדש, "שלום אדוני!" מדמה יריקה לכף היד לקראת לחיצת יד אוסטרו-הונגרית מטלטלת עם אני בן ה-8. מלא סיפורים שלא אוכל לאמת לעולם. הצלקת הזאת על המצח? תוצאה של דו קרב באוניברסיטה מול סטודנט שהעליב אותו כי היה יהודי. כדורגל? הוא היה שחקן פעם, חצי מקצוען, אפילו נישק את הטבעת של האפיפיור במפגש של האב הקדוש עם הקבוצה.

והסרטים. בירושלים של ילדותי היו המון בתי קולנוע, ובחופשים שביליתי שם בילוי בוקר טיפוסי היה סרט – ברוס לי, מערבונים ישנים, שוברי קופות חדשים. סבא שלי טען שאינדיאנה ג'ונס היה גרוע יותר מהנאצים, אבל אני הייתי מקפיד להציץ בו מדי פעם מהצד, בחושך, רואה אותו צוחק ונהנה כמו ילד.

בסיבובים הרגליים שלנו בשכונת בית הכרם היינו מתכננים את העתיד שלי ומדברים על הכול. ובכל פעם שעברנו ליד בית האבות בשכונה הוא היה מצביע עליו ומודיע לי שלשם הוא לא יגיע. והוא לא. בגיל 81 הוא נפטר מהתקף לב. דקות לפני הוא היה צלול ועצמאי, בדיוק כפי שרצה. שמח וטוב לב והכי חי שאפשר.

יום הזיכרון הוא כולו התכנסות סביב המוות שהיה, וזה בסדר, למעט העובדה שלפעמים אני חושד שאחת המטרות היא להכשיר את הלבבות לקראת המוות שעוד יהיה. אבל אני לא רוצה. לא הכרתי את אבא שלי, גיבור המלחמה, אבל הכרתי את אבא שלו. וזה המודל לחיקוי שאני רוצה לאמץ לעצמי ולילדי. לא מיתוס של גבורה והקרבה. אלא חיות וחיוניות ושמחה, ולא משנה מה החיים זורקים עליך. אני מתגעגע.

כשעמדנו מול שלל החלקים הפזורים על הרצפה ידעתי שאין סיכוי שנצליח. הרגשתי בשיפולי הבטן את התחושה החמוצה הזו של הכישלון המתקרב. ארבעה ימים קודם רכשנו תומר ואני במיטב כספי הבר מצווה שלו ועוד תוספת קטנה מערכת תופים אלקטרוניים בת זונה. עכשיו היא שכבה מולנו כשקרביה שפוכים – מוטות, ברגים, כבלים ועצמים נטולי שם.

ידעתי ששורש החרדה מהכישלון טמון בילדות שלי, ובאופן שבו אני תופס את הגדרת הגבריות. זה לא מסובך: גבר-גבר היה קרבי בצבא, נוסע לטיולי שטח בג׳יפ או רוכב על אופנוע, מפרק ומרכיב מזגנים, מכוניות, עב״מים ודודי שמש, טוב בכדורגל ומתמחה בנפנוף אסרטיבי ביעה אדום שבור שוליים מעל מנגל. אפרים קישון כתב פעם על דמות החלוץ ההרואית: רובה ביד אחת, מחרשה ביד שנייה, ספר בשלישית. כזה בערך.

כלומר ההפך ממני. משתעמם מספורט, לא מצטיין בתיקונים, קידוחים ומברגים. אבא שלי, מנגד, יכול לפרק ולהרכיב מנוע של מכונית ביד אחת. ידוע במשפחה שאם צריך להרכיב רהיט מאיקאה או לבצע החייאה במכשיר חשמלי פונים לסבא. 

החרדה מפני הורות גברית צצה בהריון הראשון – שהסתיים בבת. בפעם השנייה האולטראסאונד דיווח על קיומו של פין, ואני נכנסתי ללחץ. בתמונה שעלתה לי בראש בחדר הרופא שיחקתי כדורגל עם הילד בחוסר כישרון משווע. באיזה גיל הוא יבין שאבא שלו, איך לומר, מעפן?

הוא הבין, בערך. אבל עם הזמן גיליתי את היתרונות היחסיים שלי, ונוצרה חלוקת תפקידים ברורה. אם צריך להוריד משחק למחשב או לסדר אפליקציה סוררת אני האיש. אם מדובר בענייני תרבות גיקים, נגיד הקרנת חצות של סטאר וורס, או ברכישת אוזניות מוצלחות, אני הכתובת. אבל אם הילד רוצה מדפים חדשים עדיף שסבא יאחז במקדחה. לרכוב על אופניים לימד אותו הדוד הקיבוצניק. לי יש את המקום הברור שלי. יש צרכים שרק אני יכול למלא. אני לגמרי חי בשלום עם העובדה שמפעם לפעם מיקור חוץ עדיף. אני גם מבין רציונלית את הטעות בתפיסת הגבריות המיושנת והילדותית שלי. 

אבל רציונליות בצד, הפעם עמדנו מול מערכת התופים רק תומר ואני, והכבוד והנסיבות לא איפשרו לקרוא לסיוע מבחוץ. לא משנה כמה אני מתבגר ומתקדם, פה ושם יש דברים שאני צריך להוכיח לעצמי. נשמתי עמוק, חיפשתי בין ערבוביית הקרטונים, התופים והמצילות את ההוראות, והתחלנו לעבוד.

זה לקח כמעט שעתיים. פה ושם היו רגעים שבהם נראה שהגענו למבוי סתום, אבל אחרי שהאבק המטאפורי שקע עמדה מולנו מערכת מוכנה לתיפוף. החרדה לא שככה: זה נראה טוב, אבל האם זה עובד? האם בסופו של דבר איאלץ למחול על כבודי ולהזמין מבוגר אחראי שיבדוק מה פספסתי?

חיברנו לחשמל וגילינו שחסר מתאם לאוזניות. תומר הפך את הסלון ולבסוף מצא את החלק האחרון בפאזל. הוא הכניס את השקע למקום הנכון, הרים מקל אחד, והיכה בתוף.

וחייך.

עדיין מסרב להאמין לקחתי ממנו את האוזניות ואת המקלות. המערכת עבדה כמו קסם. כשהורדנו את ערימת הקרטונים המיותמים למטה הרגשתי שאני קצת מרחף במדרגות. לא כישלון, לא אכזבה, הצלחה מסחררת מרגע הרכישה ועד סיבוב הבורג האחרון. אני עדיין לא יודע להקפיץ כדורגל וייקח לי שעות להעמיד אוהל, אבל מבחינתי את איקס האחווה הגברית עם הבן שלי חרצתי על החגורה.

רוקנ'רול, בנאדם.