יש משהו לא סביר בחבורת אנשים מבוגרים שמתכנסים בשבת בבוקר, בשעה מוקדמת מדי, כדי להתאמן ולהזיע במקום לישון עוד קצת או להתרווח על ספה. 

אחר כך, בבית הקפה, השיחה מרפרפת ליד הנושא, אבל השאלה לא נשאלת. יש משהו לא סביר באימון שלא מן המניין בשבת בבוקר, אנחנו לא אתלטים מקצועיים ולא אנשים שספורט היה דרך חיים עבורם. אנחנו כן אנשים שהגיעו לגיל מסוים, וכאן מתחיל הדיון. האם זה ניסיון נואש לדחות איזה קץ, לשמר איזה רמז לנעורים?

אני נזכר בשיעורי ההתעמלות בבית הספר בפחד וברתיעה. כי קשה, כי אני גרוע בכדורגל וכדורסל, כי אני איראה מגוחך. ואולי עכשיו הרעל החברתי הזה נוטרל. מה אכפת לי איך אני נראה, אם אני טוב או לא, איפה אני ממוקם באיזו תחרות סמויה עם האחרים שסביבי. אולי בגיל הזה אני משיל מעלי את כל זה ומתמקד בהשוואה לעצמי של לפני שבועיים או חצי שנה, ובשמחת הגוף על התנועה. 

בשיחה בבית הקפה מדברים גם על גבריות וספורט, על חברה ותרבות שהזריקו לי לווריד תפיסות על מה זה להיות גבר-גבר-אחי, שרק עכשיו אני מתחיל להשתחרר מהן. וגם זה לא מעט בזכות המקום שמצאתי לי, שמנוהל על ידי אישה ושאין בו מקום לעודף טסטוסטרון ושיפוטיות נוסח מה-אתה-ילדה?  

וכך באמצע משבר אמצע החיים שלי אני מבין את האושר שטמון בגוף בפעולה, ומצטער קצת שלא התעוררתי לכל זה קודם, ובעיקר שמח על הקהילה שמצאתי, ועל כל שריר תפוס ודואב. 

קודם שמענו את הרעש, טרטור המנוע המאיים, ואז הוא פרץ פנימה, דוהר כמו עטלף מהגהינום. 

המגרש היה שקט למדי עד לאותו רגע. אני והצאצאה קלענו לסל בצד אחד, שני ילדים שיחקו בצד השני, ומסביב רק דממת אחר צהריים של רחוב תל אביבי צדדי. ואז הגיע האופנוען. הוא היה כבן 8, רכוב על אופנוע צעצוע חשמלי עם צליל שנע על המנעד שבין מכסחת דשא לבואינג. הוא דהר פנימה, מזגזג על המגרש, עובר קרוב מדי לכדור, קרוב מדי למשחקים בו, קרוב מדי לחיים שלי.

אחריו הגיעו אבא וילד נוסף, רכוב על סקייטבורד. האב נראה נינוח. הם התפרסו על הטריטוריה. החצר של בית הספר לאמנויות גדולה למדי. יש מגרש כדורסל, לידו רחבה ריקה בערך באותו גודל, ועוד שטח קטן ועליו שולחן פינג פונג. היה ברור שהאב המסוים הזה לא מאמין בתוכנית החלוקה. ילד אחד ניצל את מלוא הרחבה לאימוני סקייטבורד, השני טס עם האופנוע על מגרש הכדורסל, משם לרחבה, וחזרה. האב הפטיר מדי פעם קריאות אזהרה כלליות, שלא ישתולל מדי, בלי לרדת לפרטים.

הוא לא נראה איש רע, האבא. לגמרי מתאים לכל הסטריאוטיפים של מרכז תל אביב. אם הייתי רואה אותו ברחוב הייתי מניח שהוא הצביע מרכז ושמאלה, משתתף בהפגנות בקפלן, בטוח שהוא מהטובים. אבל בסופו של דבר אנחנו בישראל. המגרש, הרחוב, כולם טריטוריה, שטח להשתלט עליו, להפגין בעלות. החיים כמאבק בלתי פוסק על המשבצת שעליה אתה עומד, כי מישהו – אמיתי, דמיוני – יחמוד אותה. 

זה נכון בשטחים, זה נכון בעיר הגדולה. אז מה אם יש מקום לכולם. לרגע לא עלה על דעתו של האב להגיד לבן האופנוען להגביל את הדהירה לשטח שבו לא משחקים כדורסל. מה פתאום להגביל? כולם רוצים להשתלט על הכל. בוויכוח על הרחצה המופרדת במעיינות, וגם במגרש הכדורסל. המטרה היא לא להבין איך כולנו נסתדר במרחב ביחד, אלא איך אני אקבל את שלי על חשבונך. מישהו תמיד דורש שיוותרו בשבילו, טוען שמגיע לו יותר. דו קיום על סכינים.

בסופו של דבר הילד התרסק. סיבוב חד מדי, נפילה כואבת, בכי גדול. האב לקח אותו על הידיים, טרטור המנוע נדם. המשכנו לשחק על המשבצת שלנו, עד הפולש הבא.

תמו חגי הנוצרים, התחילה 2020, והאינבוקס התמלא מיילים בנוסח "מקווים שלקחת חופש וחזרתי טעון מחדש". Recharged. זה היה המשך ישיר למיילים מסוף השנה האזרחית הקודמת שהפצירו בי לנצל את ימי החופש שנותרו לי, כי צריך וכדאי. זה טוב לנשמה ולעור הפנים. 

אני אוהב ימי חופש, אבל מתקשה לראות בהם חיבור למטען כלשהו, אלוהים יודע לאיזה שקע בגוף בדיוק. הז'אנר המועדף עלי הוא סתם יום חופש באמצע השבוע שבו קמים לאט ולא עושים כלום, או לפחות שום דבר שתורם לחברה. אבל לא זו החופשה שמפצירים בי לקחת: אם אני מבין נכון מדובר בשבוע-שבועיים במדינה זרה, רצוי פלוס סקי/צלילה/ציד מרמיטות, שאחריהם אשוב למשרד רענן ונכון לכל. 

זה לא עובד לי. בכל פעם שאני טס לחו"ל לכמה ימים אני מודע מהיום הראשון לערימת האימיילים והמשימות שהולכת וגובהת לה במשרד. אבל חמור מזה, אני יוצא מהקצב. היציאה מהשגרה עוצרת איזושהי תנופה, ומשאירה זמן למחשבות על הקיום האנושי שכולל בשלב זה חמישה ימי עבודה בשבוע, והבה נודה – זה מופרך. הרי בעוד מאה שנה יסתכלו עלינו כמו שאנחנו מסתכלים על הפועלים במהפיכה התעשייתית. כשאני במשרד קל להתעלם מזה. אני במקום עבודה נעים ומפנק, עם אנשים נחמדים, העבודה מעניינת ועושה טוב לעולם. אבל זו עבודה. כשאתה בתוך זה היא כמו מים לדג. כשאתה בחוץ? ובכן, כמו דג שעבר אבולוציה מואצת ולא מבין למה כל הרטוב-רטוב הזה טוב. ואז אני חוזר וצריך להיכנס לקצב מחדש.

מהי השיטה שמקבילה לחיבור כבל חשמלי רב עוצמה לתחת? ובכן, פעם מזמן, לפני שעופר שלח הפך לסיידקיק המסתורי של יאיר לפיד, הוא היה פרשן ספורט מעולה, בעיקר בזכות הנטייה שלו לדבר על מה שבאמת מעניין בתחום – כלומר כל מה שהוא לא "ספורט", אלא בני אדם ופוליטיקה והמצב האנושי בכלל. אחד המושגים שנחרטו לי בראש היה "לנוח על המגרש". כשהמאמן לא מוציא שחקן כדורסל לנוח למשל, השחקן ינוח על המגרש: ירוץ קצת לאט יותר, יתאמץ רק בהגנה או רק בהתקפה, ובאופן כללי יעשה מה שצריך כדי לשמר אנרגיה לדקות החשובות. 

עמית למקום העבודה הקודם סיפר לי על חבר שנהג להסתגר בכל צהריים בשירותים של המשרד ולחטוף שם תנומה של חצי שעה. קיצוני ומפוקפק היגיינית, אבל זו דוגמה. לפעמים מה שהאיש העובד זקוק לו הוא לא חופשת צלילה במלדיבים, אלא כמה דקות מול יוטיוב או פייסבוק או טוויטר, או בהייה טובה מבעד לחלון עם קפה משרדי. לא חייבים לצאת מהקצב ולארגן בוק לאינסטגרם שיראה לכל מי שצריך כמה החיים שלכם טובים יותר. אפשר להאט קצת את הריצה, אולי אפילו ללכת. ולקחת חופש כדי ליהנות ולבלות זמן עם אנשים שאוהבים, לא בשביל חשמל דמיוני. כי כולנו רקמה אנושית אחת עם נשמה ובלי שקעים.