גם אני קראתי את רשימת 100 הספרים הטובים ביותר מ-1900 ועד היום של ויינט, וספרתי, והייתי מרוצה מעצמי. ושלחתי לילדים שיראו שאבא איש משכיל. וכמעט הצטרפתי לשרשור בטוויטר עם רשימה משלי של עשרת הספרים שאני הכי אוהב, אבל עצרתי ברגע האחרון. תמיד נחמד להשוויץ ולעשות ניים דרופינג ספרותי. אבל בסופו של דבר זה חסר טעם. ומה בכלל זה אומר עלי, כמה ספרים קראתי מהרשימה? 

נגה כתבה לי שהרשימות האלה תמיד נשארות בערך אותו דבר, וזה נכון. רשימות הספרים/סרטים/אלבומים הכי טובים נוטות להיות שמרניות, ורק די-9 מטאפורי יזיז את ״האזרח קיין״ מהצמרת. צריך איזונים ובלמים: אי אפשר להכניס יותר מספר או שניים של אותו סופר. גרוסמן כבר קיבל את ״אישה בורחת מבשורה״ אז די, שעמוס עוז לא ייעלב בעולם שמעבר, ואז מה אם למרגרט אטווד מגיעים עשרה מקומות, אין מצב. וצריך ייצוג מגדרי מאוזן, אולי להט״ב, ולא פופולרי מדי או קונטרוברסלי מדי, זה עיתון חג פה, ומדע בדיוני לא ייכנס לסלון שלנו. וצריך שיהיה נגיש מספיק כדי שאנשים ירגישו טוב עם עצמם, אבל גם קצת מעצבן כדי לספק נושאים לשיחה (״הנסיך הקטן?!?״). 

אבל גם זו לא הנקודה. אפשר להתווכח ימים ושבועות על ספר שנכנס שלא בצדק לרשימה מול כזה שנעשה לו עוול ונותר מאחור. זה יהיה כיף. וצריכים להיות סוכני תרבות, ואיזשהו קונצנזוס על איכות ויצירות מופת וכל הג׳אז הזה. אבל מה שהופך את הרשימות האלה לעקרות בשבילי הוא שבסופו של דבר היחסים שלי עם יצירות אמנות בכלל וספרים בפרט, דומים לקשרים שיש לי עם בני אדם. 

את ״עפיפונים״ קראתי כי בחורה שהוקסמתי ממנה המליצה עליו. מישהי אחרת קנתה לי את ״אלה תולדות״ וקראתי שני עמודים, לא תפס, הנחתי אותו על המדף וחזרתי אליו משום מה שלוש שנים אחר כך כדי לגלות את אחד הספרים הכי טובים שקראתי. שניהם יכולים להרגיש בבית ברשימות נוסח זו של ויינט, אבל מה עם אסימוב, שגרם לי להרגיש כאילו גיליתי עולם חדש, או סנואו קראש של ניל סטיבנסון, שגרם לי לחזור לקרוא מדע בדיוני שנים אחרי?

את הארי פוטר קראתי כדי להבין מה קסם כל כך לנגה, וכשהייתי בספר השביעי היא אמרה לי שיש בו את המשפט שהיא הכי אוהבת בסדרה, והבנתי למה היא מתכוונת ברגע שקראתי אותו. האם זה מצדיק מקום ברשימה בעיתון? לא. מקום בפנתיאון האישי שלי? הו כן.

רוצה לומר שספרים תופסים אותי בנקודות בחיים, מתכתבים עם פרידות ואובדן, עם הקשר שלי עם הילדים, עם שינויים ותובנות. זה מאוד נחמד שספר יושב לו לבטח בצמרת רשימת הספרים הכי טובים/חשובים/מעצבים אבל יכול להיות שעכשיו, בנקודה הזו בדיוק, הוא לא יבוא לי טוב, וייאלץ לחזור למשאיל או לשבת על המדף עד שיגיע זמנו. אם יגיע. ומנגד ספר אחר, בינוני אך מבדר, יכול לגעת פתאום באופן לא צפוי בנקודה רגישה ולהשאיר בי זיכרון וחותם לנצח.  

אה, וקראתי 33 מתוך ה-100, מרים כיף לעצמי. 

זה היה אמור להיות ספר אסקפיסטי. אמצעי בריחה מהמציאות אל עולמות פנטזיה: קצת אבירים, אולי דרקון, ואם אפשר שיהיה כתוב טוב. המציאות פה היא לא משהו שכדאי לשהות בו יותר מדי, ובין חיסול להורדת דירוג רציתי קצת נחמה. 

לספר קוראים The Bright Sword, והוא מתרחש באנגליה של המלך ארתור, ומדלג בין העלילה המרכזית – חיפוש אחר יורש למלך ארתור שבדיוק מת בקרב מבלי להותיר אחריו ילדים – לבין סיפורי מקור של אבירי השולחן העגול ששרדו. אחד מהם מספר על האביר שנולד בגוף של ילדה. בת למשפחת אצולה שנועדה לגדול ולמצוא שידוך פוליטי הולם.

אלא שהילדה מבינה בגיל צעיר שחלה טעות. היא לא היא, אלא הוא, שנולד בגוף של בת. היא מנסה ללכת במסלול שהותווה לה, ממשחקי בובות דרך לימודי מלאכות והרגלים שיאים לאישה בימי הביניים, אבל משהו בתוכה מתמרד. כשהיא מנסה להצטרף למשחקי הבנים, או להתאמן איתם בסיף בחצר הטירה, היא מגורשת. לא נותרת לה ברירה אלא לפנות לכוחות על טבעיים, מעין עיסקה עם השטן. אם לא להפוך פיזית מאישה לגבר, לפחות ללמוד להילחם כדי שתוכל לברוח, להסתיר כל סממן נשי ולהפוך לאביר השולחן העגול. גבר-גבר עם קול קצת גבוה ונטייה לפרטיות קיצונית כשזה מגיע למקלחות שדה.

זה אחד הטקסטים הכי מוצלחים שקראתי על טרנסג׳נדרים. גדלתי בתקופה שבה ״הומו״ היה עדיין קללה והחוק שקבע שמשכב זכר הוא עבירה בוטל כשהייתי כבר בן 16. רוצה לומר שמה שנראה טבעי לגמרי לבני הדור של ילדי הצריך הסתגלות וחשיבה חדשה מצידי. תמיד הייתי בעד המאבק המוצדק על זכויות להט״ב, אבל לא הקדשתי יותר מדי מחשבה למרכיב של הט׳ בעניין. דווקא הטקסט הזה גרם לאיזשהו אסימון ליפול. תחושת הזרות, ההרגשה שמשהו באישיות שלי לא תואם את הסטנדרטים של הסביבה, היה לי מוכר. אני מניח שכל מי שיקרא את הטקסט הזה ימצא את המקום שבו זה נוגע בו. כל אחד הרגיש בנקודה כלשהי בחיים תקוע בקופסה שלא מתאימה לו. 

יכולתי לדמיין את הנער שהייתי, קורא את הספר הזה ומבין פתאום את נקודת המבט של האחר. ובטח יש נערים ונערות חובבי הז׳אנר שיקראו את הספר ויראו את המציאות קצת אחרת. דווקא טקסט כזה, לא אקדמי, לא דידקטי, יכול להיות אפקטיבי יותר מכל הרצאה או מאמר. וזו אחת הסיבות שתמיד אהבתי ומצאתי מפלט בספרים, שפותחים שער לעולמות אחרים, ובה בעת גורמים לי להבין טוב יותר את העולם שלי.