לא סבלתי את ווהאם אי אז בנעורי האבודים. הייתי בדיוק בתחילת הפאזה המוזיקלית הניאו-סנוביסטית שלי, נטשתי את רשת ג׳ לטובת גלי צה״ל בימי הטרום-ברדוגו, הרמתי את האף ולא הקשבתי לפופ אייטיז מטופש. ווהאם באם, קלאב טרופיקנה, מה זה החרא הזה. אני בדיוק מאזין לדיוויד בואי.

אל הסרט התיעודי על הצמד שיצא עכשיו בנטפליקס הגעתי מפויס יותר, ומסתבר שגם בור מוחלט. יש לא מעט שירי אייטיז שבזמן אמת עשו לי פריחה והיום נשמעים לי אחלה לגמרי. בנוסף, הייתי בטוח שווהאם היו סוג של מכונת פופ מהונדסת, צמד חתיכים שחבורת מפיקים תאבת בצע הלבישה, כתבה והפיקה. הסיפור האמיתי מעניין ומפתיע הרבה יותר, וגרם לי להעריך ולחבב את הגיבור הטראגי והאלמוני יחסית בצמד – אנדרו רידג׳לי. האיש שלא עשה כמעט כלום, ושבלעדיו ג׳ורג׳ מייקל לא היה קיים. 

התקציר: אנדרו רידג׳לי היה בן 11 כשלכיתה שלו הגיע ילד חדש, שקט ומופנם, בן מהגרים יווני בשם יורגוס פניוטו. רידג׳לי התנדב לעזור לילד החדש להשתלב, והם הפכו לחברים הכי טובים. שניהם אהבו מוזיקה, החליטו להקים להקה, כולל שם במה חדש ובריטי למהדרין, לפניוטו. בהתחלה הם יצרו יחד, כשרידג׳לי הוא הדומיננטי יותר, גם ביצירה עצמה וגם בכל מה שקשור לסטיילינג והופעה על הבמה. אבל מהר מאוד התברר שמייקל מוכשר יותר בהכל – שירה, כתיבה, הפקה, נענוע אגן. מה שהתחיל כצמד שבו רידג׳לי מוביל, נגמר בג׳ורג׳ מייקל שר על הבמה בלייב אייד כתף אל כתף עם בואי ואלטון ג׳ון, בזמן שרידג׳לי עושה קולות רקע עם שאר זמרי הליווי מאחור. 

מייקל המשיך לקריירת סולו מטאורית, ורידג׳לי נעלם אל תהום הנשייה. לכאורה די ברור מי ניצח ומי הפסיד, מי מימש את השאיפות והפוטנציאל, ומי נותר מאחור. הכותרות בסוף הסרט מספרות על מכירות האלבומים של מייקל (142 מיליון עותקים), כשרידג׳לי נשמע מתראיין ברקע ומפרגן לכישרון וליכולת של חבר הילדות. אין אף משפט על המשך הקריירה שלו. יצאתי לחפש קצת בגוגל. 

אחרי ווהאם רידג׳לי ניסה להפוך לנהג מירוצים ועבר למונאקו כדי להתחרות בפורמולה 3. לא יצא מזה שום דבר למעט תאונת שרשרת מפוארת אחת. רידג׳לי המשיך ללוס אנג׳לס כדי לנסות קריירת משחק שלא המריאה. ב-1990 חזר לאנגליה והוציא אלבום סולו שנחשב לאחד הגרועים של אותה שנה. הוא היה בן 27, והחליט שזה הספיק לו. מאז הוא עושה פחות או יותר כלום. קצת צדקה, ראיון פה ושם, וזהו. 

איך מתפרנסים מלא לעשות כלום? בקלות. רידג׳לי שווה היום כ-40 מיליון דולר. הוא חי יפה על התמלוגים של ווהאם, ובעיקר על ״לחישה פזיזה״. תמיד חשבתי שזה היה להיט הפריצה של מייקל אחרי פירוק הצמד, אבל מתברר שרידג׳לי היה שותף לכתיבה. אי שם לפני גיל 25 הוא ישב בבית ההורים וכתב שיר קיטשי עם חבר, ולא ידע שבזאת הוא מסדר לעצמו את החיים. 

ג׳ורג׳ מייקל ניהל קריירה מוצלחת וסוערת – התמודדות עם ביקורת וצורך עז להוכיח את עצמו כאמן רציני, היציאה מהארון והחיטוט של התקשורת בחייו הפרטיים ועוד ועוד ועוד, עד למוות מוקדם ומפתיע בגיל 56. רידג׳לי, מנגד, בדק וניסה במשך ארבע שנים, ואז נשען לאחור וחי את החיים של אדם שאין ולא תהיה לו דאגה כלכלית אי פעם. אפשר לראות את המפגש שלו עם מייקל כזכייה בלוטו, אבל זה קצת מורכב יותר. רידג׳לי היה הקטליזטור, האיש שבלעדיו יש סיכוי שהכישרון של מייקל היה נשאר מוגבל לשירה נרגשת במקלחת. הוא גילה, דחף, שיתף פעולה בתחילת הדרך, וקיבל בתמורה חיים נטולי רעש ודאגות. 

האתוס המערבי שכולנו אמורים לחיות לפיו אמור לגרום לכולנו לרצות להיות ג׳ורג׳ מייקל – להגשים את הפוטנציאל, להגיע הכי רחוק שאפשר. אני הייתי מעדיף לגמרי את אופציית רידג׳לי הנינוחה, מינוס אפיזודת המירוצים. למה שהשאיפה האולטימטיבית לא תהיה נוחות, איזון וביטחון כלכלי? 40 שנה אחרי הוא מבחינתי המנצח הגדול של הסיפור הזה. 

והמוזיקה של ווהאם? עדיין פח.