הסטייק היה עשוי במידה הנכונה, ביצת עין מקשטת אותו מלמעלה. בדיוק התיישבנו לאכול כשנשמעה ההתרעה, הבקרוב לאזעקה, תכף יעופו טילים לכיוון הכללי שלנו. עשינו את הדבר האחראי והמתבקש ובדקנו באיזה טילים מדובר ומה מוצאם. ובכן – תימן. מכיוון שכך המשכנו לאכול. 

יש רגעים שבהם אני מרגיש שאני משקיף על המציאות מהצד. כאילו ירדתי מהכביש המהיר שכולנו נוסעים בו ואני מתבונן בחיים שאני מנהל מזווית אחרת, משל הייתי חייזר שמנסה להבין מה לעזאזל הולך כאן. מצד אחד מגורים בכרך גדול ומודרני, עבודה מתגמלת, תרבות המערב, ומצד שני אזעקה וטילים. זה הנורמלי החדש, וזה מטורף.

פעם מזמן, עוד לפני שנולדו לי ילדים ולפני שהביביזם הפך לכת השלטת, עבדתי בעבודת סטודנט חביבה. זו היתה תקופה אחרת, פחות טילים ממדינות זרות, יותר אוטובוסים מתפוצצים ופיגועים. היינו במשרד, הרדיו ניגן שיר עצוב, מישהו נכנס ושאל ״מה זאת המוזיקה הזאת?״ ומישהו אחר מיהר להרגיע שהכל בסדר, לא היה פיגוע. והעולם שלי נעצר לרגע, וחשבתי שזה לא סביר. אנשים לא אמורים לחיות ככה, רק בישראל דיאלוג כזה יכול להיות הגיוני.

וזה לא שיש לישראל מונופול על טירוף יומיומי ממוסד. הורה אמריקאי שמקבל טלפון מבית הספר באמצע היום עשוי לתהות האם למוסד החינוכי בו לומדים ילדיו הגיע תלמיד לשעבר מתוסכל חמוש בנשק אוטומטי. וזה עוד בעולם המערבי הנינוח. מעניין מה עובר על הורים באפריקה, באוקראינה, בעזה. 

השבוע שוחחנו בקנאה על אנשים שמתעוררים במדינה אירופאית משועממת – בלגיה נגיד – ומוטרדים משיפוץ כביש מהיר, או ממחירי הגבינה. זה מה שנמצא בראש מצעד העצבים שלהם, זה מה שיככב בכותרות המקומיות, אולי מתחת לעוד ידיעה על דברים איומים שקורים במקומות אחרים, נגיד במזרח התיכון. אני חושב על תומר שעף מכאן השבוע מי יודע לכמה זמן, ומעבר להרפתקאות של הטיול הגדול אחרי הצבא חושב אולי גם על קצת שקט. קצת נורמליות לרפואה. אף פעם לא רציתי לחיות בזמנים היסטוריים, אני מאחל לתומר, לי, לכולם – אפילו ביביסטים – שיעמום בריא ומתמשך. די.

אנחנו לא מכירים את רוב האנשים שיושבים בזולה, אבל מרגישים בנוח. כולם מאותה קבוצת גיל, לכולם יש ילדים. יושבים ומדברים על בתי ספר וצבא של הצאצאים, על העבודה שלנו, ועל איך מתכוננים למסיבה שתתחיל עוד מעט, מה לוקחים, כמה ומתי.

הזולה ממוקמת בקצה הצפוני של קניון יפהפה, עשרים דקות ממצפה רמון. מסביב הולכת וקמה עיר קטנה. עוד ועוד מכוניות מקרטעות בדרך עפר אל המתחם, אנשים פורקים ציוד, מקימים אוהלים, מותחים צליות, מדליקים מדורות. המוזיקה לא מפסיקה, מהרגע שהגענו, עד למחרת כשנעזוב, קצב תובעני ובסים שנכנסים לי למחזור הדם, גם כשאני מצליח להירדם באוהל עמוק אל תוך הלילה.

הקניון נראה כמו תפאורה של מערבון, לגמרי חוצלארצי. יש תחושה של יציאה מהמציאות, אבל בבוקר לוקח אותנו אחד מהמארגנים לטיול קצר. דקה הליכה מאיזור המסיבה יש שטח אש ששימש את חיל האוויר. אנחנו שומעים את המוזיקה ויכולים לראות מרחוק אנשים מפזזים בזמן שאנחנו עוברים בין מכולות ישנות ששימשו מטרות, ורואים מכתשים קטנים ונפלי פצצות. פיס אנד לאב וריקודים זה נחמד, אבל אנחנו עדיין בשכונה הלא סימפתית שלנו, לא מצליחים לחמוק ממחשבות על המסיבה ההיא ליד קיבוץ רעים.

אבל בלילה רוקדים, והחושך מסתיר את המטרות והנפלים ועמודי החשמל הרחוקים. המוזיקה מעולה, והאסקפיזם מושלם. רוב הרוקדים הם בני עשרים ושלושים, אנחנו לגמרי מיעוט. נגה היתה מגלגלת עיניים על אבא שלה הפאתט שמתעקש לפזז. אולי היא צודקת, אבל זה לא אכפת לי. אחד מיושבי הזולה אמר: הילדים שלי כבר גדולים, עשיתי את שלי, עכשיו נשאר לי ליהנות.

אנחנו קורסים מוקדם מהמתוכנן, אבל מתעוררים איכשהו בדיוק בזמן לראות את הזריחה. השמש עולה ואנחנו שותים קפה על כיסאות מתקפלים ומניעים את הראש לפי הקצב, רוקדים בישיבה כיאה לגילנו. לא הייתי בטוח שאני רוצה להגיע לכאן, מה לי ולטבע ואוהלים. עכשיו אני לא רוצה לעזוב. זו בועה מתוקה מוקפת כלי משחית ומציאות קשה. רוקדים עוד קצת, מושכים את הזמן, מתקפלים ויוצאים לדרך חזרה מקניון הקסמים.

זה נגמר מהר מהצפוי ומה שנשאר מכל זה הוא מוזיקה מוצלחת. יצאנו כמה פעמים, היא שלחה לי פלייליסט מוצלח ממש, ואז זה התנפץ על איזה סלע מחלוקת קטן. וזהו. בשלב מסוים כל דבר יכול להפוך למשבר שלא צולחים. כולם רגישים, כולם מסתובבים עם המון טריגרים מוכנים ללחיצה על החזה.

אחד החברים הטובים שלי הוא ירושה ממישהי שיצאתי איתה לפני שנים. הם היו שותפים לדירה, והיא חשבה שזה יהיה רעיון טוב אם הוא ואני נלך יחד לבירה. היא צדקה. זה היה לפני יותר מעשור. היא ואני יצאנו שלושה חודשים, החבר וסכין לחם משובח שהיא קנתה לי במתנה מתפקדים עד היום. 

יש כל מיני דברים שנשארו מאחור ממערכות יחסים, חלקן ארוכות, חלקן של שבועות ספורים. יש ספרים שקניתי לפי המלצות, מתכונים שבישלתי, מוזיקה ששמעתי, סרטים וטלוויזיה שראיתי. מחמאות שקיבלתי בספקנות, עלבונות שלקחתי ללב, תובנות על מה שעושה לי טוב, מה שעושה לי רע, מה שאני מדחיק ומתעלם ממנו בזמן אמת ומבין את זה רק בדיעבד. 

ויש תמונות ושיחות שנחרטו בראש, ולפעמים הגעגוע הוא לסיטואציה בודדה, לערב מוצלח, לשיחה משמעותית, לאיך שהרגשתי בנקודה מסוימת. ובמקרה אחד גם געגוע גדול לילד לא שלי, וזה אולי הכי מוזר והכי קשה. 

והרבה תובנות על מקומות שאני לא צריך להיות בהם ונוטה לקפוץ ראש לתוכם בחדווה בכל זאת. ותחושה של חוכמת הבדיעבד. פעם קניתי ספר שהמליצה עליו מישהי, המשלוח הגיע כמה ימים אחרי שהעניין הסתיים והותיר טעם רע, ולילה אחד כשלא הצלחתי להירדם התחלתי לקרוא אותו. ואחרי כמה עמודים חשבתי לעצמי שאני מזהה את החוויה, שהכתיבה משחזרת בדיוק מה שהרגשתי איתה, רעש וצלצולים ורושם, ומרוב מאמץ התעייפתי מאוד והצלחתי לישון. 

גם עם אוצרת הפלייליסט זה נגמר לא מוצלח, אבל יש בו כמה שירים מעולים ממש שלא הייתי מכיר אחרת. וכמו עם חוויית הקריאה בספר ההוא רק הפוך, זה קצת מזכיר את העלמה, ומשמח שגם מקטעים רעים, לפעמים עד חרטה ממש, נשאר משהו טוב. 

אני ילד בן 12, אולי 11, במושב האחורי של המכונית המשפחתית בדרך ליעד לא ברור, מביט מהחלון בבנייני דירות בעיר זרה, שונים מאוד מבועת צמודי הקרקע הבורגנית שגדלתי בה, מדמיין איך חיים האנשים שם. כמה דומים ושונים החיים שלהם משלי. ואני מתוסכל, כי החיים שלי כך כך מסוימים ומוגבלים, ויש כל כך הרבה אנשים שאף פעם לא אכיר ואבין. חיים של אחרים.

זיכרון הילדות הזה עלה כמה פעמים השבוע, כשמספר העמודים שנותרו לי בספר האחרון של סדרת ״החברה הגאונה״ הלך והצטמצם, והרגשתי את צער הפרידה הקריבה. לקח המון זמן עד שהסכמתי לקרוא את הספרים של אלנה פרנטה, בעיקר כי הם היו הרבה יותר מדי פופולריים. אם כולם אוהבים משהו, אם הקונצנזוס רחב מדי, אני חושד. כמו במקרים אחרים מה ששבר אותי הוא שנגה קראה ואהבה ושכנעה. ובסופו של דבר הספרים האלה התגלו כפתח לאותן חוויות של אנשים זרים שחשבתי שאין דרך להגיע אליהן.

צללתי פנימה לסאגה: ארבעה ספרים, יותר מאלף עמודים שמקיפים שישים שנה. במשך כמה וכמה שבועות נשאבתי פנימה לעולם אחר, לחיים בשכונה קשה ואלימה בנפולי, וכשזה היה טוב התחושה היתה כאילו אני הילד נשלפתי מהמכונית ההיא וקיבלתי הצצה לחיים שכל כך סקרנו אותי, חיים של ״אחרים״. 

חלק מהעניין הוא רוחב היריעה – הסיפור על חברויות שעוברות תהפוכות ושינויים, עם יחסי כוחות פלואידיים ומשתנים, אגו וביקורת עצמית. החוויה של יציאה מהבועה הקטנה שבה גדלת החוצה לעולם רחב יותר, הפרספקטיבה המשתנה, הביקורת העצמית וההליכה על חבל דק בין הצלחה ופאתטיות כשאתה בודק את עצמך כל הזמן בהשוואה לעולם מסביב. 

לא חסרות לספרים של פרנטה בעיות: התרגום לא תמיד מוצלח, הכתיבה נמנעת מסאבטקסט ומתעקשת להסביר כל מטאפורה, ולא הכל אמין או עובד. אבל בסופו של דבר היא מספקת דלת לעולם אחר שמצליח להיות חדש ולא מוכר ובה בעת להדהד חוויות וספקות וזכרונות מהחיים הקטנים שלי. 

וזו הסיבה שאני אוהב ספרים יותר מכל אמנות אחרת. מוזיקה, טלוויזיה, אמנות פלסטית – כולם יכולים לגעת ברגש, לענג ולהסעיר, להפחיד ולעורר מחשבה. אבל יש בכל האמצעים האלה משהו שנשאר בחוץ, תמונה או מראה שאני מתבונן בה. ספר יכול לקחת אותי לטיול מחוץ לעצמי בזכות האמורפיות שלו, בזכות הריחוף של המילים ללא חיבור לצליל או צורה מוחשיים, רק מה שהן מפעילות בדמיון ובזיכרון. ופרנטה, עם כל הביקורת והסנוביזם שלי, לקחה אותי לחתיכת מסע. 

לא סבלתי את ווהאם אי אז בנעורי האבודים. הייתי בדיוק בתחילת הפאזה המוזיקלית הניאו-סנוביסטית שלי, נטשתי את רשת ג׳ לטובת גלי צה״ל בימי הטרום-ברדוגו, הרמתי את האף ולא הקשבתי לפופ אייטיז מטופש. ווהאם באם, קלאב טרופיקנה, מה זה החרא הזה. אני בדיוק מאזין לדיוויד בואי.

אל הסרט התיעודי על הצמד שיצא עכשיו בנטפליקס הגעתי מפויס יותר, ומסתבר שגם בור מוחלט. יש לא מעט שירי אייטיז שבזמן אמת עשו לי פריחה והיום נשמעים לי אחלה לגמרי. בנוסף, הייתי בטוח שווהאם היו סוג של מכונת פופ מהונדסת, צמד חתיכים שחבורת מפיקים תאבת בצע הלבישה, כתבה והפיקה. הסיפור האמיתי מעניין ומפתיע הרבה יותר, וגרם לי להעריך ולחבב את הגיבור הטראגי והאלמוני יחסית בצמד – אנדרו רידג׳לי. האיש שלא עשה כמעט כלום, ושבלעדיו ג׳ורג׳ מייקל לא היה קיים. 

התקציר: אנדרו רידג׳לי היה בן 11 כשלכיתה שלו הגיע ילד חדש, שקט ומופנם, בן מהגרים יווני בשם יורגוס פניוטו. רידג׳לי התנדב לעזור לילד החדש להשתלב, והם הפכו לחברים הכי טובים. שניהם אהבו מוזיקה, החליטו להקים להקה, כולל שם במה חדש ובריטי למהדרין, לפניוטו. בהתחלה הם יצרו יחד, כשרידג׳לי הוא הדומיננטי יותר, גם ביצירה עצמה וגם בכל מה שקשור לסטיילינג והופעה על הבמה. אבל מהר מאוד התברר שמייקל מוכשר יותר בהכל – שירה, כתיבה, הפקה, נענוע אגן. מה שהתחיל כצמד שבו רידג׳לי מוביל, נגמר בג׳ורג׳ מייקל שר על הבמה בלייב אייד כתף אל כתף עם בואי ואלטון ג׳ון, בזמן שרידג׳לי עושה קולות רקע עם שאר זמרי הליווי מאחור. 

מייקל המשיך לקריירת סולו מטאורית, ורידג׳לי נעלם אל תהום הנשייה. לכאורה די ברור מי ניצח ומי הפסיד, מי מימש את השאיפות והפוטנציאל, ומי נותר מאחור. הכותרות בסוף הסרט מספרות על מכירות האלבומים של מייקל (142 מיליון עותקים), כשרידג׳לי נשמע מתראיין ברקע ומפרגן לכישרון וליכולת של חבר הילדות. אין אף משפט על המשך הקריירה שלו. יצאתי לחפש קצת בגוגל. 

אחרי ווהאם רידג׳לי ניסה להפוך לנהג מירוצים ועבר למונאקו כדי להתחרות בפורמולה 3. לא יצא מזה שום דבר למעט תאונת שרשרת מפוארת אחת. רידג׳לי המשיך ללוס אנג׳לס כדי לנסות קריירת משחק שלא המריאה. ב-1990 חזר לאנגליה והוציא אלבום סולו שנחשב לאחד הגרועים של אותה שנה. הוא היה בן 27, והחליט שזה הספיק לו. מאז הוא עושה פחות או יותר כלום. קצת צדקה, ראיון פה ושם, וזהו. 

איך מתפרנסים מלא לעשות כלום? בקלות. רידג׳לי שווה היום כ-40 מיליון דולר. הוא חי יפה על התמלוגים של ווהאם, ובעיקר על ״לחישה פזיזה״. תמיד חשבתי שזה היה להיט הפריצה של מייקל אחרי פירוק הצמד, אבל מתברר שרידג׳לי היה שותף לכתיבה. אי שם לפני גיל 25 הוא ישב בבית ההורים וכתב שיר קיטשי עם חבר, ולא ידע שבזאת הוא מסדר לעצמו את החיים. 

ג׳ורג׳ מייקל ניהל קריירה מוצלחת וסוערת – התמודדות עם ביקורת וצורך עז להוכיח את עצמו כאמן רציני, היציאה מהארון והחיטוט של התקשורת בחייו הפרטיים ועוד ועוד ועוד, עד למוות מוקדם ומפתיע בגיל 56. רידג׳לי, מנגד, בדק וניסה במשך ארבע שנים, ואז נשען לאחור וחי את החיים של אדם שאין ולא תהיה לו דאגה כלכלית אי פעם. אפשר לראות את המפגש שלו עם מייקל כזכייה בלוטו, אבל זה קצת מורכב יותר. רידג׳לי היה הקטליזטור, האיש שבלעדיו יש סיכוי שהכישרון של מייקל היה נשאר מוגבל לשירה נרגשת במקלחת. הוא גילה, דחף, שיתף פעולה בתחילת הדרך, וקיבל בתמורה חיים נטולי רעש ודאגות. 

האתוס המערבי שכולנו אמורים לחיות לפיו אמור לגרום לכולנו לרצות להיות ג׳ורג׳ מייקל – להגשים את הפוטנציאל, להגיע הכי רחוק שאפשר. אני הייתי מעדיף לגמרי את אופציית רידג׳לי הנינוחה, מינוס אפיזודת המירוצים. למה שהשאיפה האולטימטיבית לא תהיה נוחות, איזון וביטחון כלכלי? 40 שנה אחרי הוא מבחינתי המנצח הגדול של הסיפור הזה. 

והמוזיקה של ווהאם? עדיין פח.

כשהבוס התחיל להודות לקהל והיה ברור שהנה מגיע ההדרן פניתי לשותפה המעולה שלי להרפתקה, מבולבל קצת, ואמרתי לה שאני לא מבין, ושהוא מפורסם בהופעות הארוכות שלו. התחושה היתה שעברה פחות משעה מאז שהאיש עלה לבמה. אלא שאז הצצתי בשעון, שטען שעברו כבר שעתיים. היו שני הדרנים, שנמשכו כשעה. הגשם ששטף את העיר הפסיק. אפילו אלוהים לא מתעסק עם הבוס. 

ברוס ספרינגסטין בן 73. אחת הסיבות לנסיעה לרומא היתה התחושה שאולי זו הפעם האחרונה, כמה סיבובי הופעות עוד נשארו בגוף המזדקן? הגיל ניכר והוא לא מתכחש לו. משהו בתנועות הואט ואף עלמה לא נקראה לבמה לפזז איתו ב״דנסינג אין דה דארק״. בקטעי הקישור המעטים יחסית בין השירים הוא דיבר על חברים שמתו, על עבר רחוק שיש ממנו יותר מאשר העתיד שנותר. כשראיתי אותו לפני קצת יותר מעשור היה בהופעה קטע בסגנון ג׳יימס בראון: ספרינגסטין קרס על ברכיו, לכאורה מותש, לא מסוגל להופיע יותר. הנגנים מתחננים, מנסים לסייע, משפריצים עליו מים. ואז הוא מזנק לפתע וחוזר למיקרופון. סביר להניח שניסיון לשחזר את כל זה בסיבוב הנוכחי היה נגמר בסיוע רפואי. אבל השאגה נשארה, יחד עם המקצוענות והפרפקציוניזם שהקנו לו את הכינוי שלו.

במשך שלוש שעות הוא שר את כל הלהיטים (כמעט), אבל הקפיד גם על שירים ידועים פחות, ונתן לכל שיר את הכבוד שמגיע לו על הבמה. לא היה אף ביצוע חפוז או מכני. ספרינגסטין רוצה לשמח ולרצות את הקהל, אבל ניכר שחשוב לו להיות בעל מלאכה מיומן, כזה שלא מעגל פינות, מקצוען עם יושרה. הבוס לא עושה חלטורות. 

אחד המבחנים שלי להופעה מוצלחת הוא רגע המחנק בגרון. לפחות שיר אחד שלוחץ על בלוטות הרגש בגלל שילוב של זכרונות מסוימים שקשורים בו, או שיגור של הנפש אל תקופה אחרת בחיים. חמי רודנר אמר בראיון של״איפה הילד?״ יש הסכם לא כתוב עם הקהל לפיו היא שולחת אותו חזרה בזמן לגיל 17 בהופעות. זה מחייב את המופיעים כמובן – ביצוע חיוור ודל ללהיט נעורים דומה למכונת זמן מקולקלת, ועלול להכתים זכרונות עבר לנצח.

את רוב ההופעה הזו ביליתי עם דמעות בעיניים. ובדרך החוצה, מוקף ב-60 אלף איש, הרגשתי שעברתי חוויה דתית. בעולם בלי אלוהים, בלי רוחות ונשמות מתגלגלות, כוכבים ומזלות, זה היה הכי קרוב שאני יכול להגיע להתעלות רוחנית. אז מותק, אם נולדנו לרוץ ולברוח, אין מקום מפלט טוב יותר מאיצטדיון רוק, ועדיף בהופעה של הבוס.

השבוע יגיע אל קו הגמר פרויקט חמוד להפליא שעבדתי עליו, ואני בפניקה, סינדרום הקיץ של אביה קלאסי, בלי סיבה טובה באמת. וכל העצבים האלה על שום מה ולמה? בגלל ההתעקשות המטופשת שלי לחשוב במונחי ניצחון. לא הצלחה – זה כבר עניין חמקמק ומורכב יותר. אני רוצה שהפרויקט יוכתר בסימן קריאה מהדהד, אני רוצה מחמאות וליטופים לאגו. ילדותי, אבל זה חזק ממני.

הפרויקט המדובר הוא שיתוף פעולה ראשוני של ווייז קארפול עם הופעה של הראפר ג׳ימבו ג׳יי ביום רביעי השבוע. הרעיון פשוט: במקום לחפש חנייה או לנסות להגיע לאמפי שוני בתחבורה ציבורית (בהצלחה עם זה) סעו יחד. השאלה שמטרידה אותי היא כמובן מה יקרה אם זה לא יצליח? 

התשובה היא כלום. מהסיבה הפשוטה שמדובר בניסוי, משהו חדש שצריך ללמוד ממנו ולהשתפר. אם מסתכלים על התמונה הגדולה, לערב המסוים הזה לא תהיה השפעה מכרעת על כלום ושום דבר. זה בדיוק ההבדל בין הצלחה, שנובעת מתהליך לטווח ארוך, לניצחון, שקשור יותר לטסטוסטרון ולצורך האנושי-ילדותי לאישור וחיזוק כאן ועכשיו.

לכאורה גם ניצחון זה עניין מורכב ורב מימדי, בנוסח הסטיקר שהופיע בסוף מלחמת לבנון השנייה, ״העיקר ההשתתפות״. זה קשקוש. רוקי אולי מפסיד בסוף הסרט הראשון, אבל ממהר לנצח ברוקי 2 וכל המשכוניו. יש ציטוט ספורט ידוע שאומר שהניצחון זה לא הדבר הכי חשוב, זה הדבר היחיד. התוצאה בסוף, השורה התחתונה, היא חזות הכול. מי נשאר עומד בזירה, מה מראה לוח התוצאות. זה מפתה, זה מסוכן.

כי ניצחון הוא הסיפוק המיידי של כאן ועכשיו, גם אם זה על חשבון המחר. זו האורגזמה של נצחון ששת הימים, ועשורים של כיבוש וטרור אחר כך. זה מנכ״ל מייקרוסופט שקורא לאייפון צעצוע שלא יציל את אפל, ומסתכל רק על שורת המכירות של מחשבים מבוססי חלונות. זו קבוצת אן.בי.איי שמחתימה כוכב ענק מזדקן כדי לזכות באליפות השנה ומוותרת על בחירות דראפט עתידיות שיבנו אותה לשנים קדימה. אלה בנות הברית שמוחצות ומשפילות את גרמניה בסוף מלחמת העולם הראשונה, רק כדי לראות אותה חוזרת, הפעם עם צלב קרס, פחות משני עשורים אחר כך.

בראיון שאחרי אחד מקרבות ה-UFC שראיתי עם תומר נשאל הלוחם המובס מה בדיוק קרה בזירה? לאורך הסיבובים הראשונים היה ברור שהוא מוביל בנקודות, ואז לפתע הוא חטף אגרוף ללסת ואיבד את ההכרה. I was winning until I wasn't, הוא ענה, וחשבתי שזה מקסים, שזה מוטו לחיים. שאת הצורך האובססיבי הזה לתמונת ניצחון צריך לשים בצד, ולהתארגן במקום על אורך רוח ומבט נחוש קדימה. אני על זה. מתכוון להתחיל עם זה תכף. כלומר בשבוע הבא.

אני טובע, מסתחרר בין גלי שפע מוזיקלי בלתי סביר, מנסה להיאחז במשהו, לא להחמיץ, לא להישאר מאחור. זה מייאש. באירוע שערכה ספוטיפיי בפברואר השנה דיווחה החברה על 60 אלף קטעי מוזיקה חדשים שעולים לשירות כל יום. מדובר גם בקטעים אינסטרומנטליים, קאברים, גרסאות חדשות, מה שתרצו. זה עדיין מספר מטורף.

ניסיתי לבדוק אם גישת ״פעם היה יותר טוב״ תופסת כאן, וגיגלתי את כמויות המוזיקה שיצאו פעם לאוויר העולם. מצאתי אתר שסוקר את כל האלבומים שיצאו ב-1990. הכותבים מציינים שזה פרויקט בתחילת דרכו ומונים 543 אלבומים – שיצאו בינואר. השפע המטורף תמיד היה שם. גם כשהייתי ילד לא היה לי סיכוי מול שיטפון הלהיטים הלוהטים. 

ההבדל היה בחלון הראווה, שהיה צר ודל. חלקים נכבדים מנעורי המתרחקים עברו בחדר ליד הרדיו. מקסימום שתי תחנות, כמה שדרנים שסמכתי על הטעם שלהם. תוסיפו לזה קומץ חברים אמינים, פה המלצה ב"מעריב לנוער", שם פינה של קוטנר ב"זהו זה", איזה "עוד להיט" בערוץ הראשון, וזהו בערך. 

וזה לא נגמר כאן: אחרי החשיפה המצומצמת נדרשתי להחליט מה לקנות. תקליט היה עניין יקר, וכשהגיעו הדיסקים המחיר רק עלה. אחרי עלעול ודפדוף ממושכים בחנות התקליטים היה צריך לבחור, ולדבוק בבחירה. אם כבר הוצאתי את מיטב כספי על תקליט, הייתי נחוש לתת לו כמה שיותר הזדמנויות. לחרוש אותו לאורך ולרוחב, לגלות פנינים נסתרות, שירים שבהתחלה חלפו ליד האוזן ואחר כך נעצרו לידה וגרמו לי להקשיב.

היום במחיר של קלטת יש לי ביד את כל המוזיקה בעולם. סיכומי השנה מכניסים אותי לפומו שאף קלונקס לא יפתור: מגזין פיצ'פורק פרסם את רשימת 100 השירים הכי טובים של 2021, 50 האלבומים הכי טובים של השנה, 31 אלבומי הרוק הכי מוצלחים, המוזיקה האלקטרוניקה הכי הכי וכו'. גם רולינג סטון שחרר לעולם רשימות דומות, תכף יגיעו המצעד והסיכומים של "הקצה", ואלה רק הערוצים שאני מכיר מקרוב. 

וזה ככה על בסיס שבועי – בלוגים וניוזלטרים עם כמות בלתי נתפסת של מוזיקה חדשה, שלא לדבר על ההמלצות והרשימות של ספוטיפיי עצמה. נגה שלחה לי פלייליסט של החבר המעולה שלה, שסיכם את השירים הטובים ביותר של השנה. הוא באורך 16 שעות ו-5 דקות, מה שגרם לי לתהות לרגע אם מדובר בשירים הכי טובים של 2021, או פשוט בכל השירים כולם.

אני רוצה להישאר מעודכן, אני רוצה לשמוע את המוזיקה שאני מכיר ואוהב כבר, אני רוצה לשמוע שוב את האלבום החדש, השיר שנדלקתי עליו, אבל רגע, יש כבר משהו אחר, חדש, מסקרן, שהאוזן שלי עוד לא בדקה. זה מתיש. הטקטיקה של פעם – קח אלבום וחרוש אותו שוב ושוב חודש – לא מתאימה לעולם החדש. צריך להקשיב לכמה שניות משיר, שיר וחצי מאלבום, לחרוץ משפט ולהמשיך הלאה. זה לא בשבילי הספידייטינג המוזיקלי הזה. בסופו של יום אני מוצא את עצמי חוזר לדברים שאני אוהב, או נתפס לשיר ושומע אותו שוב ושוב. אין מנוס מלהיות זן, לשחרר, לפרוש מהמירוץ. ולהגביר את הווליום. 

ואחרי כל זה, כמה שירים שאהבתי השנה ממש:

"אתה חייב כבר לראות את הסרט על לאונרד כהן". אז ראיתי. ישבתי על הספה מול נטפליקס, מוכן להיסחף בסיפור האהבה העל זמני של לאונרד ומריאן, והרגשתי איך הכעס עולה ומציף. בסוף הסרט תהיתי אם אהיה מסוגל להאזין לאיש שר אי פעם, קח את ברלין ותעוף לי מהפרצוף. ואז ניסיתי להבין מאיפה זה בא. המסקנה: מעבר לנרקסיזם והאנוכיות של כהן, שורש הבעיה הוא אחד – האיש שרלטן. הוא פשוט לא מספיק גאון כדי להרשות לעצמו להיות חרא של בן אדם. 

מעשה שהיה כך היה. כהן ומריאן נפגשים באי היווני הידרה, סוג של מושבת היפים שטופת אסיד, סקס ויצירה, ומתאהבים. סיפור האהבה שלהם נמשך פחות או יותר עד מותם. שזה יופי, אבל לא בדיוק. כי על הדרך כהן נוטש, מזמין אותה לגור איתו ואז נוטש שוב, ובגדול חי חיים נרקסיסטים מלאי סמים ונשים ומשאיר את מריאן להסתדר עם כל המטען הזה לבדה. אה, וגם את הילד שלה, אקסל. הנה נקודה שמוזכרת בסרט כמעט כבדרך אגב – למריאן יש ילד מנישואים קודמים, שנגרר עם אמא שלו לאי, ואז לניו יורק ולשלל ההרפתקאות שלה עם כהן ואמנים אחרים.

כאן התחלתי לחוש בכעס מבעבע. אחת המרואיינות בסרט מספרת על קבוצת אנשים שיצאה למסעות של גילוי עצמי מתודלק בסמים פסיכדליים וגררה עימה את הילדים. אקסל, היה אחד מהם. את חייו הבוגרים הוא העביר בחוויות סמים גרועות ובאשפוזים בשלל מוסדות. מפתיע. זו דילמה שחוויתי בזעיר אנפין, איפה למתוח את הגבול בין הנהנתנות שלי, הרצון שלי בחוויות ובהרפתקאות, לבין טובת צאצאי. הצפייה במה שלאונרד ומריאן מעוללים לילד קטן ואומלל שוברת לב, והכמעט אגביות שבה הסרט מתייחס אליו מקוממת. 

אבל בשלב מסוים נאלצתי להודות בפני עצמי שזה לא העניין. הייתי רוצה לומר שהבעיה שלי עם לאונרד ומריאן נובעת מאידיאלים הוריים וכל זה, אבל זה לא יהיה נכון. אז ממה כן?

 כהן מתחיל את דרכו כסופר. הוא יושב בבתי הקפה של האי היווני עם מכונת כתיבה על השולחן ואסיד בנשמה, וכותב וכותב ומפרסם ונכשל. הביקורות קוטלות, הקוראים לא הופכים דף. וכהן מחליט להחליף כיוון. הוא מדבר על זה בגלוי בסרט: כתיבת הספרים לא הכניסה כסף, אז הוא פנה לאפיק אחר. הוא בחר במוזיקה, הלך על הז'אנר המצליח והאופנתי דאז של מוזיקת הפולק, ולא הביט לאחור. והנה מגיעים הכסף והנשים והסמים, איזה כיף. 

כהן כתב כמה שירים יפים, רובם מבוצעים טוב יותר על ידי אחרים (אני מצדיע לך, ג'ון קייל). שום דבר בהם לא חדשני, פורץ דרך, מקורי במיוחד. דיוויד בואי אמר פעם שאולי מעט אנשים שמעו את הולווט אנדרגראונד, אבל כל מי שהאזין להם הקים להקה. קשה לי לדמיין מישהו מאזין לכהן ורץ לפצוח בקריירה מוזיקלית. השירה מלנכולית, המוזיקה נעימה ולא תגרום לאף אחד לבקש להנמיך את הווליום. המילים ספק מרגשות ספק לא ברורות, מרמזות על עומקים ורבדים נסתרים לכאורה. וזהו. אף אחד לא יתעצבן מהמוזיקה או מהמסר, אף אחד לא יחוש פרץ השראה ורצון לשנות את עולם המוזיקה. אולי קצת מלנכוליה, רצון להדליק ג'וינט ולהתמזמז. 

וזו הנקודה. אני יכול לדמיין סרט דומה על בוב דילן, אני מניח שלג'ואן באאז, כמו לעוד נשים רבות, יש לא מעט סיפורי זוועה על מר צימרמן. אבל דילן היה גאון באמת, ומהפכן ופורץ דרך, משתנה ומתנסה, מעצבן ומעורר השתאות. בשיר אחד טוב של דילן יש יותר יצירתיות וליבידו וכישרון מבכל הקטלוג של כהן, מינוס "הללויה", אולי. 

לדילן כנראה הייתי סולח. המשוואה הזו, של גאונות כמאפשרת התנהגות איומה לבני אדם מזעזעת בעיני. היא משמשת תירוץ ללא מעט אנשים בלא מעט תחומים. אבל איכשהו כשזה מגיע לאמנות זה מחליק לי בקלות בגרון. מה זה אומר עלי? שום דבר טוב אני חושש, עם אפשרות לתרוץ קלוש על חשיבות האמנות בכלל והמוזיקה בפרט בחיי. אבל לא המוזיקה של כהן. קח גם את מנהטן, אני אקשיב להללויה בביצוע של קייל, או של ג'ף באקלי. תודה.

זו התקופה בשנה שבה אם תצעדו בתל אביב בין כיכר רבין בצפון לפלורנטין בדרום תיתקלו פה ושם בנערים עם פרצוף של ילד טוב ומוהוק אדום. ראשם במחנה הקיץ הקרב, ותספורתם במועדון פאנק ניו יורקי בסבנטיז. זה המוהוק האחרון של תומר, מחנה הקיץ האחרון, הפעולה האחרונה. הצופים היו אחת מאבני הפינה של קיומו הצעיר, חשובים לטעמי יותר מבית הספר, ועכשיו הוא נפרד. 

אף פעם לא הבנתי עד הסוף את התנועה ואת ההתנהלות שלו בתוכה. המפגש שלי עם תנועות נוער בילדות הסתכם בפגישה או שתיים של "המחנות העולים" סניף רעננה, היה ברור שלא נועדנו זה לזו. אבל תומר שונה ממני, פתוח וחברותי וצופיפניק נלהב, ולכן הפכתי להיות תומך אדוק בשבט קהילה, אוהד את הקבוצה גם אם לא מבין את חוקי המשחק.

את תחומי העניין האחרים שלו אני חושב שאני מכיר מקרוב. חלקם חפף לשלי, עם או בלי עידוד הורי נלהב. הלכנו יחד לסרטי קומיקס, אני לוקח קרדיט על השלב המוקדם בטעם המוזיקלי שלו ואוהב גם דברים שהוא שומע עכשיו, התחלתי לראות איתו אנשים מכים זה את זה כשצלל אל אמנויות הלחימה וקל לי לעקוב אחרי תוצאות משחקי האן.בי.איי מהרגע שגיליתי שהילד בעניין. אבל הצופים נותרו נקודה עיוורת. משהו לא התחבר.

בטקס הסיום של השבט – שהיה מרגש ומדמיע פי כמה מזה של התיכון – לבשנו כל ההורים את החולצה האדומה של קהילה, ושרנו שיר פרידה היתולי, מילים שכתב הורה מוכשר ומלא אמביצה למנגינת "אמרו לו" של אריק איינשטיין. לא הבנתי חצי מהמושגים. ישב"צ בסדר, אבל מה זה טיפ"ש ואתגר? לא הייתי במחנות קיץ, ברוב הטקסים, בטח לא בפעולות. גם כי הנער לא רצה שנסתובב לו בין הרגליים, גם כי הרגשתי זר לדבר. פעם נתקלתי בצופיפניקיות שמכרו עוגיות בשדרות חן ומייד קניתי. כשסיפרתי לתומר, גאה שתרמתי לשבט "דיזנגוף" השכן, חטפתי על הראש. קהילה מעל כולם, שבטים אחרים הם יריב ומתחרה, לא הבנתי מהחיים שלי.

אבל לגמרי הבנתי את ההשפעה המבורכת של התנועה על תומר. אנטיתיזה לציניות היתר בבית, אחווה וחברות בקנה מידה גדול ומחבק, לא חבר או שניים שעומדים ומסתכלים בהמון מהצד, אלא אלה שחוגגים ביחד במרכז. ושיתוף וקבלה, בלי מודעות יתר ועכבות. וההדרכה, ותכנון ובניית מבני ענק למחנה, שנתנו לו ביטחון וידע וכלים להנהיג וליזום ולדעת שהוא יכול, שלא חלמתי עליהם בגילו. הצופים עזרו לתומר לעמוד במרכז הבמה, חי בעולם.

ולכן אני עצוב על ההתנתקות הקרבה ובאה מהשבט שנתן לו כל כך הרבה, גם אם המטען שהוא נושא ילווה אותו לחיים עצמם ויעזור לו בכל פנייה, כמו קמע ממכשף השבט שלא מאבד מכוחו גם בארץ זרה. אני לא מבין את התנועה במובן העמוק, יש משהו בחברותא הגדולה והפתוחה הזו שזר לאישיות שלי, לטוב ולרע. אבל אני אוהב את הבן שלי ומודה על מה שקיבל ממנה. 

הצופים היא מין שותפה שקטה לדרך, להפיכת תומר למי שהוא. כל התנועה. פגשתי אנשים כאלה בעבר – אין לי ולהם יותר מדי נושאי שיחה משותפים וברור שלא נשמור על קשר, אבל יש בהם משהו שמעורר בי אהבה והכרת תודה, ותמיד אשמח להיתקל בהם במקרה. אני מדבר על הצופים בכלל, אבל ברור שמעל כולם זוהר השבט הכי מוצלח בארץ ובכלל, שלמזלו קיבל את תומר ותומר קיבל אותו. קהילה שולט לנצח!