ארכיון תגים | מולכו

ולפעמים פקיד זה הכי סקסי

על הגג היו אווירה מכובדת, ויין לבן ואדום וקצת גבינות, וחבורת אנשים שנראתה כאילו ירדה מפס ייצור נסתר ואחיד כלשהו, זן נכחד של שמאל אשכנזי תל אביבי תרבותי. אותה ברנז׳ה, אותו מילייה, אותה תעשייה.

התכנסנו לדיון תרבותי על ״הספר האדום״ של אסף ענברי. ישבנו על שורות של כיסאות עץ והקשבנו לדב אלבוים, עורך הספר, מפאר ומהלל, מנתח לעומק את היצירה והשפעותיה, ועוקף באלגנטיות את הקטטה שהתחוללה סביב הספר בביצת הספרות הקטנה והדלוחה. ביקורת קטלנית מפה, האשמות בנקמנות משם, ויאללה מכות. 

אחרי שאלבוים סיים לדבר נעמד מול כולם חתן השמחה, לדיון על הספר עם רות קלדרון, חברת כנסת לשעבר ותמיד אשת ספרות. מכיוון שמדובר בעולם שבו כולם מכירים את כולם על גבול גילוי העריות ומעבר לו, היא התבדחה על תיאום השאלות מראש עם ענברי. הסופר עצמו לא נראה מבודח. עד אותו רגע הוא נראה קצת לחוץ, איש מופנם ושקט. ברגע שהתחיל לדבר הופיעה דמות אחרת.

אהבתי את ״הספר האדום״. פחות משני ספריו הקודמים של ענברי – ״הביתה״ המופלא, ו״הטנק״ הנהדר – אבל נהניתי ממנו ולמדתי לא מעט. אלא שבזמן הקריאה הטריד אותי משהו. ענברי כותב על מנהיגי השמאל הישראל בזמן הקמת המדינה וקצת אחריה, והופך אותם לאנשים קצת קטנוניים מדי. מונעים כמעט אך ורק מאגו וטראומות ילדות. ועל הגג התל אביבי הוא דיבר בפסקנות על הרתיעה שלו מספרות שנמנעת מדמויות חשובות, על הנטייה להתייחס לאנשים כתוצר של תהליך כלשהו, ולא כאחראים למעשיהם. זה נשמע כאילו ספרים חשובים הם רק כאלה שעוסקים במנהיגים, הוגי דעות, אנשים גדולים ומשמעותיים, כל השאר נמלטים מהחשוב ומתמקדים בטפל. 

משהו בנחרצות של ענברי עמד בסתירה לכתיבה שלו, שלפחות בשני הספרים הראשונים משלבת אירוניה וחמלה. בשלב מסוים הוא דיבר על היחסים שלו עם האקדמיה והממסד, ואמר כלאחר יד שהוא לא מבין מה רע בלאומיות. חשבתי לעצמי שאני לא מבין מה טוב כל כך בלאומיות. או בפסקנות.

אני לקראת סיום הקריאה ב״מולכו״, של א.ב יהושע. ספר שעוסק באדם קטן, לא פעם קטנוני, איש לא חשוב בעליל. פקיד במשרד הפנים שמתמודד עם שנת האבל שלו על אשתו שנפטרה מסרטן. זה ספר מופלא. פראן ליבוביץ׳ אמרה בסדרה עליה בנטפליקס שספר הוא לא מראה, הוא לא משקף לך את עצמך, אלא פותח לך פתח לעולם אחר. במקרה של מולכו מדובר בשילוב. הוא משרטט תמונה אנושית מורכבת שאי אפשר להביט בה בלי להתבונן גם פנימה ולזהות, לפעמים בחוסר רצון, חלקים ממנה בעצמך. 

המסע של מולכו אל תוך עצמו ובעולם נוגע ללב ומעורר רתיעה ומשיכה, רחמים ואמפתיה, והמון מחשבות על עצמי. ספרים על אנשים קטנים יכולים לומר דברים גדולים וחשובים על הקיום האנושי. אני אוהב את הספרים של ענברי, אני אוהב את הרצון שלו להנגיש ולהפוך את ההיסטוריה לסיפור דרמטי מרתק. זו הפסקנות והפסילה של כל השאר, כפי שעלו מדבריו על הגג, שהרתיעו אותי. ודווקא מסקרן אותי לקרוא ספר שלו שמתמקד בפקיד קטן ומורכב, ולא בעוד מנהיג עם תסביכי אב ושיגעון גדלות. 

כשהחדר לא מפסיק להסתובב

התעוררתי מחלום מטריד והחדר לא הפסיק להסתובב. שכבתי במיטה, מחכה שהעולם ינוח, נושם לאט, מנסה לעכב את התקף החרדה ולהשתלט על הבחילה שאיימה להציף אותי. החדר האט, ואז נעצר. התיישבתי. החדר, בתגובה, הסתובב שוב, כאילו כדי להראות שהוא יכול. הבנתי את הרמז והפסקתי לזוז. 

חשבתי על חברה טובה שלקתה בוורטיגו, ועברה ימים של סחרחורות והקאות וכיף, ותהיתי אם זה מה שמצפה לי. אחר כך לקחתי את זה צעד קדימה וחשבתי, כמו בכל פעם שמשהו לא תקין, אם זו נקודת האל חזור. אם המובן מאליו של אתמול – סתם לקום מהמיטה, להכין קפה ולהתחיל את היום – יהיה מושא הערגה של מחר. אם הבוקר הדואב במפתיע הזה הוא התפנית משגרה יומיומית לדרמה רפואית מלחיצה בואכה סופנית.

אחר כך חשבתי על העובדה שאני לבד בבית, ומה יקרה אם אתעלף, או אמות, למרות שאת פנטזיית הגופה שמתגלה רק ימים אחרי הייתי צריך לאפסן, אחד הצאצאים היה מוצא אותי עוד באותו יום. ואז קמתי והכנתי קפה בכל זאת – אקט חתרני של ניסיון לנורמליזציה, אם אתעלם מהמצב אולי הוא יתעלם חזרה. זה לא עבד, עברתי לתה ותוגה קיומית.

את שאר הבוקר ביליתי בסחרחורות ובחילות, ואת היום בשילוב של חולשה כללית ורחמים עצמיים במידה. נחמד ששרדתי לספר אבל יש משהו מטריד בפוטנציאל הסופני של כל צינון ומיחוש. אני קורא עכשיו את ״מולכו״ של א.ב. יהושע המנוח. מולכו, אלמן טרי שאשתו נפטרה מסרטן, מנהל התחלת רומן מהוססת עם עמיתה לעבודה. כשזו מרגישה לא טוב הוא מופתע מחוסר העמידות שלה לסבל וכאב, ומנגד עסוק כל הזמן בבדיקה עצמית, חרד מ״המחלה״ שיתגלה שמקננת בו, מנהל יחסי משיכה-דחייה עם המוות ובעיקר עם הדרך אליו. נוח לו הרבה יותר בעמדת המטפל, הוא כבר בקיא ומכיר את הארץ הזו, הלא ידועה לסתם אנשים בריאים. 

בכל פעם שאני חש ברע אני מקבל איתות מהארץ הזו, מבזק חדשות מחזית אפשרית. אני יושב בבית, בעיר סואנת וידידותית, ופתאום מתגנבת לה שמועה על מלחמה, שהיום היא רחוקה ומחר יכולה להתדפק על דלתי. והבעיה היא שאני כבר מכיר סיפורים משם, מהאפילה. זה גם הגיל, וגם ההיסטוריה המשפחתית המסוימת שלי. אני יודע שמדי פעם המיחוש המטריד לא חולף, שלפעמים זו באמת נקודת האל חזור. 

לא הפעם מן הסתם, ברור שלא. כמה שעות אחרי כבר צריך להכין צהריים לילדה, ולקפוץ לקנות כמה דברים ומחר יש את הדבר ההוא ואין זמן להרגיש רע מדי, והצל נסוג לאחור, ממתין להזדמנות הבאה.