באחד הפרקים של "הסופראנוס" טוני סובל מדיכאון וכלום לא מוציא אותו מזה. הכדורים לא עובדים, המילים של הפסיכולוגית עוברות מעל הראש, האיש שקוע ביגון קיומי תהומי, חצי קטטוני. עד שצמד מתנקשים מנסה לחסל אותו. זו המקבילה לזריקת האדרנלין ב"ספרות זולה", הוא הורג אותם ודקה לפני שהוא מאבד הכרה מרוח לו חיוך שמח ומלא חיים על הפרצוף.

ישבתי השבוע עם נגה בבית קפה ירושלמי מוצלח ממש ודיברנו קצת על התקפי חרדה. אמרתי שאני מצטער שלא חטפתי אחד כשהיא היתה בתיכון, מה שהיה עוזר לי להבין הרבה יותר טוב את מה שעובר עליה. יש הבדל בין להבין תיאורטית, לבין להבין ממש, בגוף. והחודשיים האחרונים, שנסובו סביב שכול ואובדן של אחד האנשים האהובים עלי בעולם לימדו אותי את זה יפה.

זו מין שארית אבולוציונית מיותרת, תגובה של הגוף לסכנה שלא קיימת, כמו מערכת אזעקה שהתקלקלה. זה מתאים לסיטואציה שבה לפתע מופיע לו אריה. הוא רעב, אתה נראה טעים ומזמין, והגוף עובר למצב חירום – שרירים מתקשחים, מערכות מיותרות מפסיקות לקבל משאבים ואתה כבר לא רעב, לא חושב על סקס או גמר המונדיאל, כולך ממוקד באיך לא להפוך לבראנץ' אריות. אבל אין אריה, ומה שנשאר הן בחילה, סחרחורת, לחץ בחזה וודאות די גבוהה שאתה עומד למות, אולי. 

זה עובר, הגוף לא מסוגל לתחזק מצב חירום יותר מדי זמן. וטוב מזה, ברגע שמבינים את המכניזם התגובה משתנה בהתאם. האזעקה שבפעם הראשונה הקפיצה אותך, מבועת, גורמת לך עכשיו לנשוף במיאוס. מה עוד פעם עכשיו. הרי אין אריה. 

ובאופן חצי מפתיע, אם נחזור לטוני סופראנו, מצבי לחץ אמיתיים עוזרים. מצגת מלחיצה בעבודה, אימון איגרוף – אלה כנראה רותמים את החרדה ומנצלים אותה היטב. הגעתי בחודש האחרון לאימונים קצת סחרחר ולא בטוח, ויצאתי מהם דואב פיזית ומפוצץ מאנרגיה ושמחת חיים.  

אני לא אוהב חלק גדול מהשינויים שהגיל מביא איתו. לא את המשקפיים שאני צריך כדי לקרוא, ובטח לא התקפי חרדה. מי צריך את זה עכשיו. אבל בניגוד למשקפיים אני מקבל אותם כתג מחיר הכרחי. הם מאלצים אותי להתמודד עם הוודאות של המוות ועם הכאב והאובדן ששזורים בחיים, ומאפשרים לי להבין טוב יותר אנשים שאני אוהב. מקטר אבל מקבל.

פעם, מזמן, צעדתי כרגיל הביתה במעלה רחוב קפלן אחרי יום עבודה, וגיליתי, להפתעתי, שאני מוקף בהמון צועדים נלהבים. אלה היו ימי הפרה-סמארטפון ואת הסיבה הבנתי מקטעי משפטים נרגשים שנשמעו סביבי. ובכן, מסתבר שמכבי תל אביב בכדורסל זכתה באליפות אירופה, והיעד של הצועדים היה הבריכה בכיכר רבין.

הרגשתי בודד מאי פעם. קינאתי באנשים שסביבי, באקסטזה ובקלות שבה הם משתייכים למועדון, לקבוצה בעלת הגדרה ברורה. מעולם לא הבנתי את מושג ה"אהדה" בספורט. אני מבין את ההתפעלות ממהלך יפה, ממקצוענות, מיכולת פיזית נדירה. אני יכול להבין הערצה לשחקן ספציפי כמו מייקל ג'ורדן או ליאו מסי. יש דרגות כישרון שגורמות גם לבור מוחלט להבין שהוא צופה בעילוי ללא מתחרים בתחומו. אבל אהדה לקבוצה? אהבה ללא גבולות ליישות אמורפית בלי קשר לזהות השחקנים והמאמן? איך מגיעים לדרגה רוחנית כזו שגורמת לך להתאחד עם עוד אנשים שכמותך?

אני לא צופה במונדיאל, ושוב מרגיש בודד. עמיתים בעבודה משוחחים על משחקים, מתאמים צפייה משותפת. אני לא אדם של חבר'ה. למען האמת אני סנוב שמחבב את הסטטוס הזה. הדבר הכי קרוב להנאה מצפייה באירוע ספורט שהגעתי אליו היה להתעורר מוקדם בבוקר עם תומר כדי לראות לוחמי UFC מכים זה את זה עד עילפון. זה היה תענוג, בעיקר בזכות החוויה ההורית וגם כי בכל זאת, מכות.

אני מקנא באלה שמסוגלים ליהנות ולהתמסר לחוויה הזו. אני מקנא במי שמתענג על צפייה במשחק בחברותא, לא עם חבר או שניים, אלא בחבורה של ממש. אני לא יודע אם אלה כישורים חברתיים שחסרים לי או פגם מולד.

ולגבי הספורט עצמו: לצפות במשחק כדורגל שלם זה משעמם רצח. במונדיאל 2006 הזמינה אותי ידידה לצפות בגמר בבר. בירה ויד על הירך בשילוב האפקט הדרמטי של גמר הפכו את החוויה לנעימה, אבל הכול השתנה כשזינדין זידאן נגח בשחקן איטלקי והורחק. זו דרמה! המשחק האחרון בקריירה, הגמר, עלבון, אלימות, נקמה, אובדן תהילה טראגי. הנה חומרים שאני יכול לעבוד איתם. תשמעו את השדר הצרפתי מאבד עשתונות וחוזר שוב ושוב על !Pourquoi!, Pourquoi. שתי קבוצות של אתלטים שבועטות או זורקות כדור? כנראה שלעולם לא אשתייך למועדון הזה. וחבל.

תיהנו.