אולי זה עניין של יותר זמן פנוי, אולי מין תקופה כזו. בכל מקרה, אני סוף סוף קורא כמו בנאדם. הרבה ו(יחסית) מהר. לא בולע ספרים תוך יומיים כמו נגה או כמו בתקופת בית הספר, אבל עדיין – מכובד. בכל מקרה: ביקורות מסודרות תמצאו במקום אחר. כאן זה הערות ותובנות:

אדום החזה:

• לנורבגים/שוודים יש אישוז רציניים עם ניאו-נאצים ואלימות נגד נשים. זה היסטרי – מדינה של 4 מיליון תושבים וקצת עודף, נורבגיה, וקר שם כמו בגהינום או בירושלים בינואר, אז מה פתאום סקינהדס וצלבי קרס? ומה הקטע עם להחטיף לבחורות?
• ספר מצוין. בתחרות המותחן הנורדי הוא לוקח את לרסון, למעט נושא הדמויות – ליסבת סלאנדר אין כאן. הבעיה המשמעותית ביותר היא שהדמות הראשית, הארי הולה, כבר כיכבה בספרים קודמים. מישהו החליט לתרגם את הספר השלישי בסדרה קודם. כך שהתחושה היא שאנחנו פוגשים כאן דמות שאנחנו אמורים להכיר כבר. רק שאנחנו לא. כל מיני אזכורים לפרשיות עבר לא ממש עוזרים, וההנחה של יו נסבו, הסופר, שנשלים קצת מידע על הארי ממפגשים קודמים, קצת מתחרבשת כאן.
• מנגד, הכתיבה משובחת, הסיפור קולח, ובניגוד ללרסון אין כאן הרצאות ארוכות – המסרים עוברים בתוך העלילה או מפי הדמויות, ולא בעוצמה של פטיש לראש.
• ותענוג לקרוא אותו, באמת. גם אם התרגום קצת מקרטע פה ושם.

טיגאנה:

• עוד דוגמה לספר ששכב על המדף שלי כמה שנים עד שקראתי אותו. נרכש במסגרת מסע בזבוז כספים באמזון באשמת נועה מנהיים, אז מבקרת הספרים של ויינט, שכתבה צמד רשימות – ספרי המד"ב הכי טובים, וספרי הפנטזיה הכי טובים. אחרי שנים של נטישת צמד הז'אנרים הזה, חזרתי אליהם בזכותה. דוגמה לכוחה החיובי של העיתונות?
• התחלתי לקרוא אותו בעבר, ונטשתי אחרי עמוד או שניים. לא תפס. לפני כמה שבועות עברתי בסלון, התחשק לי קצת אסקפיזם, והחלטתי לנסות שוב. התוצאה מעורבת: הרעיון מגניב – ספר פנטזיה מאוד פוליטי, על מעין מאבק מחתרתי לגירוש צמד רודנים שכבשו מדינה דמוית איטליה שמחולקת ל-9 מחוזות. אני לא אגלה יותר, אבל יש כאן אמירות מעניינות על זיכרון, דיכוי וכיבוש ודגש גדול על אינטריגות ואסטרטגיה.
• שקצת הולכות לאיבוד בהמון קיטש ורומנטיקה. הספר לחלוטין לא מאוזן – קטעי עלילה מרתקים, לצד עמודים ארוכים של סצינות רגשניות וסכריניות מעייפות. הסוף משובח ומפתיע, אבל הדרך אליו רצופה מהמורות מתקתקות.

ועכשיו על השידה ליד המיטה: בדם קר. התחלתי, נראה מבטיח.