כשכל זה ייגמר אדבר עם הבוסית שלי ואקח חופש ארוך, ואמצא את מאהל המחאה הראשון שיקום – והוא יקום – ואצטרף ואשב שם עד שהאנשים האלה יתפטרו, יפוטרו, יסולקו. אני לא אקטיביסט. אני איש מפונק שמחבב את הספה שלו, מקסימום מחתים כרטיס בקפלן כל שבת שנייה. אבל אני אשב שם כמה זמן שייקח. עד שהם ייעלמו מחיי, כמו סיוט שמתפוגג, כמו זיכרון רע. 

כי יותר מהפחד והיגון אני מלא בכעס. עובד, מבלה עם הילדים, מסתופף בחדר המדרגות כשיש אזעקה, וזועם. ומחכה ליום שאחרי, ומתמלא חשש שאף אחד לא ייתן את הדין.

ההגדרה לאחריות לפי האקדמיה העברית: מצב שבו אדם מקיים את חובותיו ונושא בתוצאות אם פעל שלא כדין, גרם נזק וכדומה. תכונתו של מי שפועל ומתנהג כמצופה. מידת דאגתו של אדם למצב תקין ולתפקוד תקין של מה שהוא מופקד עליו. נשמע מוכר? נשמע כמו פנטזיה פרועה?

דוגמית: ביוני אושר מינויו של מנכ״ל משרד התחבורה, משה בן זקן, מקורב של השרה מירי רגב, פעיל ליכוד, עם רזומה שכולל את ארגון הליכודיאדה. חצי שנה לפני המינוי נפסל. נקבע שהוא מינוי פוליטי, שאין לו ניסיון מתאים. רגב מצאה מסלול עוקף והאיש מונה. בשבת, שעות אחרי ההתקפה של חמאס, מילואימניקים מצאו את עצמם תופסים טרמפים לבסיסים כי אף אחד לא ארגן להם הסעה. ״אחים לנשק״, הסמולנים האנרכיסטים, הרימו מערך הסעות לחיילים. משרד התחבורה לא. אולי יש קשר בין מינויים פוליטיים מושחתים של אנשים לא מתאימים לחוסר תפקוד כשהכל קורס. אולי.

זו רק דוגמה אחת מני רבות למערכת שלא עובדת, כי מישהי קלקל אותה. וזה באוויר, במילים הריקות שנשמעות בהצהרות ובנאומים, במילים מלאות הכוונה הרעילה שנשתלות בתדרוכים וברשתות. ראש הממשלה לא עודכן, הצבא לא תפקד, המחאה אשמה. הנהגה כושלת שעסוקה כבר בוועדת החקירה של היום שאחרי, ולא טורחת לתכנן מה יקרה בעזה אחרי שנפציץ ונכתוש. אין אסטרטגיה, אין תוכנית, רק אגו וכותרות וג׳ובים.

אם תכרו אוזן ותנסו לשמוע ״אני אחראי״ אמיתי, כזה שאינו מלווה ב״עכשיו זה לא הזמן״, תצטרכו להאזין לצמרת צה״ל ומטה. אף שר, ובטח לא ראש הממשלה, לא אשם, לא אחראי, לא קשור. ״אחריות אין פירושה אשמה״ אמר כבר אחד האנשים העלובים בממשלה הזו, וחמק בקלילות מאסון שבו נהרגו עשרות אנשים במשמרת שלו. אני חושב על האפשרות שהם יחמקו גם כשיוגש החשבון על המחדל הזה ומתמלא תערובת בלתי נסבלת של פחד וכעס ותיעוב. אין לי הרבה מה לעשות בנדון, אבל את מה שאוכל אעשה. זאת האחריות הקטנה שלי.

הצלחתי להתחמק מאירועי החמישים שנה למלחמת יום כיפור, לא לצפות בשום דרמה או דוקו (למעט ״האחת״), ואז קמתי בשבת בבוקר ל״מלחמת יום כיפור: הרימייק״. כמו אחת הסדרות האמריקאיות האלה שמקבלות גירסה חדשה ומצ׳וקמקת, ״בוורלי הילס 90210 הדור הבא״ אבל עם הרוגים ומחדל.

צריך להתאים את ההפקה לטכנולוגיה של היום. במקום הקלטות באיכות גרועה מהקשר של המוצבים בתעלה, של אנשים שמתחננים לעזרה שלא מגיעה, יש שיחות טלפון ישירות לאולפנים של אנשים בעוטף עזה, שמתחננים לעזרה שלא מגיעה. הכל קל וזמין יותר – התעמולה של האויב רצה ברשתות, הייאוש והזוועה משודרים לייב, מלחמה בזמן אמת וב-HD. 

ורק לאפסות וחדלות האישים של ההנהגה יש את אותו ניחוח על זמני של שכרון יוהרה וכוח. כי הטכנולוגיה מתפתחת, האמצעים משתנים, אבל בני האדם נשארים אותו דבר: שחצנים, שיכורי כוח, קטנוניים, קיצוניים, מושחתים. בואו נקים ממשלה כושלת של חדלי אישים, נשקיע את כל תשומת הלב בפוליטיקה ואינטרסים מגזריים צרים, ונראה מה יקרה. הפתעה!

ועכשיו בזמן שאני כותב יש בקיבוץ או עיירת פיתוח בדרום ילד בערך בגיל שבו אני הייתי אז, שעוד לא מבין שאבא שלו נהרג, ושסכין חד חילק את החיים שלו ללפני ואחרי היום הזה. שהעתיד שלו השתנה באחת, הוחלף מנתיב אחד לנתיב אחר. והוא יגדל ויגלה כמה מורכב וקשה כל עניין היתמות הזה, ואיך הוא נמשך ומתפתל ומשתנה בלי סוף. והוא יעבור את כל שלבי האבל והכעס והקבלה, וישאל את עצמו למה? וזה הילד הראשון. יהיו עוד רבים כאלה בימים הקרובים, פה ובצד השני.

באולפנים וברשתות מדברים על אירוע חסר תקדים, ואומרים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. אבל ההפך הוא הנכון. זה כבר קרה, וזה עוד יקרה. כל מה שצריך הוא קצת זמן לשכוח ולהדחיק. עברו חמישים שנה מהמלחמה ההיא והנה, אנחנו רוקדים שוב את אותו ריקוד. ובעוד כמה עשורים עוד יתום לעתיד ייוולד, ויחכה למחדל הבא שיעצב חייו