״הכאב והפחד יושבים באותו מקום במוח. צריך לדעת להפריד״. ברור, הכי פשוט. 

הרגשתי רע השבוע, איפשהו בין וירוס בטן סטנדרטי למוות ממשמש ובא, אז התקשרתי לחברתי האחות, סמכות עליונה בענייני רפואה, כאב והחיים עצמם, כדי שתרגיע אותי. התפקיד שלה במקרים כאלה הוא לשאול שאלות פולשניות במידה, ולהבהיר לי בסאבטקסט שאני היסטרי לגמרי וסביר שאשרוד. זה עובד מצוין.

 זו לא פעם ראשונה שבה אנחנו מנהלים שיחה כזו. כשתומר סבל מפציעה בברך שהפחידה אותי עד כדי ריצה למיון דיברנו על זה לא מעט. במקרים כאלה, היא אמרה, דווקא נערים בריאים וספורטיביים מגיבים פחות טוב. הם לא רגילים להיות מוגבלים בתנועה, וכאב חד ופציעה קשה מעוררים חרדה, שמתגוררת בדיוק באותה שכונה במוח, שכנים מודאגים שמתערבים ברגע הלא נכון. הפער בין השליטה והעצמאות היומיומית לאובדן הפתאומי שלהם גדול מדי.

כנראה שזה נכון גם לגביי, איש בריא בדרך כלל וספק היפוכונדר בהתהוות. יותר מדי אירועים בשנים האחרונות הפכו את המוות לנוכח, והדאגות בהתאם. עכשיו נותר רק להפריד. להתמודד עם הכאב, להוציא את הפחד מהאירוע.

זה נכון לגוף ולנפש הפרטיים שלי, זה נכון גם למקום שבו אני חי. והדבר שהכי מפחיד אותי כרגע הוא שמאז השבעה באוקטובר יותר מדי אנשים בתפקידי מפתח פועלים מתוך חרדה, ממקומות לא רציונליים, בלי להפריד, בלי להסתכל קדימה. 

העתיד של הילדים שלי מופקד בידי אנשים שיותר מדי זמן הרגישו טוב, בשליטה, כמו חבורת אתלטים שחצנים בסרט תיכון אמריקאי שמאבדים את זה ברגע שהעלילה מסתבכת. גברים מיליטריסטים מבוגרים שהתבסמו בססמאות "החמאס מורתע" משמע לנו יש יותר גדול, ופתאום נאלצים להתמודד עם מכה שמערערת את תפיסת המציאות שלהם מהיסוד.

וזה מובן וסביר, אבל אם אפשר רגע לעצור את ההרג, את הפיכת עזה למגרש חנייה, את הססמאות החלולות והאיומים הנבובים. ולהפריד את הכאב מצלליות הפחד שסובבות אותו, את האבל על מה שקרה מהניסיון לעצב את מה שיקרה, זה יהיה מעולה. ומרגיע. בני אדם יכולים להרשות לעצמם חרדות וקצת התפרקות פה ושם, מדינות פחות. צריך להיות פה גם מחר, אחרי כל זה, והייתי רוצה להאמין שהאנשים שאוחזים בהגה מסוגלים להביא אותי לשם. כרגע אני בספק.

כבר שנים שאני רוצה לעקוב אחרי הילדים שלי. לשתול מצלמות ומיקרופונים, לשגר סוכנים שינטרו וידווחו על כל תנועה של היעדים המודיעיניים שהם יוצאי חלצי.

הורים לילדים קטנים לא יבינו. הילדים שלהם הם קצת כמו הבדיחה על איך אתה יודע אם מישהו טבעוני – הוא כבר יגיד לך. עד גיל מסוים אתה נדון לשמוע הכל בפרוטרוט כשרוב המידע לא מרתק במיוחד, בלשון המעטה. מי עצבן בגן, כמה שערים הובקעו במשחק הכדורגל בבית הספר, לא בדיוק דוסטויבסקי. 

אני לא יודע לומר באיזו נקודה מתחילה דממת האלחוט. זה פיחות זוחל, לא שמים לב בהתחלה, והשקט מבורך. במקום אחר צהריים של משחקי קופסה וגינות שעשועים אתה מוצא את עצמך חופשי לנפשך. פתאום הם הולכים לחברים לבד, ולחוגים, ולצופים, ושטף המידע הלא נורא מעניין הופך לזרזיף. פתאום גר איתך בבית עוד אדם בוגר לכאורה, ואין לך מושג מה קורה בחיים שלו.

כשתומר היה בכיתה ח׳ תפסתי אותו מבריז מבית הספר. הוא יצא מהבית של אמא שלו, ובמקום לעלות על ההסעה צעד לבית שלי. אלא שבאותו בוקר התעוררתי באופן חריג מאוחר ממש, וכשיצאתי לעבודה נתקלתי בו בשביל הכניסה. שנינו קפאנו במקום. ואחרי בירור קצר ונזיפה מינורית אישרתי לו לזרום עם היום החופשי. עברו שנים עד שזה היכה בי פתאום – זו לא היתה ההברזה הראשונה. הוא נתפס פעם אחת, אבל רק האלים יודעים כמה פעמים הוא הצליח לנצח את המערכת. ולי לא היה מושג. 

כי ידע הוא כוח, ואי הידיעה מפחידה אותי. המכה שמפילה אותך היא זו שאתה לא רואה, ומה אם הילדים שלי עוברים דברים שהם לא חולקים איתי, וכשיתברר הנזק כבר יהיה מאוחר מדי? מה קורה כשהם מסתובבים שם בעולם ללא השגחה, בלי להחזיק לי את היד? 

מישהי אמרה לי השבוע שהיא היתה רוצה להתקין בתוך הלב של הבן שלה מראה חד כיוונית. היא רוצה לעקוב ולראות מה הוא מרגיש, מה הוא עובר באמת. זה מנצח את סוכנות הריגול שלי עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. איזה רעיון מפתה, ולא משנה כמה ברור לי שהוא לא בריא. 

אחרי כל סיפור פציעת הברך של תומר שאלתי אותו למה ניהלנו שיחה פתוחה באמת על מה שעובר עליו רק בארבע בבוקר בחדר מיון. הוא חשב על זה רגע, וענה לי שאמא שלו ואני הם לא האנשים שהוא רוצה לדבר איתם. יש לו חברים שזה התפקיד שלהם. אתם, הוא אמר, רשת הביטחון. וחשבתי שזה בריא ומדויק והכרחי, שלב בהיפרדות הבלתי נמנעת. אבל אם רק הייתי יכול להתקין מצלמות בעולם ומראה חד כיוונית בלב שלו, הייתי עושה את זה עכשיו. יושב עם חבילת טישו ומנסה לא להתערב, ומחזיק אצבעות שיהיה בסדר. 

חבר טוב אמר לי פעם שילדים זה כמו סמים קשים: יקר, לא בריא וההיי הכי מוצלח שאי פעם תגיע אליו. ולאיש יש תאומים, הוא יודע על מה הוא מדבר. 

כל מחקר תורן יודע לספר שאנשים נטולי ילדים מאושרים יותר. קל. מספיק לחשוב על שעות השינה שנוספות והחרדות שפוחתות כדי לדמיין את החיוך הזחוח על פני אלה שידם מעולם לא נשלחה אל מוצץ. שלא לדבר על הרווחה הכלכלית, או כמו שנגה אמרה לי פעם – ״אבא, אם לא היינו היית טחון״. מצד שני, כשעוברים לדבר על תחושת משמעות הורים תופסים את ההובלה ולא מביטים לאחור. 

אני מניח על המשקל מצד אחד את הלילות הלבנים, הביקורים בקופות חולים עם הבלחות לחדר מיון, החרדות מכל מה שעלול להשתבש (בגן, בבית הספר, בכביש, בצבא) ורגשות האשם, המון רגשות אשם. בצד השני אני מניח את ההצדקה לקיום. התשובה לשאלה הבסיסית של למה בעצם לקום בבוקר ולהמשיך עם כל זה. והמאזניים נוטים באופן שאינו משתמע לשני פנים לצד השני. כשזה מגיע למשמעות, הורים מנצחים בנוקאאוט.

לפעמים האמונה הזו מתערערת. לפעמים המשמעות מגיעה עם סאונד אפקט צווחני על זה שאתה חרא של אבא, טענות ומענות, האשמות מוצדקות יותר או פחות ותחושת כישלון מפואר. הקלישאה מדברת על הביטחון של גבר לבן פריבילגי ממוצע שמשוכנע שהוא יודע לעשות הכול, אבל זה כאין וכאפס לעומת הביטחון של טינאייג׳ר שמקסימום עשה בייביסיטר, אבל בטוח שהוא יודע הכול על הורות נכונה עד מושלמת, וישמח להסביר לך איפה טעית עם דוגמאות ומראי מקום. זו משיכת חבל ההיבריס – מי אחראי לתוצר הזה שנקרא אדם? עד כמה ההורים אשמים בכל מה שרע, עד כמה הם יכולים לקחת קרדיט על הטוב? בגיל מסוים הילדים שלך זוקפים לזכותם את כל מה שמוצלח ומשליכים את השאר על אמא-אבא.

הם גם לא לגמרי טועים. הורות היא כמו משחק מחשב שתוכנת להיות חסר סיכוי, אתה תמיד תפסיד בסוף. הא לך בני אנוש קטנים שאתה אחראי לגדל ולעצב בזהירות ובקפידה, בשעה שאתה עייף וחרד וסוחב את המטענים שלך מהילדות ובכלל, וצריך גם לחיות ולעבוד וכל הג׳אז הזה. והופ הנה טעות קריטית, והנה צלקת שהשארת בלי לשים לב אפילו, איזה כיף. במובן מסוים זה לא לגמרי רע. בסופו של דבר צריך לייצר נפרדות, הטעויות עוזרות לצאצאים לצאת לחופשי.

איך מנצחים את כל זה? לא מנצחים. מחכים וסופגים ומכילים ומנסים לתקן מה שאפשר. אם היתה לי מכונת זמן והייתי חוזר לעבר ומתקן את השגיאות הגדולות והקטנות, הייתי שב כנראה להווה חדש ונוצץ ובו הילדים שלי היו מסבירים לי למה אני הורה כושל מסיבות אחרות לגמרי. זה מה יש.

בחמש בבוקר הלכתי לחפש מכונת קפה, העייפות כבר סחררה אותי, ולהירדם על כיסא בחדר מיון התברר כאתגר גדול מדי. התחלתי את היום בשש בבוקר ולא ציפיתי לסיים אותו עם תומר הדואב במיון. מצד שני, מי כן מצפה לסיים איזשהו יום במיון?

חדר ההמתנה הוא חלל לא גדול שמחולק באמצעות וילונות לעמדות המתנה קטנטנות. לידינו תייר גרמני שיכור שעף מקורקינט מבקש מדי פעם באנגלית קלוקלת Someving for ze pain. ממול שוכבת הומלסית שהגיעה למיון כדי להתארגן על מיטה. כשהמאבטח גדל הקומה מודיע לה שפה זה לא מלון, היא שולחת אותו להזדיין. הוא לא מתרגש. קור רוח הוא דרישה בסיסית לעבודה במקום הזה.

אולי אפשר היה להוריד מעלה או שתיים מקור הרוח הנ״ל. את רוב הזמן במיון מעבירים בהמתנה, בלי לדעת עד מתי ולפעמים גם למה. אני שואל בנימוס, והאח תולה בי עיניים תמהות. מבחינתו זו שגרה: מה, אתה לא יודע שעכשיו צריך לחכות לרופא/ה שיתפנו? ושלאף אחד אין מושג מתי זה יקרה? 

אחרי הרופאה עוברים לשלב המתנה חדש – לאורטופד. איפה הוא? אף אחד לא יודע. אנחנו שומעים שיחות טלפון נזעמות מדלפק האחיות, שמנסות להבין מה קורה. בסוף מתברר שהיתה תאונה קשה וכולם, כולל האורטופד, בחדר הניתוח.

מחכים. 

כשהוא מגיע כבר אור בחוץ. תומר מסביר לו שמדובר בפציעת ספורט. כדורגל? לא, איגרוף תאילנדי. הוא ממשש ובודק ומזיז ומתחיל לסכם. אין שבר, חשש לקרע, אמרנו פציעה במשחק כדורגל, נכון? לא, תומר מתקן אותו שוב, איגרוף תאילנדי. הוא מהנהן ורושם לנו מכתב שחרור והפניה שבה כתוב ״פציעה בזמן משחק כדורגל״. אני מניח שהוא לא ישן מעל 24 שעות. לברך הנפוחה והכואבת לא אכפת איזה ענף ספורט נרשם לגנותה.

יש פער עצום בין הסבל הפרטי של הבן שלי, שגם אם הוא מסתובב בגוף של גבר הוא עדיין לגמרי הילד שלי, לבין הגישה של המערכת. הצוות עמוס ומותש, מנוסה ומורגל, ומה שעבורי יכולה להיות חוויה ראשונית ומצלקת, הוא עבורם עוד יום שגרתי. זה פער שמעורר זעם, שקשה לגשר עליו. קל לכעוס על ״המערכת״.

כשחיפשתי בחמש בבוקר קצת קפאין נתקלתי באח שצעד במסדרון ושאלתי אותו איפה יש מכונת קפה. אין, הוא אמר, בוא איתי. ולקח אותי לחדר הצוות ושאל כמה סוכר והכין קפה שחור לאיש שהוא לא מכיר, וכנראה ברור לו שאם הוא נמצא במקום הזה בשעה הזאת לא מדובר בנסיבות מוצלחות. גם זו המערכת, אנשים עייפים ועסוקים שפה ושם עושים חסד קטן.

האישה עמדה וצרחה שעתיים, סיפרה חברתי האחות, מאיימת ודורשת. המיון היה עמוס עד להתפקע, אחיות ורופאים מתרוצצים ומנסים לעצור את השטף עם סטטוסקופ ואצבעות בסכר, והאישה צורחת. היא רוצה מיטה לבן שלה, שיאשפזו ויטפלו בו עכשיו, ולא מעניין אותה, אבל אין מיטה, בכל בית החולים כולו, הוא מלא, כל מחלקה ומחלקה, ולכן עשרה ילדים מאושפזים כבר במיון עצמו, כי אין ברירה.

 אבל זה לא מעניין אותה, ובצדק, זה הילד שלה והתפקיד הבסיסי שמקודד בד.נ.א של כל הורה הוא לדאוג לילד שלו, ולפני הכל – לפני הדאגה למזון ופלייסטיישן וטיולים לחו"ל – הורה דואג שהילד שלו יחיה, בשולי המודעות שלנו ההורים מתרוצצים פחדים שלובשים כל מיני דמויות, ביניהן מחלות איומות שתוקפות לפתע, ואם כבר הגענו למיון כנראה שהשוליים הצטמצמו והפחד כבר יצא מהיער החשוך ומסתכל עלינו בעיניים אדומות ומלתעות גדולות ורטובות, אבל אין מיטה, ואין רופא פנוי, והאמא עומדת וצורחת כי היא מבועתת, כי המערכת שאמורה לעזור לה לא מתפקדת, ובמקום להציל את הבן שלה היא מאיימת להרוג אותו.

וחברתי האחות צריכה להסביר לה למה במקום לטפל בילדים אחרים, ולנסות להרגיע אותה, ומגיעים אנשי הביטחון, ומגיעים שוטרים, אבל הם לא יכולים לעשות כלום כי היא רק עומדת וצורחת, לא משליכה חפצים, לא חובטת בצוות, לא מספקת הצגה למצלמות האבטחה כדי לככב בידיעה בויינט ביום שאחרי, רק צועקת את מר לבה, ואין מיטה, רק אנשי ביטחון נבוכים ואחות אחת עייפה. 

לא מגיע מנהל המחלקה, או מנהל בית החולים, או מנכ"ל משרד הבריאות או השר, והם גם לא צריכים להגיע, כי מה זה משנה? הגהינום של המיון היה והווה ויהיה, הוא לא נושא לדיון אמיתי, הוא לא ישפיע על הבחירות הקרובות למשל. האם, כשתסיים לצרוח וכשתחזור הביתה עם בנה, לא תצביע לפי סעיף הבריאות במצע של אף מפלגה, וגם אני לא, ואתם, כי מה שקורה במיון נתפס כגזירת גורל, והבחירות הן על חסינות, וערבים, ואויבים דמונים ומדומיינים יותר או פחות, לא על המערכות שאמורות לתפקד ביום יום ולדאוג שלא לומר להציל את חיי האזרחים. 

והזקנה במסדרון? כשהיא במסדרון היא עסוקה מדי בכאן ועכשיו, בהישרדות. וכשהיא לא במסדרון אלא בבית היא שוכחת, וחוזרת להיות בעד או נגד ביבי, לפחד מהצד השני או לערוג לדו קיום, ומדחיקה את השעות בעולם הדמדומים של איכילוב או הלל יפה או סורוקה. גם אני הייתי במיון ילדים, זו אקס טריטוריה, עולם אחר, עולם חירום, שחדל להתקיים אחרי שהסדר שב על כנו והילד שלי טופל, נתפר, שוחרר. אף אחד לא רוצה לחשוב על בית החולים כשהוא לא זקוק לו, ובחדשות הוא יככב רק כשמדברים על סל התרופות ומשתמשים בו לנגח צד פוליטי כזה או אחר. אף אחד לא ייצא לרחובות להפגין, אנשים ימשיכו לחכות למיטה, לבדיקות, לניתוח, ומדי פעם למות. מפני זה אין חסינות, ולא נותר אלא לקוות שכשיגיע יומי המסדרון יהיה פנוי יחסית, ואף אחד לא יעמוד קרוב מדי ויצרח לי באוזן.  

זו היתה אחת מהשיחות שבהן תומר מביט בי כאילו אני אידיוט ורק חצי צודק. יש נושאים כאלה, שחייבים לדבר עליהם ואין דרך לצאת מהם טוב. החל מקונדומים וכלה באלכוהול.

הטריגר היה האונס של התיירת הבריטית בקפריסין על ידי חבורת נערים. לפני צבא, עטופים בכל התארים המטרידים שמצמידים לחשודים במקרים כאלה: אם מישהו מספר שאתה "נורמטיבי", "בן טובים", ואולי גם "מועמד לשירות קרבי", ברכותי – אתה כנראה במעצר. ראיתי את הסרטון שבו אביו של אחד מהנערים מסביר שאין סיכוי שזה הבן שלו. הוא מכיר אותו, אם היה שומע שהסתבך בקטטה ו"דקר שלוש אנשים", היה מאמין. לגעת בבחורה? זה לא. אחלה סולם ערכים. 

אבל מהות העניין היא שכל הורה בטוח שהוא מכיר ויודע הכול על הילדים שלו, וכל הורה – כולל אני – טועה. זה לא שאני לא מכיר ויודע, זה החלק של ה"הכול". וזה הפער שנוצר כשהם מתבגרים, פרקי הזמן ההולכים וגדלים שבהם הם לא איתי, מבלים עם חברים ואנשים אחרים, קשובים וסופגים מהעולם החיצון. אני זוכר את תחושת ההקלה ששטפה אותי כשהגעתי במקרה יום אחד למקום שבו תומר העביר פעולה בצופים. הילד אכן בתנועת נוער ולא ברון סמים, איזו הקלה.

מה שמפחיד בסיפור הנערים בקפריסין הוא עניין המדרון החלקלק. ההורים לא מאמינים שהילדים שלהם אנסים. במובן מסוים הם צודקים. סביר להניח שאף אחד מילדיהם לא היה מזנק על נערה זרה בסמטה חשוכה. באותה מידה נער יכול לצאת לבלות ערב עם חברים בלי שום כוונה לשתות, ולסיים את הלילה במיון עם הרעלת אלכוהול. חברה טובה, אחות במיון ילדים, מספרת שההורים שמוזעקים לאיכילוב בשעות הקטנות של הלילה תמיד מופתעים.

כי זה מתחיל במשהו שנראה לגמרי בסדר. משהו כיפי ונעים, וכלום לא קורה. לא בכוס הראשונה או בפלירטוט השני. והצעד הבא נראה בלתי מזיק באותה מידה, ואז עוד צעד קטן ועוד חצי. ובשלב שבו מגלים שקו הגבול כבר מזמן נחצה זה מאוחר מדי. אותו קו גבול שאף אחד לא היה חושב לחצות בצעד נחרץ ובכוונת מכוון. 

כל אדם אחרי גיל מסוים זוכר את המקרים שבהם הגיב אחרת ממה שחשב ודמיין שיגיב, את חציות הגבול, התמהיל הרעיל של לחץ חברתי, תחושת ה"יהיה בסדר", וחוסר המשמעות של פעולה אחת. רק אחרי, רק כשמביטים לאחור על המכלול, מבינים פתאום מה קרה. ואז לרוב מאוחר מדי. מה שלא הצלחתי להבהיר לתומר זה שהסכנה לא טמונה בקבלת החלטה לא נכונה ולא מוסרית. הסכנה היא בלא לזהות את הרגע שבו מתחילה ההידרדרות, את תחילת המדרון. 

אמרתי לו את הדברים הנכונים. הבהרתי שאין בעולם נערה שמעוניינת לקיים יחסי מין עם 12 ילדים. גם לא עם פחות. אני יודע שהוא אדם טוב וערכי ואמפתי. אני בוטח לגמרי בילד המצוין שלי. אבל הוא עדיין ילד, ואני סומך הרבה פחות על העולם המתעתע שמסביבו.  

בהתחלה אמרתי לה שנחכה ונראה איך זה יהיה בבוקר. אתה תמיד מעדיף לחכות למחר ואז ללכת לרופא ״אם״, בשאיפה שהאם לא יגיע. שזה ייעלם מעצמו, שייחסכו ממך הלחץ והחרדה והמחשבות הרעות באמת שמסתתרות בירכתי הראש של כל הורה. אבל חברה שהיא אשת מקצוע אמרה לי שעם עיניים לא משחקים. למתבגרת הציקה עין שמאל כבר יומיים, כאילו משהו יושב שם בפנים. הזמנו מונית ונסענו למיון. בדרך המתבגרת תהתה אם לא נגיע ויתברר שבאנו סתם. לא נעים להגיע ולגלות שלא מדובר במצב חירום לא? אבל לגמרי עדיף.

גירסת גריי של הדור שלי, תכלס

זה לא היה קולנועי במיוחד. חדר המיון היה עמוס באנשים, רובם עייפים ונרגנים. מנסים לתפוס את אחת האחיות או רופאה כדי להבין למה לעזאזל לא מטפלים בהם. המתבגרת אמרה שהנה מקום שהיא לא רוצה להגיע אליו יותר. אחרי כמה דקות הבנו למה כל כך עמוס: תינוקת מתה שם באותו ערב. ראיתי את המשפחה עומדת בצד, אי אפשר היה לטעות בהם. יש ביטויים שאתה מבין באמת רק כשאתה נתקל בהם ביום יום. בקצה חדר המיון עמד גבר שחרב עליו עולמו, אין דרך אחרת לתאר את הבעת הפנים שלו. המתבגרת אמרה לי אחר כך שהיא ראתה מישהי, כנראה האם. אני לא, מה שנחרט לי בראש הוא הגבר, שנראה כמו התגלמות הפחדים הכי איומים שלי.

קיבלנו הפניה והגענו לרופא עיניים חביב. הוא הציץ, אחז בעפעף של המתבגרת, לקח מקל שנראה כמו מוטציה של מקלון ניקוי אוזניים, ובתנועה מיומנת שלף מהעין שלה גרגר חול. מתברר שהחשש של המתבגרת היה לא מבוסס. טוב שבאנו, עוד יום או יומיים ויכולה להיגרם שריטה בקרנית.

החלטנו לצעוד הביתה ברגל. להירגע קצת מהלחץ שאתה מודה בו בפני עצמך לגמרי רק אחרי. המתבגרת אמרה שזה היה מוזר ומדכא, המיון. בכלל לא כמו האנטומיה של גריי למשל. הרבה פחות דרמטי – היא הסתכלה על המשפחה של התינוקת, אף אחד לא בכה בקול, הם בעיקר עמדו שם המומים. ואז דיברנו על אבדן. ועלתה השאלה מה גרוע יותר, לאבד תינוק, או ילד בוגר יותר שאתה כבר מכיר.

סיפרתי לה על ההתלבטות הזו לגבי אבא שלי. שנים חשבתי שהעובדה שהייתי פחות או יותר תינוק כשהוא נהרג היתה לטובתי. שאין זכרונות ואין כאב. ואז באחד מהאירועים של הגדוד שלו דיבר מישהו שהיה בן 11 כשאבא שלו נהרג. הוא חזר אל הזכרונות מארוחת החג האחרונה לפני המלחמה. וסיפרתי לה איך הרגשתי קנאה איומה מציפה אותי.

הלכנו באבן גבירול, רחוב לא ממש נעים בחמישי בלילה. אבל ידענו מה המטרה בדרך הביתה – רד ולווט. אחרי התלבטות חלקנו קאפקייק, והמשכנו הביתה. המתבגרת התעוררה למחרת עם צמד עיניים מתפקדות ובלתי מציקות. בלי אם.

https://www.youtube.com/watch?v=PppUJ_JGq2U