״אז עכשיו תהיה מהאנשים המתלהבים האלה שלא מפסיקים לדבר על יפן?״ שאלה נגה, והתשובה היא כן, בהחלט כן. 

יש משהו יומרני עד אימה בלכתוב על מדינה שביקרת בפעם הראשונה למשך שבועיים. מדינה ענקית של 140 מיליון איש, ואני כבר גיבשתי דיעה על סמך הצצה לחלק מזערי ממנה. כמו אמריקאי שיכתוב את רשמיו על תל אביב בפרט וישראל בכלל אחרי כמה ימים במלון על הטיילת. 

ובכל זאת, יש כנראה סיבה להתפעמות החד פעמית שלי מיפן. כבר יצא לי להתלהב ולהתאהב במקומות שביקרתי בהם (היי ניו יורק, הולה מדריד), אבל אף פעם לא חשתי צער פרידה כל כך עמוק וחריף בסוף חופשה. ולאו דווקא מהסיבות הנכונות. ראינו שם מקומות יפים עד כאב, אבל לי מתחשק כל הזמן לדבר על התחבורה הציבורית היפנית.

ואולי זה לב העניין. אחרי יום יומיים הבנתי שיפן היא גירסה של העולם אילו הכל היה עובד בו כמו שצריך. הייתי במקומות שבהם התחבורה הציבורית מתקתקת ומגיעה בזמן, אבל לא באופן הסינרגטי היפני המושלם. זו לא רק הדייקנות – אלה גם השילוט וההוראות שלא מאפשרים לטעות, התדירות המטורפת, כמות הסדרנים שיכוונו אותך לרציף ולקרון, נהג האוטובוס שאומר תודה לכל נוסע שיורד, והשירותים הציבוריים הנקיים להפליא גם באמצע תחנה מרכזית סואנת. יפן היא יקום מסודר, נקי ובטוח. כמו שאמר לי חבר שגר שם – אם אתה מתלבט לגבי משהו תהיה בטוח שמישהו כבר חשב על זה ויש פתרון מסודר וקל. 

וכך, אחרי כמה ימים השרירים מתרפים, חרדת העולם המערבי מתפוגגת, הלב נרגע. אתה מבין שלאן שלא תלך יהיה בסדר, וגם יפה ונקי. לא צריך רשת ביטחון כי היא כבר ארוגה אל תוך מרקם הדברים. ברור שהמטרייה ששכחתי בבית הקפה תהיה שם למחרת, והתחושה היא שאם אשאיר את התיק שלי על ספסל ברחוב ראשי בטוקיו הוא יחכה לי שם בסבלנות, או יוחזר על ידי אזרח אדיב למלון.

בשלב מסוים זה כבר מרגיז – יפן מציבה מראה המעמתת עם חיי היום יום הקלוקלים. הכל יפה, זול, יעיל וקל. בשבוע השני, כשחיכינו לאוטובוס והוא איחר בשלוש (!) דקות, היינו נרעשים. אחרי חיים שלמים במדינה שבה אין לדעת מה יילד יום, מתי יגיע האוטובוס ומה הקשר בין שעת פתיחה נקובה למציאות, יש משהו מטלטל במקום שמתפקד בדיוק של שעון יפני.

אני לא יודע מה המחיר של כל זה. יש משהו רובוטי בהתנהלות של נותני שירות יפניים (נסו לבקש שינויים בקפה שלכם, בהצלחה), אבל מצד שני גיגול קצר מגלה שאמנם אחוז ההתאבדויות ביפן לא נמוך, אבל גם לא גבוה במיוחד (בארה״ב מתאבדים יותר למשל) וכך גם אחוז מקרי הדיכאון. בכל מקרה חזרתי הביתה אל מירי-רגב-לנד המקרטעת ופתאום אי אפשר לא לבהות בכל התפרים הגסים עד פרומים, בלכלוך, ביוקר המחיה ותג המחיר. אני מת על תל אביב אבל כבר נקרע מגעגוע לטוקיו.

כשכל זה ייגמר אדבר עם הבוסית שלי ואקח חופש ארוך, ואמצא את מאהל המחאה הראשון שיקום – והוא יקום – ואצטרף ואשב שם עד שהאנשים האלה יתפטרו, יפוטרו, יסולקו. אני לא אקטיביסט. אני איש מפונק שמחבב את הספה שלו, מקסימום מחתים כרטיס בקפלן כל שבת שנייה. אבל אני אשב שם כמה זמן שייקח. עד שהם ייעלמו מחיי, כמו סיוט שמתפוגג, כמו זיכרון רע. 

כי יותר מהפחד והיגון אני מלא בכעס. עובד, מבלה עם הילדים, מסתופף בחדר המדרגות כשיש אזעקה, וזועם. ומחכה ליום שאחרי, ומתמלא חשש שאף אחד לא ייתן את הדין.

ההגדרה לאחריות לפי האקדמיה העברית: מצב שבו אדם מקיים את חובותיו ונושא בתוצאות אם פעל שלא כדין, גרם נזק וכדומה. תכונתו של מי שפועל ומתנהג כמצופה. מידת דאגתו של אדם למצב תקין ולתפקוד תקין של מה שהוא מופקד עליו. נשמע מוכר? נשמע כמו פנטזיה פרועה?

דוגמית: ביוני אושר מינויו של מנכ״ל משרד התחבורה, משה בן זקן, מקורב של השרה מירי רגב, פעיל ליכוד, עם רזומה שכולל את ארגון הליכודיאדה. חצי שנה לפני המינוי נפסל. נקבע שהוא מינוי פוליטי, שאין לו ניסיון מתאים. רגב מצאה מסלול עוקף והאיש מונה. בשבת, שעות אחרי ההתקפה של חמאס, מילואימניקים מצאו את עצמם תופסים טרמפים לבסיסים כי אף אחד לא ארגן להם הסעה. ״אחים לנשק״, הסמולנים האנרכיסטים, הרימו מערך הסעות לחיילים. משרד התחבורה לא. אולי יש קשר בין מינויים פוליטיים מושחתים של אנשים לא מתאימים לחוסר תפקוד כשהכל קורס. אולי.

זו רק דוגמה אחת מני רבות למערכת שלא עובדת, כי מישהי קלקל אותה. וזה באוויר, במילים הריקות שנשמעות בהצהרות ובנאומים, במילים מלאות הכוונה הרעילה שנשתלות בתדרוכים וברשתות. ראש הממשלה לא עודכן, הצבא לא תפקד, המחאה אשמה. הנהגה כושלת שעסוקה כבר בוועדת החקירה של היום שאחרי, ולא טורחת לתכנן מה יקרה בעזה אחרי שנפציץ ונכתוש. אין אסטרטגיה, אין תוכנית, רק אגו וכותרות וג׳ובים.

אם תכרו אוזן ותנסו לשמוע ״אני אחראי״ אמיתי, כזה שאינו מלווה ב״עכשיו זה לא הזמן״, תצטרכו להאזין לצמרת צה״ל ומטה. אף שר, ובטח לא ראש הממשלה, לא אשם, לא אחראי, לא קשור. ״אחריות אין פירושה אשמה״ אמר כבר אחד האנשים העלובים בממשלה הזו, וחמק בקלילות מאסון שבו נהרגו עשרות אנשים במשמרת שלו. אני חושב על האפשרות שהם יחמקו גם כשיוגש החשבון על המחדל הזה ומתמלא תערובת בלתי נסבלת של פחד וכעס ותיעוב. אין לי הרבה מה לעשות בנדון, אבל את מה שאוכל אעשה. זאת האחריות הקטנה שלי.

 אף פעם לא אהבתי את הדגל, לא את דגל ישראל ולא דגלים אחרים. דגל היה סמל למשהו ממוסד, תחום, כפוי. לאומני, עם רמז לתרועות מלחמה ועשן. 

הדגל הישראלי נולד ב-1897, במושבה ראשון לציון, אומץ כדגל הציונות, ומשם המשיך בדהרה לפסגה, עוקף הצעות עיצוב אחרות כמו שבעת הכוכבים של הרצל, והופך לדגל הרשמי של המדינה ב-1948. על פי וויקיפדיה הוא מייצג את המדינה, ריבונותה, מוסדותיה ואזרחיה. לגבי הסעיף האחרון אני לא כל כך בטוח.  

הדגל בשבילי היה טקסי יום הזיכרון לאבי המת, מיתוס יפי הבלורית והתואר, פסאדה של אחדות והקרבה שמסתירה בקושי מחדלים ויוהרה ושכול ויגון. הדגל מתנופף מעל, פוליטיקאים ואנשי צבא נואמים קלישאות על המשקל, ובקהל יושבים הפצועים וההלומים והנטושים. ועכשיו נא לעמוד לשירת התקווה!

הדגל היה המערכת, השיטה, The Man. הממסד המושחת, האנשים ששרים את ההמנון בזמן שהם גונבים ומספחים. הדגל היה שמיכת כחול-לבן קצרה מדי, שלא מצליחה להסתיר את הפילוג והשיסוע, הגזענות והרוע. הדגל, כל דגל, הוא הסמל ללאומנות, הפרדה, חלוקה מלאכותית של בני אדם לקבוצות וקדימה למלחמה. הדגל הוא דגל הקונפדרציה האמריקאי שנועד להזכיר שהשאיפה לבדלנות, לעליונות של קבוצה אחת על אחרת, לא עברה וכנראה גם לא תעבור מן העולם.

וכהרף עין, במהלך מיתוגי גאוני, הפך דגל ישראל לסימן הזיהוי של האנרכיסט המצוי. אדם צועד לו ברחוב עם הכחול ולבן מתנופף מאחוריו? הוא שמאלן, דיסידנט, עוכר ישראל, פרוגרסיבי מטורלל וישראל הראשונה על מלא וקצת בא לי לחבק אותו. הוא קם ויצא מהבית כדי למתוח קו בחול ולהילחם על אופי המקום בו הוא גר. איזה יופי.

מניפי הדגל סופגים אלימות מאנשי ארץ ישראל השלמה, ומסורבים כניסה למוסדות ציבור, במה שיוצר מטאפורה מבריקה למצב: הממסד, זה שאמור להיות ה-מדינה, הוא בעצם האויב שלה. ה-סמל של ישראל הפך לתו התקן של ההתנגדות למדיניות הרשמית שלה. מה יעשו ביום העצמאות? איך יניפו רגב-את-נתניהו הפקות את סמל ההתנגדות עצמו בפריים טיים?

הדגל עבר צד. כשאני מסתכל עליו עכשיו הוא לא מסמל את הקיים, המסואב והמאיים, אלא עתיד מדומיין, נחשק, של מדינה: ליברלית, נאורה, צודקת. חסרים בו עדיין המון דברים. הוא מונף בגאון בתל אביב ועדיין לא נוגע בכיבוש ובערבים, בחרדים שלא הולכים לשום מקום. אבל לפחות הלב שלו נמצא במקום הנכון – בדיוק באמצע המגן דוד, על קפלן בדרך לחסום את האיילון. 

אבא אחד מספר שהוא לא ממש מכיר אנשים כאלה, אבל הוא בקבוצת ווטסאפ של חבר'ה מהצבא שבה כולם ימנים. דיבורים על "מזל שהכושי הזה עזב" אחרי הבחירות האחרונות בארה"ב ועוד כאלה מין. "ולא שירתתי בגולני, כן? מודיעין".

אמא אחרת מספרת שגם היא בקבוצה כזו שנוצרה בצבא. ויש לה גם כמה קרובי משפחה כאלה. אבל לא רבים על פוליטיקה בארוחות משפחתיות.

אנחנו אוחזים בירות ומסתכלים בילדים משחקים בחצר שבה נערכת היומולדת. אני מנסה להיזכר כמה ימנים אני מכיר. יש שניים שאני יודע עליהם בעבודה. כמה חברים קרובים? חצי-קרובים? אפס.

ההורים ביומולדת נראים לי האדם הממוצע מהרחוב. זה ברור לי כמו שמש לוהטת באוגוסט, אני מרגיש את זה בעצמות, למרות שזה לא נכון. יש שם ארבעה אנשי תקשורת, לפחות שתי מעצבות פנים, אמנית, בעלת בית קפה מגניב. האדם הממוצע מאיזה רחוב בדיוק?

אני מודע למציאות אבל לא מצליח להרגיש אותה. האנשים האלה שתמכו בשחרור אלאור אזריה, שהצביעו לביבי של "הערבים נוהרים לקלפיות", שחושבים שמירי רגב היא אחלה – אני לא מכיר אותם. אני לא פוגש אותם בגן של הבת שלי, או במשרד, או בבית הקפה. אני מוברג כל כך עמוק בתוך הבועה שלי שאני מתקשה להאמין בקיומם. אלה חיים בוורטיגו: המכשירים מסמנים את המציאות, אבל המוח לא מסוגל לקלוט אותה.

הילדים אספו עצים ברחבי החצר, ערמו אותם, וניסו להבעיר אש באמצעות חיכוך צמד אבנים. ההורים המשיכו לנשנש לילדים את הביסלי וללגום בירה. שגרה תל אביבית. אמא אחת אמרה שעוד מעט להיות ימני יהיה קטע. עניין אופנתי שתל אביבים שולפים בנונשלנטיות בשיחת יום הולדת כזו למשל.

תהיתי אם יום אחד ניפגש בהרכב דומה, רק בלי הבירות, באיזה מחנה חינוך מחדש. אם יום אחד המציאות תגיע לאמצע תל אביב ותנקוש על הדלת בקת רובה. אחרי שטראמפ נבחר הופיעו בשכונה של אחי בברוקלין צלבי קרס על הקירות. הוא אמר שהוא לא הרגיש שזה מופנה כלפיו. אז כלפי מי? היהודים האחרים? מתי יודעים שצריך להתארגן בתאי מחתרת או לברוח?

סיימתי את הבירה השנייה והתחלתי במשא ומתן הארוך של שכנוע הילדה ללכת הביתה.

לא נסעתי למצעד הגאווה בירושלים לא רק כי אני עצלן, אם כי סביר שאם היה עובר בשדרות רוטשילד הייתי מצטרף. נשארתי בבית כי אני חי בבועה. אני יוצא מביתי שבבועה שבמרכז תל אביב, שבה הומואים ולסביות צועדים יד ביד ברחוב, וחברים ללימודים בבית הספר של נגה יוצאים מארון לא קיים בלי למצמץ, וצועד לעבודה בארגון בועה שבו אם אתה חולם בלילה על הערה שיש בה שמץ של קרבה לאי תקינות פוליטית אתה מתעורר ומתנצל.

השאלה שהטרידה אותי אחרי הסערה התורנית האחרונה שעוררו דברי הרב לוינשטיין היא האם מדובר בהונאה עצמית. האם הבועה שלי עד כדי כך הרמטית עד שאני לא מבחין בסכנה ברורה ומיידית הנרקמת מחוץ לגבולות מדינת תל אביב ועומדת עלינו לכלותנו? אני חושב שלא. חבר חובב גברים סיפר לי בקפה של שישי בבוקר איך בילדותו הומו נתפס אוטומטית כפדופיל. באותה תקופה הומוסקסואליות הייתה גם מחוץ לחוק בארץ (מה שנקרא "קיום יחסים שלא כדרך הטבע". החוק הוצא אל מחוץ לספר החוקים רק ב-88'). כשהייתי בתיכון ברעננה בשנות ה-80, לא הכרתי אף לא תלמיד גאה אחד. או כך לפחות חשבתי. בטלוויזיה, בקולנוע, בחוברות הקומיקס שלי לא היו הומוסקסואלים, ואם הם כן הופיעו זה היה בתפקיד הרע, הסוטה והמעוות, או פאנץ' ליין מהלך. היום יש גיבורי על גייז לגמרי כמו נורת'סטאר של מרוול או אפולו ומידנייטר של די.סי.

גייז על

אני לא זוכר מתי נתקלתי בפעם הראשונה בהומו אמיתי, בשר ודם. סביר להניח שבמערכת עיתון כלשהי. התקשורת תמיד הייתה מקום נוח יחסית עבור חברי הקהילה. במערכת של "ידיעות" נתקלתי במישהו שלמד איתי בשכבה ויצא מהארון. היכרתי חברים שסיפרו על החוויות שלהם בילדות, בצבא, על איך שהם חיים עכשיו. כתיכוניסט, גייז היה מושג שהכרתי,  אבל לא באמת האמנתי שקיים. רק ב"ידיעות" הפכו חברי הגייז לחלק מהיומיום שלי. כיום אני מתקשה להאמין בקיומם של הסמוטריצ'ים והלוינשטיינים, שנראים כמו נבל תורן בסרט קומיקס שרוצה להחזיר את העולם אל חשכת ימי הביניים.

פה ושם נשמעת צרימה, גם בבועה. שני ילדים רצים בחוף הים, האחד צועק "מי שמגיע אחרון הומו". וקשה לדעת אם מדובר בשרידים אחרונים לגזענות שעושה את דרכה אל מחוץ לעולם, בועטת וצורחת, או לסתם ביטוי חלול מרוקן ממשמעות. העולם שלי נקי כמעט לגמרי מעיוותים, לפחות למראית עין. לפני שנה ניהלתי עם נגה שיחה על אפליה. היא לא הבינה מה העניין. בשטח המחיה שלה אין אפליה נגד נשים, מזרחים, הומואים. תומר והחברים שלו משתמשים מן הסתם בכינויי גנאי אחרים. ועכשיו לך תסביר לילדים את מירי רגב.

בספר שאני קורא עכשיו, "צד שמאל של החושך", מתואר כוכב שבו כל התושבים א-מגדריים וא-מיניים במשך מרבית החודש. למשך ימים ספורים בלבד הם נכנסים למעין תקופת ייחום, שבה כל אחד יכול להפוך ל"גבר" או "אישה". לא מדובר בשינוי קבוע – אותו אדם יכול להיות פעם גבר ופעם אישה, ובהתאם יכולים להיות לו מספר ילדים מבני זוג שונים, שאת חלקם ילד בעצמו וחלקם נולדו לבן זוגו. מדובר בחברה שאין בה מושגי נשיות וגבריות, ובשל כך יש בה שוויון מוחלט. ועוד משהו – גם אין בה מלחמות. אורסולה לה-גווין כתבה את הספר כמניפסט פמיניסטי, וחשבה מן הסתם גם על ההומואים והלסביות שלא ממש נהנו מיחס אדיב וסובלני אי אז ב-1969. כמעט חמישים שנה אחרי, העולם שבו אני חי היה נראה לסופרת המהוללת כמו מדע בדיוני. הנורמות השתנו, והסוטים הם האנשים בעלי הסכינים והדעות החשוכות.

ואולי, ליתר ביטחון, אני כן אקח את הילדים למצעד הבא.