השכנה עם הכיסא המתקפל הירוק מגיעה למקלט אחרונה, כשצלילי האזעקה כבר דועכים. יש מתח מובנה בכניסה שלה: בדקה התשעים, כשכבר רוצים לסגור את הדלת. זה מעצבן, אבל בניגוד לרוב המתמגנים היא גרה בבניין שאליו שייך המקלט. כל דיירי הרחוב הקטן מגיעים אליו כי הוא מרווח וגדול ואין להם חלופה קרובה אחרת. כשהיא נכנסת המבט שלה אומר חמיצות ותרעומת, מה האספסוף הזה עושה בבית שלי. 

יש לי מקלט מטר מהבית בתל אביב, ובבניין של בת הזוג שלי בגבעתיים. בשניהם אני אורח: אני לא שייך לאצולת הממ״ד, ובבניין שלי אין שום דבר מוגן. בין אזעקה להתראה לניסיון להשלים שעות שינה אני קורא כותרות ופרשנויות סותרות. מצד אחד: זו מלחמה פוליטית איומה, אין מיגון, הכל נוראי. מצד שני: זו מלחמה בתנאי VIP, עשר דקות התראה כדי שתוכלו להגיע בנחת למקלט/ממ״ד/ממ״ק עם כוס קפה ביד, מה אתם מתבכיינים. כנראה ששני הצדדים צודקים. 

בבליץ על לונדון נהרגו או נפצעו קשה 30 אלף איש. בלילה הקטלני ביותר נהרגו 1,436 בני אדם. לא היה להם ממ״ד או את הפריבילגיה לקטר על הצליל שבחרו בפיקוד העורף להתראה המקדימה שלהם. הבליץ נמשך כשבעה חודשים. אלה לא היו טילים בליסטיים ממדינה נחשלת, אלא מטוסי חיל האוויר הגרמני האימתני שהסתובבו להם חופשי מעל לונדון. איפה אנחנו ואיפה הם.

כל זה טוב ויפה אבל אחרי שנים של אימוץ ספרטה-שיק ובואו נחיה על החרב, שליש מדינה עדיין לא ממוגן. במונית בין גבעתיים לתל אביב אני שומע בדואי תושב זרזיר מתראיין לרדיו אחרי נפילת הטיל ביישוב. אין להם מיגון. בכלל. כשיש אזעקה יוצאים החוצה כדי לא להילכד חלילה בבניין מתמוטט ומקווים לטוב. הוא מספר שהבן שלו התגייס לצבא, רצה לתרום. הסאבטקסט הנאיבי הוא ציפייה שהמדינה תגמול לו איכשהו, למשל במילוי חובה בסיסית לאזרחיה בצורת מקלט. איזה תמים בחיי. המדינה עסוקה בהצהרות על ניצחון לדורות או עד לסבב הבא, ושהאזרחים שלה יסתדרו בעצמם לפי יכולתם, לפי הקאסטה שאליה הם שייכים. 

אם אתה הייטקיסט תל אביבי פריבילג כמוני יהיה בסדר, אם אתה עני, גר בפריפריה או לא יהודי, אנחנו משתתפים בצערך. בשישי האזעקה תופסת אותנו במכונית, ואנחנו עוצרים ליד אברהם הוסטל, ומצטופפים במקלט יחד עם תיירים שנתקעו בארץ וחיילים שנקלעו לאיזור. כשאנחנו יוצאים אנחנו רואים בחור שנשאר בקומת הכניסה, והמשיך לשחק ביליארד עם אוזניות על הראש, ושהטילים יקפצו לו. מבחינתו האירוע כולו הסתיים, ושיילך להזדיין המרחב המוגן. 

אני חש שאני כשיר לייסד מדור ביקורת מקלטים. הייתי באי אילו בתל אביב ובגבעתיים, במקלט של הבניין של בת הזוג, בממ״ד של הורי בן הזוג החמוד של נגה, במקלט ציבורי במרכז מסחרי, במקלט של בניין מגורים רנדומלי, בעיר האוהלים שמתחת לדיזנגוף סנטר. עם וויי-פיי, בלי קליטה, תקני יותר או פחות, אנשים חביבים יותר או פחות. 

הכותרות מספרות על אש ותמרות עשן בטהראן, תדלוקים הרואיים של מטוסי קרב חדישים באוויר ופצצות חכמות שמערימות על בונקרים חסונים. אף אחד לא יכתוב על השכנה שנלחצת מכל רחש או השכן שכנראה לא התקלח מתחילת השנה הקלנדרית. מה בין הזקפה הלאומית למציאות היומיומית. 

באמצע השבוע מגיעים לבניין אנשי מס רכוש. צמד בחורים חובשי כיפה בהנהגת אישה קצוצת שיער שכל כולה כריזמה, קשיחות וניסיון. אם היא תגיד להם לקפוץ הם ישאלו לאיזה גובה. היא נכנסת לדירה שלי, שטולטלה קלות על ידי הטיל שפגע בשכונה, ומזהה תוך שניות נזקים קטנים שאני החמצתי. היא לא הגיעה כדי לעזור למדינה לחמוק מתשלום, היא באה לעזור לי. משמח שזה ככה, עצוב שזה מפתיע אותי. אני שואל אותה כמה זמן היא כבר עושה את זה. ״מ-2018״ היא מפטירה, וקדימה לדירה הבאה.

כל יציאה מהבית מלווה במתח קל בשכמות. קניות, קפה, ביקור אצל חברים. בסוף השבוע אנחנו יוצאים לבר קטן בגבעתיים. השאלה הראשונה כמו בכל מקום היא לאן רצים כשיש אזעקה. למה לרוץ, אומר אחד משני היושבים הנוספים על הבר, אפשר ללכת. גבעתיים, תל אביב, בשתיהן חוזרים לחיות. קפה ״התחתית״ נפתח יומיים אחרי שההדף מן הטיל האיראני ניפץ את כל החלונות והרעיד את המקום מן היסוד. ברים נפתחים, אנשים חוזרים לצאת לבלות. יש משהו יפה בחוסן הזה, באי היענות לדחף להתכרבל בבית ולא לזוז. אני הולך לאימוני איגרוף שמספקים מנה של בריאות נפשית לווריד, וכשאני יורד לקומה מינוס ארבע בסנטר בזמן אזעקה אני נפעם מהצבעוניות, הרעש, החיות. מחלקים שתייה ואוכל, פה ושם מישהו מחופש, יש שולחנות פינג פונג. איזה יופי. 

אני משתף את כל זה עם חברה טובה שממהרת לשפוך מים קרים: אחרי האזעקה, כשכולם נוטשים, נשארים האנשים שאין להם לאן ללכת. העיר מלאה בהומלסים, תושבים נטולי מיגון שאין להם לאן לברוח, קשישים וסיעודיים נטולי ממ״ד שלא יגיעו למקלט בזמן, הורים לילדים קטנים שהשבוע הזה היה נצח עבורם. אבל למי אכפת, תכף מביאים פה ניצחון היסטורי לדורות, או לפחות לכמה חודשים. 

בחמישי אני מנהל שיחת וידאו עם אישה חביבה שנולדה ברוסיה, גדלה בארצות הברית, והיום מנהלת ארגון באפריקה. כמו בתחילת כל שיחת עבודה אני מסביר שיש סיכוי להפסקה פתאומית של הפגישה בגלל אזעקה. התגובה שלה מבולבלת מעט, אני מנחש שהיא שמעה משהו על הבלגאן הזה במזרח התיכון, אבל לא ממש ירדה לפרטים. הפגישה עוברת ללא הפרעה. בסוף, כשאני נפרד ממנה לשלום, היא מסכמת ב-And good luck with the war. בהצלחה לכולנו. 

לא מזמן למדתי על מושג שלא הכרתי  בזכות מדור ״עשרים שאלות״ ב״הארץ״. רטרונים – שם חדש שניתן למושג קיים כדי לדייק אותו לאור התפתחויות מאוחרות. למשל: מלחמת העולם הראשונה, שבזמן אמת פשוט קראו לה ״המלחמה הגדולה״ והניחו שזהו, לא יהיו עוד כאלה, כי סך הכל היה קשה ואף אחד לא נהנה. אז הניחו.

בניגוד לאירופאים הנאיביים, בישראל 2025 לאף אחד לא היה ספק. מלחמת 12 הימים ביוני שעבר היתה הראשונה בסדרה. כשהאזעקות העירו אותי אתמול בבוקר לא הייתי מופתע, ולא רק בגלל חרושת השמועות שמזמזמת כבר שבועות. עוד לפני מטח הסיום של מלחמת איראן (1!) היה ברור שהיא הראשונה ויהיו עוד, ושההצהרות על פגיעה ומיגור וניצחון הן רעש ריק מתוכן. 

קמתי והתלבשתי בחיפזון עם ניחוח קל של חרדה, ורצתי למקלט כדי לגלות שרק רוצים לוודא שאני דרוך ומוכן. בסך הכל מודיעים לי שהתחילה מלחמה והולך להיות לא כיף. קדימון שובב שנועד להכניס אותי למצב הרוח המתאים למסיבה. אותי ואת שאר השכנים טרוטי העיניים והמבוהלים. 

עלינו בחזרה ארבע קומות ואז ירדנו כי אזעקה. במקלט שאני מתארח בו יש שלושה כלבים. שניים שמסתדרים מצוין זה עם זה ואחד ששונא את שניהם והם אותו. בין אזעקה לרעשי מיירטים יש מדי פעם פרץ נביחות עצבני. השכנים בלחץ. טלפונים מזמזמים התרעות, אנשים מהדהדים שמועות מהטלגרם וכותרות מכל מקור אפשרי. חמנאי מת, חמנאי חי. מדי פעם מישהו מודיע, שנמאס לו, הוא יוצא, ננזף על ידי הקהל, יוצא וחוזר כשעוד אזעקה מתחילה לנגן. 

הקליטה בטלפון לא משהו. פעם בכמה דקות אני מצליח לקרוא כותרות על הלוגו ? של המבצע, והחשיבות ההיסטורית של הרגע. היה נחמד אם היה רגע לאכול. בשלב מסוים אנחנו מאבדים ספירה, אין לנו מושג כמה פעמים עלינו-ירדנו. זה מצטבר, מתיש, שוחק. זה מזכיר הורות לתינוק: אי אפשר לשים ראש, להכין קפה, טוסט, אין לך מושג מתי תגיע הצווחה העולה ויורדת הבאה.

אחר הצהריים המטחים הופכים לרצף אחד ארוך, שעה וחצי במקלט. בקבוצת הוואטסאפ של העבודה נשלחות הודעות של הורים לילדים קטנים, ויש להן ארומה של ייאוש. כשההפוגה מגיעה סוף סוף אנחנו שועטים למעלה כדי להכין אוכל, ממהרים – לבלוע, לא ללעוס. כשהאזעקה מגיעה אנחנו עדיין באמצע הארוחה. אורזים את השאריות בקופסת פלסטיק ויורדים לסבב הבא במקלט להמשיך לאכול שם, ולחכות. 

על פסגת ההר בהאקונה, איזור תיירותי קסום ביפן, אנחנו מבקשים משתי צעירות לצלם אותנו. הן חייכניות ונחמדות, ושואלות מאיפה אנחנו. התשובה "מישראל" גורמת לחיוך להחמיץ. הן לא אומרות דבר, הן לא צריכות להגיד. 

בארוחת הערב אנחנו יושבים ליד זוג בריטי מבוגר. הוא טיפוס, מסוג האנשים שברור שיש להם חתיכת סיפור. ישראל? כן הוא קורא את החדשות, לא פשוט. הוא נראה כמי שמשתתף בצערנו. היה פעם בתל אביב, וגם בקטאר וערב הסעודית. יש מצב שמבחינתו כולנו אותם ברברים. אולי הוא לא לגמרי טועה.

ביום שני, יום העיסקה. אנחנו בתור לרכבל, ואז בתצפית, ובשיט על אגם פסטורלי, ובכל מקום יש זמזום בעברית, יפן מלאה ישראלים, וכולם מדברים על מתי ישחררו ואת מי, וקטעי וידאו מתנגנים מטלפונים מעל הר געש יפני, שחרור חטופים ותום הטירוף שהחל בשבעה באוקטובר יחד עם ארוחת בופה מפנקת במלון. 

המוכר בחנות תחריטי העץ שגילינו במקרה בקיוטו נפעם לשמוע שאנחנו מישראל. קוראים לו ישוע, הוא יודע שזה בעברית במקור. הוא מזמין אותנו להופעה של חבר שלו ומצייד אותנו בשקית ממתקים מקומיים, צידה לדרך, ומוסיף "שלום". 

אנחנו צועדים ב"שביל הפילוסופים" כשגבר יפני שעובר לידינו נעצר ומתחיל שיחה. ישראל? הוא נראה כאילו ציפה שנביא את הגמלים שלנו איתנו. יש לו חולצה של בוב דילן, והוא מספר שזה הזמר האהוב עליו. הוא אוהב גם את ניל יאנג ומופתע לשמוע שבמזרח התיכון שמעו עליו. 

ביום האחרון בקיוטו, מטר מהמלון, רעש והמולה. הפגנה של יפנים בעד פלסטין, דגלים ופליירים וססמאות באנגלית רצוצה. אני מתכווץ קצת, מסרב לקחת פלייר מיפנית קטנה ונסערת. רוצה לשאול אותם מה להם ולנו, אם לא שמעו שיש עיסקה, תכף פורץ שלום, או לפחות נרגע קצת הקטל. ולמה אתם מפריעים לי כשכבר הצלחתי להתנתק כל כך יפה?

"פלסטין תהיה חופשייה" הם צועקים, וגם מוסיפים את הנהר והים, ואני מסתובב והולך, כי החופש שלי תכף נגמר. אני בגן עדן חייזרי שמרגיש הכי רחוק שאפשר מהבית, אבל יש דברים שאי אפשר לברוח מהם.

שנה רדנודמלית חדשה לפי ספירה כלשהי מתחילה עכשיו. ולרוב זה זמן מצוין לאיחולים ורשימות והחלטות, אבל לא הפעם. בבועה שלי הכל בסדר, אבל בחוץ נראה רע, והרקמה העדינה שמחברת ביניהם הולכת ונשחקת, חומת מגן שמתפוררת לאט. 

כבר הפכתי עיוור לשלטי החטופים בכל מקום, ואני יושב בדיונים בעבודה על פיצ׳ר חדש, ועל המסך כותרות מספרות שהנה כובשים את עזה, וה״הותר לפרסום״ הבא מחכה על הקווים, ואין בדל חדשה טובה באופק, מכלכלה דרך חדשות ועד תחזית מזג האוויר. דכדוך וייאוש ועייפות, וניסיון לשמור על אופטימיות חסרת בסיס זהירה.

לשנה הבאה רציתי לאחל לעצמי ולכל השאר בעיקר מידה הגונה של שיעמום ושלווה. שהחטופים יוחזרו, שהמלחמה תיגמר ויהיה באופן כללי כיף. אבל זו טעות, זה חלק מהרצון להדחיק את המציאות, לקוות שאיזה כוח עליון יבוא ויתקן את הדרוש תיקון וייתן לי לחזור לחיים שקטים ומפונקים. אני מאחל לעצמי לשנה הבאה לצאת להפגין יותר, למצוא עוד דרכים למחות, לצעוק, לדרוש. אני מאחל טלטלות ושינויים, היפוך מגמה מפופוליזם כהניסטי לדמוקרטיה מתפקדת, משלטון מושחת ואטום לממשלה – איזה קונספט! – שדואגת לרווחת האזרחים שלה.

שתהיה שנת מהפך ומהפכה, רעש ומהומה, ואולי בסופה גם שנה שבה מילה שאיבדה את הדרך והמשמעות תעשה קאמבק מפואר – קדימה ״שלום״, זה הזמן ליצור קהל מעריצים חדש ולצאת לסיבוב הופעות. 

באחד הערבים באמצע השבוע קנינו לתומר כרטיס לכיוון אחד לתאילנד. הטיול הגדול אחרי הצבא. ידעתי שזה מגיע, ועדיין החזה מתכווץ ומחנק בגרון ואל תלך, אל תלך.

גם אני התחלתי את הטיול שאחרי בתאילנד. בתקופה הפרהיסטורית ההיא פשוט נסעתי, בלי טלפון חכם, בלי מיילים. כל מה שהיה זה מכתבים – דואר ובול – רק קצת יותר מתוחכם מאותות עשן. זה נראה לי סביר והגיוני, ורק אחרי שנגה נולדה חשבתי על ההורים שלי, על מה הם עברו, על חוסר התקשורת, השליטה. המעבר החמקמק והנכלולי של הזמן, ופתאום הילד שהיה צריך אישור לצאת מהבית לחבר שגר באותה עיר מתעופף לקצת העולם, ותתמודדו.

לתומר יש ווטסאפ וג׳ימייל בקצות האצבעות, ולמעט פסגות הרים קיצוניות אין סיבה שלא נדע מה קורה איתו ולמה, כולל תמונות, באמצעות קסמי הוויי-פיי. זה אמור להרגיע אותי. זה לא. אין פה שיקול רציונלי, וזה לא משנה שאני סומך על האופי הצופיפיניקי המסתדר שלו. תושייה ויכולת זה נחמד, אבל העולם אכזר ומלא סכנות. צונאמי וסמים, שודדי דרכים ונהגים מפוקפקים, ומה לא. 

ועל זה אומרים לי אנשים חכמים – וכאן יותר טוב? כמה בטוח ושקט ורגוע במדינה המופלאה שבה הוא מסתובב כרגע? אין לי תשובה טובה. אני מניח שהייתי אמור לשמוח שהנה הוא מתרחק מהמקום הזה שנמצא במרכז לוח המטרות של מדינות וארגונים מאיראן עד תימן, מובל על ידי ממשלה מזעזעת שנהנית לראות את גלי הפשיזם מתגברים ועולים. לא עדיף איזה חוף בקופנגן? 

והנה עוד סיבה לדאגה, שהרוח הרעה שמנשבת פה תרדוף אחריו גם לשם בצורת שנאת ישראלים, מפגינים פרו-פלסטיניים וכל הג׳אז הזה. איזה יופי, אפשר להוסיף לאקסל החרדות שלי גם את זה. 

אני רוצה את הילד הקטן שלי בחזרה, שיסתובב פה קרוב. אין לי מה לעשות עם התוגה הקיומית הזו, אני מבין שזה מאבק אבוד נגד הזמן. במקום אני מוציא כסף על כרטיס טיסה, ותכף נקנה תרמיל ראוי וכל פריט ציוד הכרחי אחר, ונערך לתקופת הנדודים שלו ושל הלב שלי. אין מנוס, נעבור גם את זה.

נגמר שבוע רגיל לכאורה. בלי אזעקות ומקלט, עם עבודה במשרד ושגרה תל אביבית, ושינה קצת טרופה והכל אותו דבר אבל עם צליל צורם וכמעט בלתי נשמע ברקע. 

באמצע המלחמה הזמינה אותי חברה לקפוץ לבקר. היא גרה בקיבוץ סמוך לתל אביב – נסיעה קצרה, אמצע היום, לא סיפור גדול. חשבתי שיהיה נחמד לשנות קצת מיקום ואווירה, אלה לא שעות של טילים ממילא, והיה יום יפה ותחושה מפתה ונכלולית של נורמליות. 

נכנסתי למכונית, מופתע מכמה שאני לא לחוץ, ויצאתי לדרך, למסלול שנסעתי בו עשרות פעמים. הכבישים היו ריקים באופן אפוקליפטי, ומעט המכוניות שכן הסתובבו בהם טסו במהירויות לא סבירות. שמתי לב שגם הרגל שלי כבדה על דוושת הגז. 

אבל הייתי רגוע יחסית. רק בדקתי מדי פעם איפה היציאה הקרובה מהכביש המהיר, ותכננתי מה אעשה אם תהיה התראה, הרי יש עשר דקות תמימות, אזעקת VIP, בכל נקודה בדרך כמעט אהיה קרוב מספיק למרחב מוגן מראשי נפץ פונדמנטליסטים, אין מה לדאוג.

וטעיתי בדרך. פעמיים. נהגתי עם ווייז, במסלול שיכולתי לנווט בו בעיניים עצומות, ובכל זאת – שתי פניות לא נכונות, שהוסיפו בסך הכל עוד חמש דקות לזמן במרחב הפתוח, הלא מוגן, המסוכן, המאיים. ככל שרציתי כבר להגיע, ולהרגיש גג מעל הראש וממ״ד ליד, הארכתי לעצמי את הדרך. ובפעם השנייה מצאתי את עצמי צוחק במכונית, בגלל המנגנון הדפוק הזה של לחץ סמוי, חרדה נשלטת שנדחקת אל מתחת לפני השטח אבל מוצאת דרכים להרים ראש. 

היה ביקור נחמד ממש, קיבלתי קפה ומאפה, והדרך חזרה היתה כבר פחות מלחיצה. כמעט רגילה – נורמלית בדיוק כמו השבוע הזה שעבר עלי בשגרה לכאורה של אחרי מלחמה.

ביום שלישי התעוררתי מהאזעקה, ואחרי שהתמקמנו במקלט ראיתי שהכריזו על הפסקת אש החל משבע, והבנתי שעכשיו, אחרי שהחליטו להפסיק להילחם, שני הצדדים יפוצצו אחד על השני כל מה שהם יכולים עד לדקה התשעים, ולא נותר לי אלא לחכות ולסמוך על המזל העיוור.

ישבנו במקלט וקיוויתי ממש חזק שהדירה שלי, ששרדה עד כה, לא תחטוף דווקא במטח האחרון. ואז קראתי על באר שבע והתמלאתי צער וכעס וקצת בושה על הדאגות הקטנוניות שלי. ואז יצאנו החוצה, ופתאום לא ברור אם הפסקת אש, או הפרות והפצצות וטהרן תרעד, ומשהו בי התערער.

אני יודע להתמודד עם משברים. די מהר הבנתי שבסדר, מלחמה, ואלה כללי המשחק, וזה עלול להימשך תקופה. אבל ברגע שקיבלתי דרך הכותרות זריקת תקווה קטנה שהנה זה נגמר, הכל הפך לבלתי צפוי ובלתי יציב. טיל ששוגר אחרי השעה היעודה, מטוסים בדרך לנקום, טראמפ מצייץ, ואני מרפרש עמודי חדשות ומנסה להבין מה צפוי לי, אזעקות ומקלטים? שלום של אמיצים?

ונגמר. הבריון הג׳ינג׳י של חצר בית הספר העולמית הכריז על שלום כזה או אחר, והופ, ממחר הכל כרגיל, כאילו לא קרה כלום. ויום אחרי שנקין, שהיה ריק ושקט כל ימי המלחמה, היה עמוס ועתיר תורים לקפה כאילו כלום. וגם אני הייתי כאילו כרגיל אבל עייף, כי לפני שנרדמתי חשבתי על מה אם תהיה אזעקה בכל זאת, ולא הכנו תיק למקלט, והתעוררתי בארבע בבוקר ולקח לי זמן להירדם. 

וכל צליל אופנוע מקפיץ את האוזן, ואני הולך ברחובות ופתאום מודע לכך שאני לגמרי בטווח של טילים משלל מדינות שיכולים לעוף לכאן לפתע. השגרה עשתה קאמבק, אבל משהו בבסיס נסדק. וחשבתי שהנחיות פיקוד העורף היו צריכות להיות משהו בנוסח ״נגמרה המלחמה, בעוד כמה ימים נחזור לשגרה, בינתיים קחו לכם זמן לעבד ולהתאושש. בכל זאת עברתם חתיכת אירוע״. 

וביום שישי נסעתי למסיבה, ובהזמנה נכתב שכל אחד צריך להביא שתייה ואוכל משלו. ניגשתי למטבח, אל שישיית המים המינרליים שקניתי ביום הראשון למלחמה, שיהיה לשהות ארוכה במקלט או בדירה שאין בה חשמל ומים זורמים כי טילים. ובמקום שהמים האלה ישמשו אותי כדי לשרוד מצור הם עזרו לי לעבור לילה של פיזוז, ויש בזה נחמה קטנה. עשו מסיבות, לא מלחמה. 

היה שבוע נחמד בסך הכל, כולל אימונים, פרויקטים מעניינים בעבודה, קצת בילויים, ונסיונות חוזרים ונשנים על בסיס יומי להרוג אותי. מתרגלים. 

נגה הסבירה לי, בטון שהיא שומרת למקרים שבהם היא חושבת שאני אומר משהו טיפשי במיוחד, שאף אחד לא מכוןן אלי. האיראנים מנסים לפגוע במטרות אסטרטגיות, אני במקרה גר לא רחוק מהן. אני מניח שטכנית היא צודקת, אבל כשמישהו משגר חומר נפץ מעופף במשקל כבד למיקום הכללי שלי זה מרגיש די אישי. כמו יוסריאן ב״מלכוד 22״ שלא רוצה לטוס כי הגרמנים יורים עליו. מה אכפת לו אם הם יורים על כולם? 

גם הממשלה שלי מרגישה קצת רצחנית. המקלט בגבעתיים רעוע עם דלת שמחכה לעוף מרוח פרצים, המקלט בבניין בתל אביב לא קיים. יש אחד בבניין ממול, ואין בעיה להגיע אליו בזמן, אם אתה לא קשיש שמתקשה ללכת כמו השכנה שלי, למשל. ממדינה שנולדה במלחמה וחיה על החרב אפשר היה לצפות לחליפת שריון מחויטת יותר. 

וגרוע מכל הוא ההרגל. היה השבוע יום אחד שבו הרגשתי שהכל סוגר עלי. מלחמה וטילים קטלניים, שמיים שנסגרו על ידי ממשלה שאין לי טיפת אמון בה, תחושת כלא ומחנק וסכנה והילדים שלי ואני בתוך כל זה. והרגשתי שהנה אני סוף סוף מתפרק, ושזה הדבר הראוי לעשות בימים האלה, לקרוס ולהתקפל בתנוחת עובר כי כמה אפשר לספוג? 

ובכן הרבה. עבר לי. והבנתי שתוך שבוע נוצרה לה שגרה חדשה. כבר ידוע ומוסכם באילו שעות סביר שיורים, ובתי קפה וברים מסביבי פתוחים בהתאם ללו״ז החדש ולמיקום מקלטים. אז אני מתנהל, עם קצת מתח בשכמות בכל פעם שאני צריך להתרחק מהבית, הגוף מגיב כבר אוטומטית לצלילי האזעקה, השרירים כבר מיומנים בדילוג למקלט בשלוש בבוקר. ובאזעקות הצהריים אני יוצא מהמקלט ובתי הקפה כבר מלאים. 

כבר התרגלתי למציאות חדשה ומפלצתית, של תל אביביות פריבילגית עם פוטנציאל הרס ומוות בזוק מלמעלה, וזה נוח ומגונן מצד אחד, ומעורר בי חשק לצרוח מצד שני, על אדוני המלחמה משני הצדדים, אנשי האגו והקיצוניות והטמטום. ולא נותר לי אלא לחכות, לצמצם את צריכת החדשות, ולשמור איכשהו על תקווה לימים משעממים יותר. אמן.

התוכניות לא התפוגגו בבת אחת. לקח לי זמן להפנים שהמציאות פנתה בחדות וירדה מהכביש הסלול. התוכניות לשישי בערב, ההופעה בשבת, הסדרי ראייה, עבודה, הכול הפך ללא רלוונטי, התוכניות שלי הן דיו שדוהה לאיטו על הדף, משאיר אותו חלק, מוכן להתמלא בפעילויות חדשות של זמן מלחמה.

זו קרקע שנשמטת מתחת לרגליי, ואני נוחת על האדמה החדשה ונאלץ למצוא את שיווי המשקל, לנוע בקצב אחר, לדבר בשפה של התראות טרום שיגור ואזעקה לפני נפילות. בשישי בבוקר במקום לשבת בבית קפה תל אביבי אני מוצא את עצמי במרכז קניות בגבעתיים, עומד בתורים ארוכים ומנומסים אפופים ניחוח קל של בהלה, מרסן את הדחף הפוסט שואתי לרוקן מדפים. 

ואחרי שכבר התרגלתי עד זלזול לאזעקות בגלל טיל חות׳י גלמוד שבכל פעם מיורט לפני שהגיע ליעד, יש פתאום דחיפות אמיתית להגיע למקלט, ופחד בשיפולי הבטן. וכשמימדי הפגיעה וההרס ממש פה קרוב נמסרים מפה לאוזן בין יושבי המקלט, מתברר לי שאני משתתף פסיבי ברולטה רוסית, מישהו לוחץ על ההדק ואני ממתין – אולי לא יקרה שום דבר? אולי כן? אני משתעשע בסטטיסטיקה – כמה אנשים יש בגוש דן, כמה בניינים? מה הסיכוי שדווקא אני אמצע את עצמי באמצע לוח המטרה? אבל כמו שאמרה לי פעם חברה – אין דבר כזה סטטיסטיקה, או שזה קורה לך או שלא. מאה או אפס. 

מדברים על פגיעות במרכז תל אביב, מישהו אומר בידענות שהם מכוונים לקריה, מגנט טילים באמצע העיר. קל לבוז לחמאס שמתחבא במרכזי אוכלוסייה אזרחית, אבל מה עם הבסיס הצבאי הענק שיושב חמש דקות משינקין, מאיכילוב, מצוותא, מהבית שלי? קל ללגלג על משטר האייתולות, אבל כשאני מסתכל על האנשים שקיבלו את ההחלטה שהובילה אותי לבילוי לילי במקלט, הדמיון זועק. לחוסר הוודאות מצטרף גם חוסר האמון, התחושה שאני נסחף, נטול השפעה, בנהר סוער ועכור. ציניקנים וקיצוניים משני הצדדים משתעשעים בחיים שלי כאילו היו משחק מחשב שיצא משליטה.

נותר לי רק לדאוג שהמעט שבשליטתי יתפקד כראוי. להיות קרוב למקלט, ושיהיו משקפיים וספר ומטען בהישג יד. לוודא שהילדים שלי בסדר, ושהריצה למרחב הבערך מוגן תהיה עם אנשים אהובים, ולנשום, ולחכות לימים נוחים ומשעממים מאלה.