בסך הכל רציתי הפוגה, מנוחה. ההופעה נדחתה בגלל המצב אבל הנה היא מתקיימת. כמו בהרבה תחומים בתקופה הזו קצת לומדים ללכת מחדש. הופעה? זה תלוי הקשר. אחרי כותרות אתמול לא הייתי הולך, בשבוע שעבר זה התאים. הלכנו.

באנו לראות את אסף אמדורסקי בבארבי. יש משמעות לחיבור הזה: באתי עם ציפייה ברורה למופע מהצד הרוקסיטי-אלקטרוני של האיש. פחות דודאים וכוכב נולד, יותר דרישת שלום משנות התשעים. רציתי שעתיים של בריחה מהמציאות האיומה וחסרת התקווה, מישהו שיעלה על הבמה וירים אותי יחד איתו למסע – אולי לא של קסם ומסתורין, אבל גם קצת אסקפיזם קצר מועד זה המון בימינו. 

האורות כבו, הנגנים עלו לבמה, והייתי כבר מוכן להיסחף ולהתנחם כשלפתע פרץ לו ערב שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. אין רשימת שירים הערב, הודיע אמדורסקי, הערב עושים בקשות מהקהל. והבקשות התחילו לזרום, או יותר נכון להיצעק. ואיכשהו דווקא האנשים שנדחקו קרוב לבמה כמו רוקרים ביקשו שירים שקטים ורגועים, עד שעלה החשד שהמשחק מכור והם שתולים. במקום האמן כאוצר, שמחליט על סדר שירים וקצב של הופעה ומרים ומוריד את הקהל כמו מנצח, קיבלנו את חוכמת ההמונים. וההמון לא היה משהו.

וכך התנהלה ההופעה – שיר שקט, עצירה לבקשות שנצרחות מהקהל, שיר פחות שקט וכן הלאה. אמדורסקי נראה מרוצה, והבהיר שאפשר לבקש הכול – גם השלושרים, רק הגבעטרון היה חסר. נתנו לעניין הזדמנות, ואז עוד אחת, ולבסוף נטשנו באמצע. 

בתחילת הערב עוד ניסיתי לזרום, לכייל מחדש את הציפיות. לא הצלחתי. היה משהו חמים ונוח באולם, כמו שכשוך באמבטיה פושרת מלאה במים שהיה צריך להחליף מזמן. זו היתה הדביקות של ביחד ננצח, של זה לא הזמן לשאול ולהתריס, של טשטוש והימנעות. התפלשות במקום התעלות.

ואני את האסקפיזם שלי רציתי בועט ועצבני ושמח. התכנסות ועצבות וביחדנס עם ארומה של גטו יש לי כל יום, לבארבי באתי כדי להימלט מכל זה, להרגיש קצת נורמלי, קצת לא במלחמה. לא כדי לקבל גירסה עדכנית של מוזיקת פיגועים. הרגע הוחמץ, המציאות סגרה על הבועה התל אביבית שלי מחדש, ולא נותר אלא לחכות לרגע החסד הבא.

קשה לקום בבוקר, כל בוקר, מאז השבעה באוקטובר. אני פוקח עיניים ומתיישב במיטה ומרגיש כאילו צמד משקולות קטנות הוצמדו לי לנשמה. וזה חשוב לקום. 

קלישאת איגרוף אומרת שאתה לא מפסיד כשאתה מופל לקרשים, אתה מפסיד כשאתה לא קם בחזרה. כמו רוב הקלישאות היא גם נכונה וגם דרמה קווין מעצבנת. מוחמד עלי, האיש שלו היא מיוחסת, הוא דוגמה למישהו שאילו נשאר מדי פעם לשכב בזירה במקום לקום, אולי היה מזדקן קצת יותר בנחת. לא תמיד קל לקום. אולי לפעמים לנצח בקרב פירושו להפסיד במערכה? 

קשה לקום כי העתיד נמדד עכשיו בשעות וימים, אין אופק של ממש. אין מה לתכנן, וגם אם היה, למי יש מצב רוח וחשק. זה ורטיגו של הנפש. אין למעלה ואין למטה, ואין כיוון ואין עתיד ברור. החייים הרגילים, השגרה המבורכת, נעצרו. חטופים ונרצחים ומלחמה מכאן, אנטישמיות וחו״ל שהפך באחת לזר ומאיים משם, ותחושת מחנק והדים של גטו וכל מה שנשאר הוא להתמודד עם היום יום. אם לצטט את אביגדור ליברמן, עוד איש מסוכן במיוחד: שום דבר טוב לא מאיים עלינו.

ניסיתי למצוא עוגנים. לקבוע עם חבר לעוד יומיים, להחליט לראות סרט חדש שהגיע לנטפליקס, ללכת למסעדה. קצת אסקפיזם, קצת להניע את גלגלי הכלכלה וכל זה. זה רק מחדד את האלמנט ההזוי של התקופה, כאילו עברנו כולנו דרך שער בלתי נראה אל מציאות חלופית דומה להפליא ושונה להחריד. אותם ברים ואותם רחובות אבל עם מרחבים מוגנים ואנשים חמושים. אסקפיזם מדכדך ונדון לכישלון. 

כמו טייס שנקלע לורטיגו, כל שנותר הוא לטוס לפי המכשירים. ללכת לעבודה, לעשות כביסה, להתמודד ולתפקד, ולדעת שיהיה יום שאחרי, גם אם אין לו סימן באופק. וכשהוא יגיע כדאי שתהיה לי עבודה, ומשהו נקי ללבוש, ובית מסודר למחצה וילדים מתפקדים. 

ואולי לזה התכוון מוחמד עלי בלקום מהקרשים, גם אם כרגע כל העולם מסתובב ולא ברור מה מחכה לך כשתזדקף. לא נותר אלא לצאת מנקודת הנחה שיהיה בסדר, לעמוד על הרגליים, לשמור פנים ולקוות, איכשהו, לטוב. 

כשאני קם בבוקר נטול שמחת חיים וחשק, כשאני עובר על הכותרות חרד למצוא שמות מוכרים ברשימות הנופלים, כשאני מנסה לחשוב על החטופים והמוח מסרב לגעת בפצע הפתוח, אני נזכר בסבא שלי, מאזין לשידור משחק כדורגל ברדיו, חיוך על פניו, כאילו לא עבר את הגיהינום פעמיים ושרד.

הוא היה איש גדל גוף סבא שלי. יותר ממטר ושמונים, חובב פחממות וסוכר. אבל את מלחמת העולם השנייה סיים פחות מחמישים קילו. לפני שהרייך השלישי הגיע הוא היה נשוי ואב לבן, המלחמה הותירה אותו אלמן ואב שכול. אבל הוא שרד, התחתן שוב, ונולד לו בן בגיל מאוחר יחסית. גל אנטישמיות בהונגריה גרם לסבא וסבתא שלי לעלות לארץ, שבה בנם היחיד הספיק להתחתן ולהפוך לאב בעצמו קצת לפני שנהרג במלחמת יום כיפור.

רוצה לומר: הימים הקשים ביותר שלי בתקופה הנוכחית לא נמצאים באותה ליגה או ענף ספורט של מה שעבר על סבא שלי. שכול ואובדן, אי ודאות ופחד מוות, חרדה לילדים, חשש מהעתיד – צ׳ק, צ׳ק וצ׳ק, פלוס נאצים. בגדול נראה שהחיים השליכו על סבא שלי את כל מה שהיה להם בהישג יד ואז עוד קצת. כל מה שצריך כדי שבערוב ימיו הוא יהיה צל אדם דכאוני ומריר. 

רק שאף אחד לא טרח להסביר לו איך ומה הוא צריך להרגיש. את העשור וקצת האחרונים של חייו הוא בילה בלאכול טעים ולא בריא, לעקוב אחרי משחקי כדורגל ולזכות בכל פעם בקצת כסף בטוטו, לבלות עם הנכד היחיד שלו – אני – בסרטים ושיטוטים בעיר, ולנהל שיחות לבביות עם כל אדם שפגש. ללוויה שלו הגיעו קופאיות מהסופר שבו נהג לקנות בכל בוקר, כולל בבוקר היום שבו נפטר.

אני חושב על סבא שלי בהקשר של היום שאחרי. במובן הכי בסיסי – יהיה יום שאחרי. הזמן יעבור והחיים ימשיכו, ויום אחד אקום בלי מועקה בלב, וההמתנה לעתיד קודר תפנה מקום לזיכרון של זמנים רעים. אני חושב על סבא שלי מאזין לשידור כדורגל ומחכה.

ארבעה שבועות אחרי אני מרגיש על קרקע לא יציבה, המציאות של לפני ה-7 באוקטובר נראית כמו תרמית, תפאורת קרטון של נורמליות מערבית שמתחתיה מבעבעת המציאות. כמו בסרט אימה שמתחיל בעיסקה עם השטן ונגמר כשהוא מגיע לגבות את החוב. 

אבל לעבר יש עדיין תוקף, גם אם האנטי מנהיג מדבר רק על אחריות לעתיד. ויש דברים בשיח החדש מסביבי – ברשתות החברתיות, בעבודה, ברחוב – שמוציאים אותי מדעתי. 

הניחו לנאצים. אני אוהב אזכורי שואה כמו כל אשכנזי ממוצע אבל מה הקשר? מה לארים ותורת הגזע הפסאודו מדעית שלהם ולאיסלאם הרדיקלי? איך אפשר גם להיות קרבן חסר ישע עם טלאי צהוב וגם להחזיק בחנייה טנקים ובמרתף פצצת אטום? מה שקרה היה נורא מספיק, ההיסטוריה מלאה מעשי זוועה שבני אדם מבצעים זה בזה, אבל ״השואה 2: הפעם זה אישי״ זה לא. 

העניין הקטן הזה של ההקשר. מזכ״ל האו״ם העז לומר שהתקפת החמאס לא התרחשה בחלל ריק ועורר מהומת אלוהים. אבל מה לעשות שהוא צודק, והעולם מורכב מספיק כדי להכיל גם את העובדה שחמאס הם פנאטים שצריך להרוג מצד אחד, ושהכיבוש וההתעמרות הישראלית בפלסטינים מספקים להם תחמושת וכוח אדם מצד שני. אפרטהייד לייט, מתנחלים וממשלות חיזוק-חמאס-החלשת-הרשות מביאים לדם ודמעות. הלקח אם כך לא צריך להיות ״הם נאצים ואנחנו קרבן״, אלא איך לעזאזל מגיעים ביום שאחרי לפתרון אמיתי, כולל המילה הגסה ההיא, ״שלום״. או לפחות איזו אחיינית קרובה שלה, נגיד ״נורמליזציה״. ניסינו מנהיגות של שיסוי וחיים על החרב, לא עבד. 

עורף קשוח. ישבתי עם תומר לאכול במסעדה תל אביבית מוצלחת כשחבר שלו שמחכה בבסיס אימונים להיכנס לעזה התקשר. זו היתה שיחה עם מעט מילים והמון רגש, ואחריה ישבנו בשקט, חונקים דמעות על מה שעלול להיות. ואז הגיע האוכל. יש משהו מופרך בקיום היומיומי, בשיחות על סדרות נטפליקס, המלצות על ספרים, עבודה, בזמן מלחמה וחטופים ושכול. אבל זה חשוב לשפיות שלי בפרט ולמדינה בכלל. 

כי אם יש מבחינתי מטרה למלחמה הזו, לכל המלחמות כאן, זו אותה נורמליות שנופצה ב-7 באוקטובר. לא רק לשרוד עכשיו, אלא לחיות באמת ולבנות עתיד. וכדי שזה יקרה צריך לצאת ולבלות, לפרנס בעלי מסעדות וברים, חנויות ספרים, מכולתניקים. ולעבוד – מהבית, מהמשרד, חלקית, מלא, כל אחד ומה שהוא מסוגל, כי יהיה יום שאחרי וחשוב שהוא יהיה מבוסס וטוב. ולהזין גם את הנפש במוזיקה, ספרים וגם נטפליקס ואחיותיה. 

ואחרי המלחמה צריך שתקום הנהגה שתהפוך את הנורמליות לכזו שנשענת על יסודות מוצקים, ולא לעוד אשליה שתתנפץ במחדל הגדול הבא.   

חזרתי מטקס יום הזיכרון המדמיע בכיכר הבימה ובמקום קצת אסקפיזם לנשמה התחלתי לצפות ב"דפיקה בדלת", הדוקו של "כאן" על האנשים שמוסרים את הידיעה למשפחות הנופלים. הצלחתי לסיים אותו רק למחרת. זה סרט מעולה ומומלץ, אבל קל או כיף הוא לא. 

למחרת נסעתי לבית הריק של אמא שלי שבחו"ל כדי לעבור על אלבומים ישנים. דפדפתי בתמונות שחור לבן וקצת בצבע, מנסה להתחבר לפנים הזרות. הנה אני מחייך ומאושר ביחד איתו, הרי פעם הכרנו די טוב, לא? לא זוכר, לא יודע. 

אחד המודיעים בסרט מדבר על חוויית ההליכה אל עבר הדלת שמאחוריה נמצאת המשפחה שעומדת לקבל את ההודעה שתשנה את חייה לעד. הוא מתאר דימוי שחוזר ורודף אותו, של סכין דקה וחדה שחותכת את ציר הזמן, סכין שעוד זמן מה תרד ותפריד בין מה שהיה עד כה, לבין החיים של מעתה והלאה. 

הסתכלתי על התמונות של האב שלא הכרתי והבנתי שאני מקבל הזדמנות להציץ אל העולם של לפני הסכין. והבנתי גם למה התעקש המודיע על סכין דקה – כמעט ולא רואים את החתך, הרי הזמן המשיך לנוע, החיים התקדמו במסלולם, והצלקת כמעט בלתי נראית. ובכל זאת, זה כמעט מדע בדיוני, טכנולוגיה שהמציאו בני אדם ומאפשרת לי להציץ אל מציאות חליפית, ציר זמן שנקטע לפני הרבה שנים ולא התקדם. 

בחרתי כמה תמונות, עמדתי בצפירה, ונסעתי חזרה לתל אביב. יומיים אחר כך רכבתי לחנות צילום כדי להגדיל אותן. עוד התחכמות לגורל, כאילו שאם הן יקבלו מידות ומיקוד ואפילו צבע, המבט אל העבר יהיה צלול יותר. כשהגעתי לחנות התברר שיש הפסקת חשמל בכל הרחוב, משל אלי הגורל מפגינים מורת רוח קלה מול ההיבריס שלי. השארתי את התמונות שיחכו וחזרתי הביתה לחכות לבת שלי, הנכדה של האיש מציר הזמן ההוא, שתבוא לאכול צהריים. 

אנחנו הפסקנו להגיע לטקסים עם שרים עוד לפני שזה היה אופנתי. שנים היינו קמים מוקדם בבוקר יום הזיכרון וממהרים להר הרצל, לקבר של אבא מס׳ 1, כדי שנספיק לעמוד קפואים, כמה דמעות אשכנזיות נקוות בזווית העין, ולברוח לפני שהפוליטיקאים יפציעו ויתחילו לרסס קלישאות לכל עבר. אחר כך היינו ממשיכים לטקס של הגדוד, הפוליטיקאים שם היו מהזן העירוני, הקצת יותר נוח לעיכול. אחרי מותו של אבא מס׳ 2 הפסקנו גם עם זה. אני בוחר לי את הטקס המתאים כל שנה, ולקבר מגיעים בפעם אחרת.

המפגש בין הממלכתי לאישי בבית הקברות טעון תמיד. זו התנגשות בין הטרגדיה שלי לבין הניסיון לנכס אותה, להפוך אותה בכוח לחלק מסיפור גדול יותר, שמעוצב בהתאם לאינטרס של האנשים בשלטון. אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור, בגלל מחדל, בגלל היבריס, בגלל אוסף של טעויות וצירופי מקרים. מה לזה ולנראטיב של מלחמות שכולן אין ברירה, הצדק המוחלט שתמיד לצידנו, ותדע כל אם עברייה וכל הג׳אז הזה. 

כשאדם מת נפער חור שחור ובולע-כול בחייהם של האנשים שנשארו מאחור. הוא בלתי נראה ובלתי מורגש לאחרים, אלא אם חוו משהו דומה. האדם מרגיש את כל עולמו רועד ומיטלטל, ומסביב החיים ממשיכים כרגיל. בספרי הארי פוטר יש חיה קסומה, בלתי נראית, שרק אנשים שחוו מוות ואובדן יכולים לראות. זו מטאפורה מעולה. כשאדם מגיע לקבר של יקירו הוא עושה זאת כדי להתייחד עם הזיכרון בחברת קרובים, אהובים. התייחדות היא ההפך מטקס המוני, שהופך את היחיד לעוד פיסה בפאזל גדול ואחיד.

כל זה היה נכון גם לפני הממשלה הזו, לפני התקופה האיומה הזו. ונכון עכשיו שבעתיים. בשבוע האחרון אנשים נכנסו ברגל גסה לאירוע, מסבירים למה שירה גפן לא היתה צריכה ללבוש חולצה עם כיתוב פוליטי בלוויה של אבא שלה, מודיעים שיגיעו לקברים שמשפחות שכולות בחרו לא לעלות אליהם במחאה על המצב. אומרים שאפשר להבין את המשפחות, ״אבל״, כאילו שבארץ השכול יש מקום ל״אבל״. גם כי הגבולות בין אבל פרטי ללאומי על חייל מטושטשים, וגם כי אנשים הם לפעמים חרא של אנשים.  ומה לעשות, אם אנשים מרגישים שהמדינה ששלחה את יקיריהם למות משנה, שלא לומר מאבדת, צורה וצלם, יש להם זכות להביע את זה גם כשהם מתאבלים.

הפתרון? התנתקות. קחו את הטקס למקום אחר, השאירו את הקברים למשפחות. מי שלא רוצה להגיע לטקס עצמו לא יגיע, ולא יתעצבן כשיראה שר נכבד שלא שירת בצבא, או ייאלץ להאזין לנאום של אדם שמה לו ולאיש שקבור ממש כאן. מילא היו רק מגיעים ועומדים בסבר פנים רציני. הם תמיד מתעקשים לדבר.

אלוהים יודע כמה נאומי יום זיכרון שמעתי. רובם נשכחו רגע אחרי, כאילו נוצרו במחולל קלישאות גרוע במיוחד. מיעוט קטן זכור לי בגלל טעויות מביכות שלפחות הפכו את כל העסק למשעשע, כמו הקצין שלא טרח לעשות גוגל ודיבר על הנופלים שהיו ״המוץ מן התבן״. אני זוכר לטובה רק נאום אחד, של רפי אדרי – פוליטיקאי לא חשוב במיוחד ממפלגת העבודה, שלשיא הקריירה הגיע כשכיהן במשך שבוע כשר לאיכות הסביבה. 

לפניו דיבר באותו טקס יושב ראש הכנסת דאז, דן תיכון. בנופלם ציוו לנו, בלה בלה בלה. ואז עלה אדרי, ובמקום להוסיף עוד משפט מפוצץ על הגנת המולדת ויפי הבלורית, סיפר איך בכל פעם שהוא מזדמן לטקס סיום כלשהו – תיכון, צבא, אוניברסיטה – הוא חושב על האם שעומדת שם ומתגעגעת לבן הזוג, שלא נמצא לידה, שלא רואה את בנו או בתו על הבמה. לא נותרה עין יבשה באולם, גם לא שלי. כי בסופו של יום אחרי כל מלחמות ישראל, נשאר האדם האבל לבדו עם הזיכרון והכאב. תניחו לו.

הכי נוח זה גיבורים מתים, כי למי יש כוח לפצועים, לנכים שדורשים פתאום זכויות וכסף, להלומי קרב שבאים להרוס לנו את הזיקוקים. גיבור מת זה סיפור טוב. את אבא שלי קברו בהר הרצל כי הוא היה גיבור, החברים שלו שנפלו בשבי קיבלו מהמערכת יחס נעים הרבה פחות. 

חברה ששירתה כפקידה במשרד הביטחון אמרה לי את מה שכבר ידעתי: צה״ל מתייחס מעולה למתים. לנכים – לא כל כך. איציק סעידיאן יכול בטח לספר על זה דבר או שניים. ב״סליחה על השאלה״ עם חיילים שסוחבים פוסט טראומה נשאלים המרואיינים אם היו מעדיפים להיפצע באמת. כולם עונים שכן, כולם סבלו מחוסר האמון של המערכת, של הסביבה. 

ועכשיו, ביום העצמאות ה-74, פתאום נזכרו אלה שהעזו להישאר בחיים שהזיקוקים מפריעים להם, וכל החשודים הרגילים, הריקלינים למיניהם, יצאו נגדם. קראתי ציוץ של רונן שובל, איש ״אם תרצו״, שטוען שהזיקוקים מסמלים את נצחיות המפעל הציוני, לא פחות, ומכאן שמלחמה בהם היא אנטי ציונות. 

האם לדעתו של שובל ועמיתיו לימין הקיצוני ה-סמל של הציונות הוא המצאה סינית עתיקה שנועדה לגרש רוחות רעות, ומתבטאת ברעש והבזקי אור ותו לא? אני בספק. אני חושד שמה שמטריד את שובל וחבריו לדרך קשור בעקיפין לצבעוניות הרב גונית של הזיקוקים. רק להפך.

מה שמטריד את חובבי הזיקוקים הוא המורכבות, החמלה וההבנה שמסמל אקט הוויתור על הזיקוקים. למה שיפריע להם סיוע להלומי קרב? כי זה מדרון חלקלק. כי זו הכרה בקבוצה קטנה שהסבל שלה לא ניכר לעין, קבלה של חולשה, מבט שרואה גוונים ומורכבות. זו כבר השכונה של זכויות הפרט, של קבלת השונה, של פלורליזם והכלה. וזו שכונה מטרידה ומסוכנת.

קיצונים – והמערכת – לא רוצים מורכבות. הם אולי בעד זיקוקים צבעוניים, אבל מעדיפים את העולם שלהם בשחור לבן. גיבורים ונבלים, מתים וחיים. כי אם יש אמצע, אם יש ניואנסים, הצעד הבא עלול להיות מבט חומל על האויב, קבלה של מורכבות גם בסכסוך הבלתי נגמר במקום הזה, אפילו פשרה, חלילה. 

ואת זה אי אפשר לקבל, עולם שלא צבוע בשחור לבן מסוכן מדי. יואילו הלומי הקרב וימשיכו לסבול בשקט כשהשמיים נצבעים בשלל גווני הציונות, ולא יפריעו למערכת להמשיך ולצעוד קדימה, בלי להביט לצדדים, לעבר עוד ימי זיכרון מהוללים. ואל חשש, לא יחסרו חללים חדשים לזכור.

צפיתי בפרק הסיום של ״המפקדת״ בין הליכות נרגנות לחדר המדרגות, לצלילי האזעקה. קראתי כל מיני ביקורות על הסדרה – סתמית, שמרנית – אבל הכותרות והטילים עזרו לי לגלות בה רובד נסתר, חתרני, ביקורתי. 

המון דברים – זהירות, ספוילרים – התרחשו בעונה הראשונה של ״המפקדת״. שלל אירועים שמפלרטטים עם אסון, זרעי פורענות שמרחפים ונקלטים באדמה פורייה. כל אחד מהם היה יכול להוות בסיס לסדרה או סרט דרמטיים, טראגיים. אבל שום דבר לא נובט, הכול רק כמעט.

דוגמאות: אחת המפקדות נאלצת להסתיר בבסיס את אחיה של אחת החיילות שלה, אזרח ועבריין. כמה סצנות אחר כך הוא כמעט מצליח לחתום על נשק. מפקדת אחרת לא עומדת בלחץ ומנסה להתאבד. חיילות גונבות ציוד, סמלת עושה סקס לוהט עם קצין שאליו היא כפופה, מ"ממית פזורת דעת גורמת לכיתה שלה להסתובב אליה עם נשק טעון ודרוך, ועוד ועוד. 

אבל אף כדור לא נפלט, אף אחד לא עולה למשפט, הכלא הצבאי נותר ריק. הכול מוחלק, מוכל, מושתק. המפקדת הנסחטת תצא לקורס קצינים, העבריין ייעלם מהבסיס בשקט, ניסיון ההתאבדות נכשל, הקצין והסמלת ימשיכו להזדיין. 

הדמות הראשית בסדרה, המ"ממית הטרייה נועה, דווקא מתחילה אחרת. היא רוצה להקפיד על נהלים, היא דורשת משמעת וסדר. היא הגורם החיצוני שמגיע לשנות את המערכת. אבל המציאות מנצחת אותה בנוק אאוט. עד סוף העונה היא תוותר ותעלים עין, כדי לסייע למפקדות ולחיילות שבסך הכול מתכוונות, כולן, רק לטוב. 

הכוונות של כולם טובות, והן מרצפות יפה את הדרך לגהינום הישראלי של 45 מתים בהר מירון ועוד שניים בבית כנסת שעוד לא סיימו לבנות, של היעדר מיגון ביישובים שמופצצים באופן קבוע על ידי החמאס, וגם אצלי בבית, בו חדר המדרגות מחליף את המקלט שאין. הגיהנום של זלזול ביכולות של השכנים בעזה, שתחילתו בהעברת כסף לארגון טרור כדי שלא ירעיש בין שתיים לארבע, וסופו בהפגזות. 

כל הדמויות ב"המפקדת" רוצות שקט עכשיו. גם אני רוצה שקט. אני חי בבועה שלי ומנסה לא לצרוך יותר מדי חדשות, לא לשמוע על קיפוח הערבים, ההסתה נגד השמאלנים, ההתנחלויות, הכיבוש, ישובי הדרום שמופגזים בקביעות. למי יש כוח לעשות משהו? למי מבין הדמויות ב"המפקדת" יש כוח למשפט צבאי, לחקירה רצינית, לבלאגן שילווה כל ניסיון לשינוי? ואם אף אחד לא מת או איבד איזה איבר, למה לעשות רעש? אם בשכונה שלי הכול סבבה, אז מה בעצם כל כך רע? מעלימים עין, מעגלים פינות, ויוצאים הביתה. 

זה עובד מצוין. עד שזה לא עובד. ואז כבר מאוחר מדי ואני בחדר המדרגות. 

זו האזעקה הראשונה שלי בחדר המדרגות של הבניין. הזוג ממול יוצא עם התינוקת על הידיים, האב בלי חולצה. באזעקה הבאה הוא לבוש. בשלישית התינוקת בעגלה, כך שאפשר להעביר אותה מהמרחב המופצץ למרחב המוגן בלי להעיר אותה. מתמקצעים.

אני מבלה את הזמן בשיחות עם הילדים שפזורים בין אמהות, עם חברים, משפחה. בלילה הראשון עוד מוודא בקדחתנות שכולם בסדר. בהמשך קצת פחות. העיסוק בטלפון מסיח את הדעת מהאימה שמטילים עלי הקולות בחוץ. הסירנה, ואחר כך קולות הנפץ. אני קורא על נפילות בדרום, בחולון ורמת גן, אבל זה עובר לגמרי מעל הראש הפרטי שלי.

יש משהו בלתי נסבל בחוסר האונים שהרעש הזה מייצר. קולות משמיים שמפיקה ישות בלתי נראית. אין לי מושג איך נראית המפלצת, אין לי שליטה בזמן ובמקום שבו תפגע. כמו אדם קדמון שמתכווץ במערה כשבחוץ הסערה נוהמת, ברקים ורעמים תוצרת אלים קדמונים. חוסר האונים מייצר פחד, זה בתורו מייצר כעס, וכל זה, יגיד לכם מאסטר יודה, מוביל אותי אל הצד האפל. אני יושב בחדר המדרגות ולרגע או ארבעה מייחל לכתישת החמאס, חיסול עזה, שיטוח שכונות, ריסוק בתים, להרוג, לנפץ, להחריב, להחזיר אותם לימי הביניים. 

מה עם הילדים שם, שממוגנים אפילו פחות מילדי שבחדר מדרגות לא רחוק ממני? מה אכפת לי, ההורים שלהם בחרו בשלטון אלים וחשוך, לא? בדיוק כמו שהרוב כאן בחר בממשלה הרעה שמחליטה בשמי על עוד איזו צעדת דגלים בירושלים, עוד מזוודת דולרים שיממנו את הטילים שמתעופפים עכשיו בשמיים. 

אולי זו המטרה המשותפת של שני הצדדים, שדומים זה לזה יותר משהיו רוצים להודות. הנהגות שמבססות את ההגדרה העצמית על לאום ולאומנות, דת ושנאת האחר. הכעס הילדותי שלי, הרצון בנקמה והשמדת האויב, הם בדיוק מה שמחרחרי המלחמה ותאבי הקדושה רוצים. להזין ולתדלק את המדורה, שלא תכבה לעולם. אני מוותר. 

בין אזעקה לאזעקה אני מנסה לחזור לישון. אני נזכר בלילות עם נגה התינוקת, שנרדמת ואין לדעת אם תקום עוד חצי שעה, שעתיים, אולי רק בבוקר. הגוף עייף אבל המוח חרד מלהירדם רק כדי להתעורר עוד מעט לקול יבבה. דיקטטורה ילדותית, לא רציונלית, שמטלטלת את חיי. נגה התבגרה מאז. מה יהיה עם שאר האנושות. 

עוד אזעקה תופסת אותי בחנות, באמצע היום, אבל הלילות חוזרים להיות שקטים. אני קורא על טילים בערים אחרות, על לינצ׳ים אבל כל אלה מרוחקים מהבועה שלי. עוד מעט גם זה יירגע, ובעוד שבועיים או חודש הכותרות יעסקו במחדל אחר. אף אחד לא יסיק מסקנות, שום דבר לא ישתנה. אני מקווה שדפנות הבועה שלי יחזיקו מעמד, ובעיקר מקווה שאני טועה, ושבסופו של דבר משהו יחלחל מתחת לפני השטח, תזוזה טקטונית שאני עדיין לא מבחין בה אבל מתרחשת, ושתוביל להפסקת ריקוד הדמים הצמוד הזה. בינתיים אני יודע לפחות שיש לי שכנים נחמדים להסתתר איתם בחדר המדרגות.