כשאני קם בבוקר נטול שמחת חיים וחשק, כשאני עובר על הכותרות חרד למצוא שמות מוכרים ברשימות הנופלים, כשאני מנסה לחשוב על החטופים והמוח מסרב לגעת בפצע הפתוח, אני נזכר בסבא שלי, מאזין לשידור משחק כדורגל ברדיו, חיוך על פניו, כאילו לא עבר את הגיהינום פעמיים ושרד.

הוא היה איש גדל גוף סבא שלי. יותר ממטר ושמונים, חובב פחממות וסוכר. אבל את מלחמת העולם השנייה סיים פחות מחמישים קילו. לפני שהרייך השלישי הגיע הוא היה נשוי ואב לבן, המלחמה הותירה אותו אלמן ואב שכול. אבל הוא שרד, התחתן שוב, ונולד לו בן בגיל מאוחר יחסית. גל אנטישמיות בהונגריה גרם לסבא וסבתא שלי לעלות לארץ, שבה בנם היחיד הספיק להתחתן ולהפוך לאב בעצמו קצת לפני שנהרג במלחמת יום כיפור.

רוצה לומר: הימים הקשים ביותר שלי בתקופה הנוכחית לא נמצאים באותה ליגה או ענף ספורט של מה שעבר על סבא שלי. שכול ואובדן, אי ודאות ופחד מוות, חרדה לילדים, חשש מהעתיד – צ׳ק, צ׳ק וצ׳ק, פלוס נאצים. בגדול נראה שהחיים השליכו על סבא שלי את כל מה שהיה להם בהישג יד ואז עוד קצת. כל מה שצריך כדי שבערוב ימיו הוא יהיה צל אדם דכאוני ומריר. 

רק שאף אחד לא טרח להסביר לו איך ומה הוא צריך להרגיש. את העשור וקצת האחרונים של חייו הוא בילה בלאכול טעים ולא בריא, לעקוב אחרי משחקי כדורגל ולזכות בכל פעם בקצת כסף בטוטו, לבלות עם הנכד היחיד שלו – אני – בסרטים ושיטוטים בעיר, ולנהל שיחות לבביות עם כל אדם שפגש. ללוויה שלו הגיעו קופאיות מהסופר שבו נהג לקנות בכל בוקר, כולל בבוקר היום שבו נפטר.

אני חושב על סבא שלי בהקשר של היום שאחרי. במובן הכי בסיסי – יהיה יום שאחרי. הזמן יעבור והחיים ימשיכו, ויום אחד אקום בלי מועקה בלב, וההמתנה לעתיד קודר תפנה מקום לזיכרון של זמנים רעים. אני חושב על סבא שלי מאזין לשידור כדורגל ומחכה.

הבלש הנודע ארצ'ר פגש את ברברה לראשונה בזירת הרצח. היא היתה צעירה ויפה ומסתורית וגרמה לו לאובדן עשתונות וחשק עז לאחוז בה באופן בלתי מקצועי לחלוטין בואכה תביעה על תקיפה מינית. היא, מנגד, לא הוטרדה מהעובדה שהגבר שהגיעה לפגוש נרצח, ועסקה בעיקר בפלרטטנות שרמנטית.

הפגישה השנייה של השניים התרחשה במסיבה. ריקוד אחד הספיק לעלמה כדי להבין שיש משהו אחר בגבר שמולה, אלמן ואב שמבוגר ממנה בעשור בערך, לפיכך הזמינה אותו לביתה אחרי המסיבה ושכבה איתו. כשנאלץ ללכת ניסתה לשכנע אותו להישאר כדי שתוכל להכין לו ארוחת בוקר. היא גם אמרה לו שתשמח לקחת את בנו הקטן לגן החיות.

קתלין טרנר, "כחום הגוף", הפאם פטאל האהובה עלי

בפגישה השלישית הוא מציע לה נישואים. עוד לפני הסיור בגן החיות. מה יש לה להגיד לאיש המוזר שרוצה חתונה עוד לפני שהילד שלו פגש אותה? ״הו יקירי, בוא נתחתן בהקדם״.

זה חבל, כי בסך הכול מדובר בספר לא רע עם דמויות מעניינות והגיוניות, כל עוד מדובר בגברים. "ס״ס בריטניה" של לן דייטון הוא ספר מתח שמתרחש באנגליה שנכבשה על ידי הנאצים. דייטון הוא היסטוריון צבאי ויודע לכתוב, עד שזה מגיע לנשים. ברברה היא דמות קרטון אידיוטית. הרגע אספת את האיש ממסיבה כשאת שיכורה, מה פתאום גן חיות עם הילד?

אחרי שסיימתי להתעצבן הלכתי ובדקתי, הספר נכתב ב-1978, דייטון הוא יליד 1929. אין באמת סיבה לתמהון על כך שהגברים בספר הם רציונלים וחזקים, ושתי הנשים היחידות הן אבטיפוסים של מטפלת אימהית נטולת מיניות, ופאם פטאל שהופכת לאישה הקטנה ברגע שמגיע הגבר הנכון.

חשבתי על שלל הספרים, הסרטים וסדרות הטלוויזיה שגדלתי על ברכיהם ושרובם מלאים גברים כמו ארצ'ר ונשים כמו ברברה. ועל הנזק שנגרם לכל הצדדים, גברים ונשים, מהאבטיפוס הנשי החד מימדי הזה. דורות של בנים שחושבים שנשים הן משהו לא מובן ובלתי מושג, ונשים שחושבות שהן צריכות להתנהג בהתאם. ברברה היא לא באמת בנאדם. היא לא מאבדת קור רוח, מדלגת בלי שום הסבר הגיוני מקוטב רגשי אחד למשנהו בלי תחנות ביניים, וסביר להניח שהיא גם לא מזיעה, מפליצה או נוחרת. לך תצא לדייטים אחר כך.

הרשתות החברתיות מלאות בנשים שכותבות על עצמן ומהוות אנטי תזה לברברה ודומותיה. הן כותבות על המחזור שלהן, על חרמנות, הפרשות, תסכולים והורמונים. הן כל מה שברברה לא מייצגת, כלומר אנושיות. בתרבות הפופולרית יש את ריי מ"מלחמת הכוכבים", וונדר וומן וקפטן מארוול, שאולי נראות הרבה יותר מדי טוב, אבל רחוקות שנות אור מחוסר האונים של ברברה. ויש גם דמויות כמו ליזו ונטע ברזילי, דורה ומואנה, אלזה ואנה. בת השבע שלי גדלה על תפריט תרבותי שונה רדיקלית מזה שאני גדלתי עליו.

וגם הבנים בכיתה שלה. שאולי, כשיגדלו לא יסתכלו על בנות כאיזו תעלומה מסתורית ומעוררת אנטגוניזם, אלא כבנאדם. כי דמות מסתורית שמורמת מעם מייצרת לא רק הערצה אלא אנטגוניזם וחוסר הבנה. אולי בדור של בת השבע זה כבר לא יהיה ככה. אולי כשהם ימשכו לבנות בצמה זה יהיה באופן שוויוני ומכבד.