היה שבוע נחמד בסך הכל, כולל אימונים, פרויקטים מעניינים בעבודה, קצת בילויים, ונסיונות חוזרים ונשנים על בסיס יומי להרוג אותי. מתרגלים. 

נגה הסבירה לי, בטון שהיא שומרת למקרים שבהם היא חושבת שאני אומר משהו טיפשי במיוחד, שאף אחד לא מכוןן אלי. האיראנים מנסים לפגוע במטרות אסטרטגיות, אני במקרה גר לא רחוק מהן. אני מניח שטכנית היא צודקת, אבל כשמישהו משגר חומר נפץ מעופף במשקל כבד למיקום הכללי שלי זה מרגיש די אישי. כמו יוסריאן ב״מלכוד 22״ שלא רוצה לטוס כי הגרמנים יורים עליו. מה אכפת לו אם הם יורים על כולם? 

גם הממשלה שלי מרגישה קצת רצחנית. המקלט בגבעתיים רעוע עם דלת שמחכה לעוף מרוח פרצים, המקלט בבניין בתל אביב לא קיים. יש אחד בבניין ממול, ואין בעיה להגיע אליו בזמן, אם אתה לא קשיש שמתקשה ללכת כמו השכנה שלי, למשל. ממדינה שנולדה במלחמה וחיה על החרב אפשר היה לצפות לחליפת שריון מחויטת יותר. 

וגרוע מכל הוא ההרגל. היה השבוע יום אחד שבו הרגשתי שהכל סוגר עלי. מלחמה וטילים קטלניים, שמיים שנסגרו על ידי ממשלה שאין לי טיפת אמון בה, תחושת כלא ומחנק וסכנה והילדים שלי ואני בתוך כל זה. והרגשתי שהנה אני סוף סוף מתפרק, ושזה הדבר הראוי לעשות בימים האלה, לקרוס ולהתקפל בתנוחת עובר כי כמה אפשר לספוג? 

ובכן הרבה. עבר לי. והבנתי שתוך שבוע נוצרה לה שגרה חדשה. כבר ידוע ומוסכם באילו שעות סביר שיורים, ובתי קפה וברים מסביבי פתוחים בהתאם ללו״ז החדש ולמיקום מקלטים. אז אני מתנהל, עם קצת מתח בשכמות בכל פעם שאני צריך להתרחק מהבית, הגוף מגיב כבר אוטומטית לצלילי האזעקה, השרירים כבר מיומנים בדילוג למקלט בשלוש בבוקר. ובאזעקות הצהריים אני יוצא מהמקלט ובתי הקפה כבר מלאים. 

כבר התרגלתי למציאות חדשה ומפלצתית, של תל אביביות פריבילגית עם פוטנציאל הרס ומוות בזוק מלמעלה, וזה נוח ומגונן מצד אחד, ומעורר בי חשק לצרוח מצד שני, על אדוני המלחמה משני הצדדים, אנשי האגו והקיצוניות והטמטום. ולא נותר לי אלא לחכות, לצמצם את צריכת החדשות, ולשמור איכשהו על תקווה לימים משעממים יותר. אמן.