בימים אלה של אסונות ומחדלים שאין בהם רמז לאחראי ואשם ומה הקשר בינם לממשלה, אני נזכר באחד הדברים המופלאים שנתקלתי בהם באומת ההייטק: גישת התחקיר ללא אשמים. קרתה תקלה? פארסה? אסון משמיד ערך לחברה? הבה לא נשלוף את הקלשונות וחביות הזפת מהמחסן חברים. נתחקר את העניין כבני תרבות: נקרא לזה פוסט מורטם כי לטינית מרגיעה את העצבים, ונבדוק מה לא תקין בתהליך. 

אני לא לגמרי סרקסטי, זה יכול להיות יפה. בעיתונות הייתי מגיע בבוקר חרד וסקרן לקראת הפשלות שיארבו לי במסדרונות המערכת. הישיבה היומית על הגיליון של אתמול, גדושת צרחות על כותרות שגויות וטעויות הגהה, אימייל זועם מכתבת שהורדתי לה בעריכה את החלק הכי חשוב, טלפון ממרואיין עצבני ועוד ועוד ועוד. 

תהליך? איזה תהליך. טעית, שכחת, לא עמדת בלחץ – תחטוף. זה הדיר שינה מעיני.

בתרבות ההייטק פגשתי, כאמור, בגישה שונה. טעית? בוא נבדוק למה. יכול להיות שחסר שלב בדרך, כפתור בממשק, מנגנון אוטומטי לבדיקת שגיאות, מה שתרצה. וזה עובד. במקום מצוקה נפשית, רגשות אשמה וחרדה, הארגון מנסה להתייעל, מתוך תפיסה שטעויות קורות, לרוב לא במזיד או מחוסר יכולת, אלא כתוצאה מתהליך לא מוצלח, היעדר מנגנוני בקרה וכדומה. אם רק נבין איפה חלה הטעות ואיך לשפר את סדר הפעולות שהובילו אליה, יהיה נפלא. העננים יתפזרו, החברה תצליח, כולנו נקבל בונוס שמנמן. 

למעט, כמובן, במקרה אחד: לפעמים זה לא התהליך. לפעמים זה כן אשמתו של מישהו. מדי פעם הבעיה היא בן אדם שלא אכפת לו מספיק, שהתרשל, שזרק זין, שלא הקשיב לאזהרות, שדאג לאינטרסים שלו על חשבון הכלל, שהושחת והשחית, הורעל והרעיל, שיסה ופילג. לפעמים יש אשם וצריך למצוא אותו ולהזיז אותו הצידה, במקום להתעלם מהפיל ההרסני שבחדר בשם התהליך המקודש. 

כלומר השיטה עובדת, עד שהיא לא. זה בסדר לבדוק תהליכים קודם כול, ולתקן מה שאפשר. אבל לפעמים אין מנוס מלהוציא את הקלשון ולהצביע על אשם.

דווקא פיאסקו המסעדות הוא זה שניפץ את בועת האדישות שלי. לכאורה ללא סיבה טובה. כבר שבועות שהתחושה היא של כאוס שאף אחד לא מנהל. אני קורא את הכותרות, מסתכל מסביב ומנסה להבין אם מדובר בקונספירציה שנטוותה ביד אמן או במחדל מטורף. במובן מסוים נוח לי יותר להאמין שיש גורמים שנוח להם שתהיה מגיפה, בלגאן, סגר. שיש כאן נראטיב שמישהו רואה ומכוון. האלטרנטיבה, אזלת יד מוחלטת, מפחידה הרבה יותר.

וכך אפשר לשים בפרופורציה את ההזנחה המטורפת של העובדות הסוציאליות, ההתעלמות ממצוקת האחיות, את הזלזול במורים ובגננות ועוד ועוד ועוד. זה מה שנוח לשליט הציני, והוא ישחק את הקלף הזה עד הסוף, ואז יאזן ויתקן. זה חלק ממשחק אכזרי עם כללים וחוקים ואיזון פנימי עדין. אין לי מה לעשות בעניין, אפשר להשתבלל ולחכות עד יעבור זעם, לפחות אני יודע שמישהו מחזיק בהגה הספינה. 

ואז הגיע סיפור המסעדות ושבר אותי. סוגרים לפנות בוקר שישי, כמובן לאחר ליל ישיבת ממשלה דרמטית, שנייה וחצי לפני סוף השבוע שהיא שעתם היפה והרווחית של בתי האוכל, וכשנשמע הד קלוש של התקוממות מאורגנת ומחאה נגד ההחלטה  – הופכים אותה על פיה ופותחים. נגה נשלחת הביתה, ואז מזומנת לעוד יום של עבודת מלצרות. מסעדנים שומרי חוק שפיטרו וחילקו או השליכו מזון הפסידו. המורדים והאנרכיסטים לכאורה הרוויחו. אין כאן תוכנית, או מזימה. יש אימפוטנטיות, פניקה, עליבות מוחלטת. ואני לא מצליח להתנתק מהזעם, מתחושת ההזנחה והבגידה. You had one job.

ההלם התרבותי שחוויתי כשעברתי מהעיתונות להייטק נבע בחלקו ממערכת הערכים השונה לחלוטין בין שני העולמות. בעולם הישן התווכחנו על כותרות וסיפורים בלי שיש לנו דרך למדוד ולכמת מה עובד ומה לא. זו דעה מול דעה, ויכוח פילוסופי עם מעט מאוד גיבוי. העולם החדש מכור לדאטה. סופרים, בודקים, מנסים ומשווים. כל תהליך או פרויקט קטן ודל צריך להיות מנומק, מגובה בנתונים, ועם יעדים ברורים שלא יותירו מקום לספק אם הצלחתי או כשלתי. 

כל זה לא רלוונטי לממשלה, למנהיג הדגול, לבוחרים. אין תוכנית, הכישלון מוחלט, ואף אחד לא אחראי. זה מותיר אותי כועס וחסר אונים. את המחיר ישלמו הילדים שלי, אני, כולם. זה אובדן אמון מוחלט במערכת, אולי בלתי הפיך. נראה שכל מנהל פרויקט זוטר בחברה סבירה היה מצליח לנהל את המשבר הזה טוב יותר. או לנהל אותו. נקודה. אני אולי תמים, גדלתי על יותר מדי סרטים מהוליווד, אבל אני מסרב להאמין שלמה שקורה עכשיו לא יהיו תוצאות, שבסופו של דבר האחראים לא יילכו הביתה. ואולי הקורונה תגרום לכך שהבוס החדש יבין בשביל מי הוא עובד, ומה הוא תג המחיר של הכישלון. אם לא יהיה מאוחר מדי.