רפרפתי על התוצאות, טווחי נורמה והמון אותיות לועזיות, כשלפתע הבחנתי במה שפעם היה התגלמות כל הפחדים כולם, ומתברר שהפך לעוד נתון בבדיקות שגרתיות למהדרין: HIV – Negative. זהו, הדמון הנורא של פעם הפך לעוד שורה בבדיקות הדם שלי.

הבדיקות השנתיות, תולדה של עצת רופא וחרדות משפחתיות, הופסקו זמנית בגלל הקורונה והעומס על המעבדות. פעם לפני הנגיף הייתי צם, נדקר, ומקבל שורה של מונחים לא ברורים שרמזו על מצבי הבריאותי, אבל הדיווח על כן/לא איידס נשמר לשיחת טלפון מלחיצה מהרופא. מתברר שלא עוד. 

נגיף האיידס זוהה ב-1981, כוכב הקולנוע רוק האדסון מת ממנו ב-1985, והאיידס הפך לדבר הכי מפחיד בעולם בו גדלתי. המפלצתיות של האיידס נבעה מהסופניות שלו – בדיקה חיובית נתפסה כגזר דין מוות בייסורים – והחיבור שלו לסקס וסמים. המילה ״איידס״ העלתה בדמיוני המתבגר דימויים של מועדונים אפלים, גייז, מין מזדמן, מחטים נגועות. המחלה כאילו נוצרה במוחו הקודח של שמרן מלא רגשות אשם ותשוקות כמוסות, החטא ועונשו, התשלום המלא על ההנאות האסורות האולטימטיביות. אי אפשר היה לחשוב על איידס בלי לחשוב על מין, עיסקת חבילה סליזית שכזו. 

השילוב של קטלניות ומין הפך את האיידס למחלה מדוברת, לסמל. אי אפשר היה לחמוק ממנו בסרטים, בטלוויזיה, בשיח. עוד ועוד סלבס מתו או הודיעו שנדבקו, טום הנקס גסס את דרכו לאוסקר ב״פילדלפיה״, וב״יש לו את זה״ של ספייק לי שאלה דמות א׳ את דמות ב׳ אם הוא יודע איך לאיית מוות. D-E-A מתחיל ב׳ להשיב, כשא׳ קוטע אותו: HIV Mutherfucker. 

ומכאן הפרקטיקה ששלחה את רופא המשפחה שלי להרים טלפון, אקט כה מיושן בימינו, כדי להרגיע מטופלים שלא, אין להם איידס, ולסייע נפשית לאלה שנדבקו. אבל השנים חלפו והמדע התקדם. האיידס לא מוגר סופית, אבל הפך ממוות אכזרי וחד משמעי למחלה כרונית שבאמצעות טיפול נכון אפשר לחיות איתה לא רע בכלל. אף אחד לא הרג את הדרקון, אבל כמו שקורה ללא מעט מפלצות, הוא איבד ממימדיו וכוחו עד שכמעט התפוגג ונעלם מהתודעה. 

כמו דיקטטור מאיים שהופך לעוד מנהיג מדינת עולם שלישי, כמו האיום הגרעיני של המלחמה הקרה שהתאדה, כמו אהובה שפעם טלטלה את עולמי והפכה לעוד דמות מוכרת ברחוב, כך חולפת לה תהילת עולם. ובימי קורונה, למי יש ראש למחלה שקשורה לפעילות לא מרוחקת חברתית כמו סקס? כמה פשוט לחמוק מאיידס לעומת הערמומיות חסרת המעצורים של קוביד, כמה מתוחכם יותר לרתק אנשים לבתיהם, לפגוע בכלכלה, בחינוך ובכל היבט אחר בחיים, לעומת סתם להרוג מישהו שהתהולל בלי לנקוט אמצעי זהירות בסיסיים. HIV זה כל כך העולם הישן. 

עברתי על הבדיקות. יש מצב שצריך להוריד קצת סוכרים ופחמימות, אבל תכל'ס הכול מתפקד. שום דבר מיוחד. גם לא איידס. ועכשיו רק להקפיד על מסיכה כשאני בא במגע עם זרים, ולצמצם את היציאה מהבית למינימום, והיי, אולי הכול באמת יהיה בסדר.

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב, במדשאות יש גבעות קטנות במקום משטח ישר שמבוגר יכול ללכת עליו. קימורי האדמה הירוקים מזמינים ילדים לרוץ, לטפס, ליפול בלי להיפגע. בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יושבים אנשים עם מסכות בכל מיני מצבים ומסתכלים על הילדים שלהם משחקים. אמא עם מסכה תלויה ברישול על המרפק, אבא עם מסכה בהיכון על הסנטר, הורים צועדים בין שאר באי הגינה כשמסיכה מכסה את כל החלק התחתון של הפרצוף כמו שצריך, אולי מטעמי בריאות ואולי זה הנימוס החדש.

בגינה הכי מוצלחת בתל אביב יש מגלשות שגם אליהן צריך לטפס על גבעה מלאכותית, וצמד ארגזי חול שבאחד מהם יש מתקן דמוי שוקת שאפשר להפעיל בו זרם מים ולייצר את השילוב המופלא שכל הורה אוהב – חול ומים. ילד שלא מזמן למד ללכת מדשדש בבוץ בנעליים מפונפנות מעור שרק הורה תל אביבי מז'אנר מסוים ישקיע בהן כל כך הרבה כסף, ואבא שלו רודף אחריו, למרות שהנזק כבר נעשה וספק אם הנעליים ישרדו. ילד גדול יותר מנסה לסלק את הפולש הקטן ומשפריץ עליו מים. ניסיון התערבות של האם מזכה אותה במקלחת של מי בוץ. ככה זה כשנכנסים לסכסוכים על טריטוריה במזרח התיכון. בדרך חזרה על האופניים בת התשע אומרת שהיא מרגישה כאילו היא חוזרת מהים. 

סמוך לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ניצבת מאפייה קטנה שמוכרת קפה, אבל יש לשלם ואז להתרחק מהכניסה ולהמתין שהמוכר יגיש בגניבה את המשקה האסור. במקומות אחרים תקבלו את הקפה מייד, אבל בשקית נייר, משל קניתם אלכוהול בתקופת היובש בארצות הברית. מדוע קרואסון שקדים בראש מורם וקפה בהיחבא? אולי בקבינט הקורונה יודעים. אחרי שרכשתם את הקפה תוכלו לשוב לגינה הכי מוצלחת בתל אביב ולהחליט איך ומתי לעטות את המסיכה. בדרך תחלפו על פני חנויות סגורות, אבל נטולות שלטי "להשכרה", בינתיים. 

הילדים בגינה הכי מוצלחת בתל אביב מרוצים. הם מנצנצים מחול מעורבב בזיעה, כי חם באוקטובר 2020. נדמה שהקורונה ומשבר האקלים מסתדרים יפה זו עם זה. הילדים מסתכלים על רב הקומות הענק שליד הגינה הכי מוצלחת בתל אביב. מעלית שקופה מפלחת אותו והם מנסים לנחש מי בדיוק עלה בה עכשיו, איש או אישה, וכמה קומות יש במגדל הגבוה גבוה הזה. אני תוהה אם האנשים במגדל מושפעים מהמשבר הכלכלי שעוד יגיע. בדרך חזרה מהגינה הכי מוצלחת בתל אביב אני דן עם בת תשע על עטיית מסיכה תוך כדי רכיבה על אופניים, ונהנה מכבישים כמעט ריקים.

עוד נשוב לגינה הזאת – היא בטווח קילומטר מהבית, בערך. ואולי בהמשך יהיה חם פחות ובריא יותר, ואקנה קפה בגלוי ואלגום ממנו בנחת, בלי הכאב המטריד של החרדה בחלק התחתון של הבטן. כן, ברור שנחזור, זו הגינה הכי מוצלחת בתל אביב, בפער. 

“כולנו הולכים למות מקורונה," זעק הציוץ בטוויטר, ואני מצאתי את עצמי מסכים חלקית. כולנו נמות, עם העובדה הזו כמעט והשלמתי בשנים האחרונות, רק שאני לא בטוח שדווקא המגיפה המילניאלית הזו תחסל אותי. יש מגוון כל כך רחב של אפשרויות, למה להצטמצם לאחת?

אבל הקורונה היא הקוטל הגדול של הרגע, לפחות קונספטואלית. נכנסתי לשוק אחרי שהשומר בכניסה בדק שאין לי חום, בלי להציץ אל תוך התיק שלי, כי מה זה לבנת חבלה מקומית מול מגיפה עולמית. והשיח בטוויטר ופייסבוק מתמקד בווירוס, ממלא את הרשתית שלי בגרפים וטבלאות ומומחים מטעם עצמם ומביאי ציטטות של מומחים אחרים, ומסבירים שיהיה רע, או טוב, או באמצע. ויש עובדות, המון עובדות, שעליהן אי אפשר להתווכח. או שכן? למשל חולים קשים – מי הגדיר מה זה חולה קשה, והאם בכל בית חולים ההגדרה היא זהה? ועד כמה אמינות הבדיקות, ועוד ועוד ועוד. 

ובכל שולט הפחד, ומאחוריו אינטרסים. וכל אחד מתבטא מהפוזיציה. גורמי שלטון ועסקים שטוב להם קצת מגיפה, גורמים אחרים שפחות נוח להם סגר והגבלות, אנשי תקשורת שנמשכים כמו פרפר לכותרות לוהטות, ואין לזה סוף. אז למי להאמין? למי שהכי נראה לך, עשה לך רב קורונה. 

אינני מעוניין. אני קורא ומתעדכן, הולך עם מסיכה ונמנע ממקומות צפופים מדי, אבל מודע לבורות שלי, ומנסה להשתלט על החרדה. אני חושד בכל אפידמיולוגי הפיד. אני מניח שהם חשים את אותה חרדה שמקננת אצלי, לאו דווקא מהמחלה עצמה. אנחנו בתקופת לא נודע שלא היתה כמותה בימי חיי, העתיד לוט בערפל ברמה של חורף סקנדינבי קשה. ברגעים הרעים מה שמשתלט עלי הוא לא חשש לבריאותי, אלא צורך נואש במשהו להיאחז בו, בקרקע יציבה ויכולת לראות יותר משבוע-שבועיים קדימה. אני מניח שכשמישהו מצייץ "כולנו נמות מקורונה" ומוסיף גרף או שניים זה מספק לו תחושת שליטה. עצם הזעקה מסייעת להתמודדות עם הפחד, כמו לשרוק בסמטה אפלה. בהיעדר חלופה מעשית – אי אפשר לתפוס אלת בייסבול וללכת לפוצץ לווירוס את פיקות הברכיים – בוחרים בזעקה מנומקת וזעם כלפי מכחישי המגיפה, סרבני המסיכות ועוד נציגי "אחר" נוחים. 

אני לא רוצה לצעוק ואני לא רוצה לפחד. אני מנסה להשתחרר, להרפות. אין לי שליטה על מה שיקרה. אני יכול להתנהל באחריות, ולהפעיל שיקול דעת סביר וזהיר. ללכת עם מסיכה, לשמור על הילדים שלי, להשקיע בשמירה על העבודה המוצלחת שלי, ולחכות ולראות מה עוד יקרה ב-2020. ואני מבין את חרדת הפיד, אבל לא רוצה לתת לה להשתלט עלי. 

"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על־פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר." הציטוט הזה מ"חולית" יפה, אבל אפשר להתווכח איתו. פחד יכול להיות מנגנון הישרדותי לא רע בכלל, אם למשל אתה נתקל בנמר שדילג על ארוחה. אם הקורונה היתה עניין מקומי, פחד היה יכול להניע אותנו לברוח למקום בטוח יותר. אבל אין כזה כרגע, והחרדה והפחד מובנים, אבל לא עוזרים. אני לא רוצה לתת לפחד להשתלט עלי. כל עוד לא הכול קרס, אני מעדיף להמשיך ולחיות וליהנות עד כמה שאני יכול. סקס, סמים ורוקנ'רול עם מסיכה. בטח שעם מסיכה.