בערב האחרון היה קריר מספיק כדי ללבוש את הז׳קט החביב עלי לארוחת הפרידה ממקסיקו סיטי. כבר הייתי מאורגן ומוכן לרדת ללובי ולצאת למסעדה, הושטתי יד לז׳קט, ואז הבחנתי, כאילו בפעם הראשונה, בפאץ׳ על הכתף השמאלית.

קניתי אותו כמה שנים קודם לכן, בעידודה הנמרץ של נגה, בניו יורק. יפה ויקר, שחור, לוגו של נאס״א על הגב, ודגל ארצות הברית תפור על הכתף. אותה ארצות הברית שבעידן טראמפ עסוקה בסכסוכי גבול ושמות מפרצים במפה עם מקסיקו, שבה אני נמצא כרגע. השארתי את הז׳קט במלון.

ברור שלא לבשנו שום דבר בעל סממנים ישראליים כשטיילנו בעיר, ובמוניות העדפנו לדבר באנגלית, בשלל מבטאים. אחד מהשותפים למסע סיפר שנהג האובר שאל אותו מהיכן הוא, ואחרי שענה ״ישראל״ קיבל הרצאה על זה שביבי רוצח וכל הג׳אז הזה. אנחנו? אנחנו ממלטה, או טרינידד וטובאגו, או אולי אגרבה?

וכך הסתובבנו בעיר נטולי סממני זהות, מנסים להיטמע, לשמור על עמימות. כן אנחנו נראים כמו תיירים, נראים מערביים, אבל מאיפה בדיוק? אין לכם סיכוי לדעת, מקסיקנים חביבים אך עוכרי ישראל בפוטנציה. העובדה שהחבורה שלנו כללה ישראלים, אמריקאי וארגנטינאית אחת רק הוסיפה למסתורין שהעדפנו לשדר. סוג של תושבי כפר גלובלי לובשי ג׳ינס, בלי שיוך לאומי ברור כזה או אחר. 

יש משהו לא נעים בניסיון להסוות זהות. אף פעם לא הצלחתי לתחזק פרופיל פייק ברשתות החברתיות, ליצור דמות ולכתוב בשם בדוי. יש לי איזה צורך בהחצנה, בהוספת חתימת השם האמיתי לטקסט. הצורך להתחבא תחת מעטה גלובלי באמצע מקסיקו סיטי עורר בי התנגדות. הייתי צריך להתאמץ לכבד את בקשת השותפים למסע ולעצור את עצמי מלענות בעברית תוך כדי נסיעה במונית, דווקא, להכעיס. 

ובסופו של דבר תהיתי לכמה נהגי אובר באמת אכפת מאיפה הגענו. הם עסוקים בלעשות מספיק כסף כדי לחיות, בלקבל ציון טוב באפליקציה, במחשבות על הפסקת הסיגריה או השירותים הבאה, על הילדים, על בת/בן זוג. הם מביטים קדימה אל הכביש, מנסים להימנע מהמהמורות שאיש לא טורח לתקן, מרוכבי אופנוע פזיזים, מתיירים, כמונו, שחוצים באדום. ספק אם למישהו מהם יש זמן להתעניין בפאץ׳ עם דגל ארה״ב על הכתף שלי, או בעובדה שאני מתגורר בשטח הכבוש של לב תל אביב. הכול היבריס ופרנויה של אנשים ממדינה קטנה ורעשנית. אולי הייתי צריך ללבוש את הז׳קט בכל זאת.

בשלב מסוים העייפות היא כמעט ישות בפני עצמה. כמו דיבוק או חייזר שמשתלט על הגוף. בחילה קלה, סחרחורת, מחשבות שרצות למקומות שלא לגמרי קשורים למציאות. המוח במצב פירה. אין פלא שזו שיטת עינויים ידועה.

ואם לשמור על פרופורציות, כל הסיפור הוא טיסת עבודה למקסיקו – ועוד בביזנס, אין גבול לחוצפה. תשע שעות הבדל, נחיתה באמצע הלילה, הגוף לא מבין למה אני מנסה לגרום לו לישון בשעות שמבחינתו הן אמצע היום, והנה מתחיל יום עבודה שבסופו גם אני מוכן למכור סודות מדינה וילד או שניים בשביל שבע שעות שינה.

זה היבריס, הרעיון שנוכל להיכנס למטוס, לצאת במדינה אחרת ולהתנהל כרגיל. קצת כמו פועלי הבניין של מגדל בבל, אנחנו שחצנים שאמורים מתישהו להיענש על כל זה. נועדנו להישאר על אותה פיסת אדמה, אותה ספה. המסעות האלה גובים מחיר שהולך ותופח עם הזמן. השעות שונות, האנשים אחרים, השפה לא מובנת. ואני אמור לתפקד, לומר דברים אינטליגנטיים. קפאין וסוכר ואלכוהול, מבטים נואשים בשעון שלא זז.

אני לא מצליח להתאפס על השעה בארץ, צהריים והאנשים שאני רוצה לדבר איתם, שאני מתגעגע אליהם, הולכים לישון. וכשאני מגיע למיטה אני יודע מה מצפה לי, תעתוע וגזלייטינג: עייף מת, נרדם תוך שנייה מוכן כולי לתנומה מתוקה, רק כדי להתעורר שלוש שעות אחרי נמרץ וערני, הגוף שלי בטוח שזה הזמן להתחיל את היום. לילה אחד אני מצליח לחזור לישון לעוד שעה, ובבוקר מרגיש ניצחון והתעלות. ועייף.

כדורי שינה ואלכוהול, מלטונין ומשיכת זמן, לזוז, לצאת, לדבר עם אנשים, לכתוב, מוזיקה באוזניות, לרמות את השעון ולבלבל את הגוף. הכל עובד במידה, ובסופו של דבר אני קורא ספר בארבע לפנות בוקר וצופה בזריחה מחלון המלון. עד שאתרגל אמצא את עצמי על מטוס בדרך חזרה, מתחיל הכול מהתחלה. אין פואנטה, אני רוצה הביתה ולישון לילה נורמלי אחד,  ולקום לקצת אחרי הזריחה לשחר של יום חדש. 

האולם מלא מפה לפה ואחרי הפסקת הקפה יגיע תורי. הם לבושים בחליפות ומקטורנים, אני בטי שירט. האולם גדול כך שאיאלץ להשתמש במיקרופון ומתרגמים יעבירו את האנגלית שלי סימולטנית לספרדית ופורטוגזית. רוצה לומר: הרבה טקס בישבן ופרפרים בבטן.

אני מסוגל לראות את עצמי מהצד וזה לא משנה בכלל. לא משנה כמה ניסיון ומודעות צברתי לאורך השנים, השלב הזה, ההמתנה שלפני הרמת המסך, תמיד שם, בלתי מנוצח, לא מתפנה. הלפני הזה לא מוגבל רק להופעות מול קהל. זו כל סיטואציה של במה וירטואלית, של הצורך לשחק את הדמות של עצמי, או לצאת מאזור נוחות כלשהו. לפני ראיון עבודה, לפני דייט, לפני שמישהי מגיעה אלי הביתה, לפני טיסה לחו"ל, הקראת הספד או ברכה וכן, גם מצגת בפני מי שלא יהיה.

אני יודע מראש בדיוק מה יקרה. ערב לפני זה לחץ קל עד בלתי מורגש, קצת חזרות, הערה מבדחת ששווה להוסיף בשקף מסוים. בבוקר אני עדיין רגוע, כי רק כשעה לפני זה יתחיל. עולה מהבטן לחזה, מכניס את המוח לניוטרל, זו שעה שבה אני לא באמת מסוגל לתפקד, רק לשוטט אנה ואנה, לשחק במשהו מפגר במיוחד בטלפון, להמתין שהזמן יזוז. היכולת להביט בעצמי מהצד שלא משנה, רק מוסיפה עוד רובד שאין לו שום השלכה מעשית.

הפחדים צצים ומרחפים מסביב לראש שלי, אני לא באמת חושב עליהם באופן מודע אבל הם שם, כל מה שקצת קודם סולק הצידה: מה אם אשכח הכול, אגמגם, לא אדע לענות, איאלם דום, אעליב, אטעה, אשבש, אקיא, אקרוס. מה אם הטיסה תתרסק, יעצרו אותי בביטחון, ישדדו אותי, יחטפו אותי, ידרסו אותי. אם לא אתפקד במיטה, אפעיל את המצגת הלא נכונה, אחשוף בטעות אימייל או הודעה אישיים מול אולם מלא אנשים.

זו וריאציה על סיוט העירום בתיכון, וכמו רגע אחרי ההתעוררות גם פה השקט והשפיות חוזרים בהרף עין של צלילות דעת. כבר הייתי במצבים האלה, אני יודע איך העלילה תתקדם. ברגע שאני על הבמה אני נרגע, מסתדר, מאלתר. וחשוב מזה – טעויות נסלחות, וניתנות לתיקון. אפשר לדבר גם בלי מצגת שלא עובדת, להפוך תקלה לבדיחה, להתחיל מחדש, לשרוד דייט גרוע, לקבל עזרה.

אני יודע את כל זה וזה לא משנה. דקה לפני שאני עולה על הבמה במקסיקו סיטי אני בהיסטריה, בשנייה שבה אני לוקח את המיקרופון אני נרגע. אני אפילו נהנה, והאופוריה שאחרי היא בכלל היי מטורף. אני חושד שהיום בו לא אחוש את חרדת הלפני יהיה מבשר רעות.