פניקה ביום הזיכרון
הטקס כבר לקראת סיום, אחרי הצפירה, תכף ישחררו את ההמון שעומד כבר שעה יפה בהבימה. אני שומע צעקות ומסובב את הראש, מופתע מהרעיון של דרמה בקהל יום זיכרון תל אביבי ומנומס, ורואה המון מבוהל שועט, מפיל גדרות, אנשים כושלים ונרמסים, פניקה וכאוס.
האנשים מסביבי פונים ומתחילים לרוץ באותו כיוון, הרחק מהסכנה הבלתי נראית שגורמת לאנשים בצד השני של הכיכר להשליך את הפאסון לכל הרוחות ולהפוך לעדר משתולל. אני מתחיל לזוז גם אבל איזו קהות חושים קלה משתלטת עלי, יש משהו לא מציאותי במה שקורה, אולי זה פער הזמן הלא סביר. רק לפני שנייה עמדנו כולנו בראש מורכן בתוך מציאות סדורה ומוכרת, ושנייה אחרי אנחנו בעיצומו של… מה? פיגוע? זה לא סביר, זה לא תואם את המקום והאירוע, אני זז לאט.

תומר שולף אותי ממצב הביניים הזה, צועק עלי לרוץ. אין לו מושג מה קורה בדיוק כמוני, אבל אינסטינקט ההישרדות שלו משויף יותר. אחרי שנגמר הכל אני חושב שרק לפני כמה רגעים הוקרנו סרטונים על נרצחי הנובה, אימת השבעה באוקטובר חרוטה בכולנו, תחושת הביטחון נשחקה עד דק, אז מה אם אנחנו בלב תל אביב, מוקפים שוטרים וחיילים. אם פורצת מנוסה המונית כנראה שיש סיבה, ועדיף קודם לרוץ ואחר כך לשאול שאלות.
ותומר רץ, וצועק עלי לרוץ איתו, ובודק איפה אני וצועק עלי לתת לו יד, ואני איתו, חושש עכשיו יותר מלהירמס מאשר להידקר או להתפוצץ. מסביבנו אנשים רצים ונופלים, בוכים, מחפשים חברים וקרובי משפחה. מאחורינו מישהו מנסה להרגיע את הרוחות ברמקול, אבל הספינה הזו הפליגה מזמן. וקול אחר קורא לפתוח את השערים ולהסיר את גדרות הרשת הזמניות שהוצבו מסביב לכיכר. כשהגעתי נעמדתי בפינה קרובה יחסית לכניסה כדי שתומר ימצא אותי בקלות, ועכשיו זה מסייע לנו להיות בין הראשונים שיוצאים החוצה. תומר לא עוצר, אף אחד מסביב לא עוצר, כולם רצים ואנחנו איתם, באיזה דחף בסיסי וראשוני לברוח מסכנה לא ברורה ואיומה. בני אדם בחולצות לבנות, אנטילופות בסוואנה, כרגע לא נראה שיש הבדל גדול. יש בכיכר אריה וכולנו בורחים.
אנחנו מאטים רק אי שם באמצע רחוב "אחד העם". מסביבנו אנשים נסערים, מנסים למצוא חברים ובני משפחה, טלפונים ניידים צמודים לאוזן. שמועות עפות באוויר על מה שקרה בכיכר, אתרי החדשות עוד לא מעודכנים. תומר אומר שהוא אף פעם לא היה באירוע כזה, ואף פעם גם לא רצה. הקהות עוזבת אותי ואני מתחיל להרגיש את האדרנלין והפחד שהיו צריכים להיכנס למערכת קודם מטלטלים אותי. כשאגיע הביתה אצטרך לדבר את זה ולכתוב את זה, תמונות של ההמון המפוחד ומחשבות על מה היה יכול להיות רצים לי בראש בלופים.
בסופו של דבר כל הסיפור מתברר כבהלת שווא. המשטרה עצרה מישהו, אנשים חשבו שמדובר בפיגוע, וזה הספיק כדי להצית שריפת פניקה גדולה. והרי כל המדינה הזו היא חרדה ופוסט טראומה, מצע קש יבש שרק מחכה לניצוץ. ואני מרגיש קצת מטופש והקלה גדולה שבעצם לא נמלטנו ברגע האחרון מאסון של פצועים ומתים, רק נבהלנו ורצנו קצת, ולא קרה דבר מעבר לכמה נפילות וחבלות.
אחר כך תומר שולח לי תמונה שחבר צילם בכיכר. על הרצפה יש נעליים שנשכחו מאחור במנוסה הגדולה, והאסוציאציה הראשונה היא שואה, ערבוב חגים שכזה, שכול וזיכרון ופחדים חדשים-ישנים שלא נס ליחם. תם הטקס.
כשהמוות מתקשר באמצע היום
הטלפון זמזם באמצע ארוחת הצהריים של עוד יום עמוס, העפתי מבט, שיחת עבודה מאגף התנועה של המשטרה. בטח שאלה לגבי ווייז, תכף אחזור אליו. כי ככה זה עובד, אין חוש שישי או תחושות מבשרות רע, כשהחיים רוצים לבעוט לך בברך הם לא מתריעים מראש.
אחרי השיחה הגיע ווטסאפ, ״תחזור אלי אחי, זה דחוף״. התקשרתי. ״אני צריך טלפון של מנהל של עובד של ווייז שנהרג לפני שעה בתאונת דרכים״, והכל נעצר לרגע, כאילו המציאות כולה הפסיקה לזוז כדי לקחת נשימה עמוקה. שאלתי מה השם של העובד והרגשתי שילוב של בושה והקלה כשלא זיהיתי אותו. חיפשתי אותו במערכת. פנים מוכרות. מסרתי את הטלפון של המנהל שלו, סיימתי את השיחה וישבתי קפוא במקום. מה אני עושה עכשיו? למי אני מספר? האם אני מספר? לא הייתי בטוח שאני מסוגל, הרגשתי שזה תקוע לי בגרון.
ביום הראשון של מלחמת יום כיפור, כשאף אחד עוד לא ידע מה קורה, אמא שלי יצאה מהבית בשעת בוקר מוקדמת, ומטוס קרב עבר מעליה, נמוך ורועש, והיא צעקה בבהלה ולא סיפרה לאף אחד. כי אם היא לא תספר, אולי זה לא קרה. נזכרתי בכל זה והכרחתי את עצמי לספר. החדשות התפשטו מהר בכל מקרה, חדשות רעות הן חומר זריז במיוחד.
זה לא עזב אותי כל היום, מועקה בבית החזה, עצב עמוק. ניסיתי להבין למה. חשבתי על ההיסטוריה של המשפחה שלי עם הודעות פתאומיות כאלה, אבל עד כמה שזה מפתה לתלות הכל באבות המתים שלי כנראה שזה לא העניין, או לפחות לא המהות שלו.
המוות מסתובב מסביבנו כל הזמן, ולא רק בכותרות על פיגועים ומלחמה ומגיפות. כולנו נמות בסוף, רובינו המוחלט מתכחש לזה לגמרי, מביט הצידה במקום לקרוא את הכתובת על הקיר. השיחה הזו, באמצע היום ומשום מקום, היתה משולה למישהו שתופס אותי בצוואר ומכריח אותי להסתכל למציאות בפרצוף. הכל שברירי, הכל יכול להשתנות בכל רגע. אחרי השבעה באוקטובר זה אמור להיות ברור יותר, אבל לא. אני מוקף כותרות על מוות במלחמה, קל לשכוח מטרגדיות יום-יומיות יותר. תאונת דרכים ופתאום זה נגמר. המוות לא רק אינו מחוסר עבודה, הוא גם מקפיד על נוכחות קבועה בכל מקום, מחכה להזדמנויות.
הלכתי לישון בטוח שזה ימשיך להעיק עלי גם מחר, אבל קמתי רגוע יותר. הדחקה, איזה מנגנון הגנה מעולה, הכרחי, וקצת עצוב.
מה אני מרגיש כשאני רואה שוטר
ניסיתי להיזכר בפעם האחרונה שבה עצר אותי שוטר, ואיך זה הרגיש. זה היה אי אז לפני הקורונה, חזרתי מבר, וליד פארק קריית ספר החשוך והנטוש ניגש אלי שוטר וביקש תעודת זהות. זה לא היה נעים, זה לא היה נורא. התחושה המרכזית היתה חוסר סבלנות. שיבדוק את התעודה וייתן לי להגיע הביתה. מטרד קל ותו לא.
נזכרתי בחוויה הלא משמעותית הזו כשקראתי השבוע על ההפגנות והעימותים סביב צדק לרפאל, הילד בן הארבע שנדרס בנתניה. ירד לכביש עם סבא שלו, ונדרס על ידי נהגת שלא עצרה לסייע. הילד אתיופי, יש לומר, כי במקרה הזה המוצא והצבע הם הכל. פיד הטוויטר שלי התמלא בציוצים שמסבירים – בעקיפין, בנימוס – למה ההפגנות מיותרות. למה לנהגת לא היה סיכוי לבלום בזמן, הבת שלה בעצם לא היתה באוטו, היא לא בדיוק לקחה אותו למוסך אחרי כדי להעלים סימנים ועוד ועוד. אז מה בעצם הם רוצים, המפגינים?
הם רוצים את התחושה שהיתה לי כשהשוטר ההוא ניגש אלי בחשיכה. שמדובר במטרד, מהמורה בדרך הביתה. הוא הביט בתעודה, הרים את הראש אלי, וראה גבר לבן טיפוסי, אחד משלנו. מה הוא רואה כשהוא עוצר לבדיקה אתיופי? משהו אחר לגמרי, אם לשפוט לפי נתוני מבקר המדינה מ-2021. מספר המעצרים של נערים אתיופים הוא יותר מפי שלושה מחלקם באוכלוסייה. אצל בגירים זה רק פי שניים. הבדל של יום ולילה, שחור ולבן.
לפני כמה שנים דיברתי עם חברה על סיפור הכדורגלן האתיופי, יצחק אספה, שדרס והפקיר את ארי נשר. הדורס היה בן 19, התאונה כנראה בלתי נמנעת, הסיפור היה – כמו במקרה של רפאל – ההפקרה. ברור שהוא ברח, אמרה החברה. זה מה שלימדו אותו החיים. כשיש לך עסק עם הרשויות זו לא תהיה מכה קלה בכנף, מהמורה בדרך להמשך הקיום המוגן שלך. המערכת לא משרתת אותך או מגינה עליך, היא נגדך. אתה בצבע הלא נכון, במקום הלא נכון, לברוח זו התגובה האינסטיקטיבית, הבסיסית.
אתיופים, ערבים ונשים יכולים להסתובב במרחב שבו אני קיים ולראות אותו ואת האנשים שבו אחרת לגמרי. הם חיים במציאות אלטרנטיבית. במקום שבו אני בן בית, הם חשודים או קרבנות פוטנציאלים. קל לבוא למפגינים בטענות, להסביר להם למה הם טועים ולא מבינים את הפרטים והדקויות. הכי קל, בעיקר אם לא היית צריך אף פעם להיכנס לנעליים שלהם ולהרגיש איך זה לצעוד בהן ברחוב. הם צועקים צדק לרפאל, ובעצם רוצים צדק, נקודה.
אופטימיות זהירה
במשך כל היום אנשים עלו וירדו. מחכים למעלית במשרד המעוצב והמתוקתק, נכנסים, ובוקעים אל עולם אחר. ואז צועדים לעבר השוטרים, הסוסים, המחסומים. צומת עזריאלי העמוס תמיד היה ריק, חוץ ממשאית שעמדה במרכזו וחסמה אותו, תפאורה של מקס הזועם עם אנשי הייטק לפלפים שצועדים בה עם דגלי ישראל, ולובשי מדים שמסתכלים עליהם בעייפות.
״הראשון שעובר את הקו הזה נעצר״, צעק שוטר אחד, ואחר נזף בחוסר סבלנות של הורה עייף באחד המפגינים שיעבור כבר לצד השני של המחסום, ״אני מכבד את ההפגנה שלך, תכבד אותי״. זה היה לפני רימוני ההלם והפרשים.

פה ושם מפגין טלטל מחסום, טיפוס מזוקן צמא לאדרנלין ניסה לארגן קריאה של ״תורידו ת׳גדרות״ וכשלא נענה צעק ״מה אתם מפחדים מבן גביר והמשטרה שלו?״ אבל זה לא נראה כאילו המשטרה שייכת למישהו. חבורה של אנשים עם משכורות נמוכות מדי ועבודה כפוית טובה, היום הם מרביצים לשמאלנים, מחר ירביצו לחרדים, כולם חוטפים פחות או יותר אותו דבר, ערבים ואתיופים יותר. שוויון זה ערך חשוב בדמוקרטיה, גזענות תמיד משיגה אותו בכמה סנטימטרים במירוץ.
בכל כיוון שהסתכלתי אליו ראיתי אנשים ודגלים. מדהים איך תוך שניות מטאפוריות דגל ישראל הפך לסמל של השמאל-מרכז, נוכס מהימין וזהו. היה בזה משהו מרומם רוח. בכל פעם אני מצפה לראות פחות אנשים, ובכל פעם מופתע מחדש מההמון. חנונים של הייטק, שלא הגיעו מעולם להפגנות בלפור, עסוקים עכשיו בלמחות מחוץ לבתים של שרים וחברי כנסת, מארגנים ומתארגנים להרים קול צעקה. יש משהו עוצר נשימה בלהביט על ענק ישן מתעורר.
ואז היתה לי פגישה, ועבודה ובכלל, ופספסתי את רימוני ההלם בשתי דקות. ובזמן מסיבת פורים מושקעת – הספקים הוזמנו מראש, אי אפשר לדחות, הסבירו – צפינו מחלונות הקומה הגבוהה במאבק שמתפתח למטה. וכשיצאתי הביתה הרחוב היה מלא ברכבי משטרה עם נגררים לסוסים, הכבישים היו פקוקים, ובכל פעם שראיתי לובש מדים הרגשתי אי נוחות בשכמות. ובאופן כללי קצת אפוקליפסה באוויר.
והרגשתי טוב שהלכתי והפגנתי, אשם שלא נשארתי עד הסוף, נרגש ומפוחד. כשעצם בלתי ניתן לעצירה פוגש עצם בלתי ניתן להזזה פורצת מריבה משפחתית. יש כאן תנופה משני הצדדים שלא תיעצר לפני שיישפך עוד דם. וויתרתי בצער ביני לביני על הניסיון לראות את האפור והמורכבות, כי זה זמן לשחור לבן, ובצד השני עומדים אנשים שרואים בי אויב. וחשבתי שאם הם היו חכמים יותר, אם הם היו מתנהלים לאט ובנחת, מרדימים, מעבירים שינוי פה ותיקון שם, כל זה לא היה קורה. ובפעם הראשונה בתקופה האיומה הזו הרגשתי אופטימיות זהירה.
המגיפה שלי: נטפליקס, פחממות ושואה
היה לי קר, ואז קר יותר, ואז רעדתי ממש, בלי שליטה. תחושה מוכרת מהעבר הרחוק, עברו כמעט שש שנים מאז שהייתי חולה בפעם האחרונה. אבל המדחום הראה על פחות מ-38 ובכל חורף יש את ימי הצינון-שיעול האלה, כמו שעון.
וכבר חשבתי איך אכתוב על כמה נדוש ומאכזב זה לחלות בסתם מחלה בימי מגיפה, כמה קשה לקחת ברצינות כל מה שלא מסתופף בצל האיום הגדול, אבל אז הלכתי להבימה, ואחרי תור קצר ומטוש למוח קיבלתי את הודעת הטקסט הלקונית:
מאומת
בידוד
בהצלחה
בימים שאחרי נאלצתי להודות: אני שותה תה במקום קפה, מאזין למוזיקה מימי נעורי האבודים ומתעייף מהר – ואני חולה.
אחרי שנתיים חשבתי שאני חסין כדורים, עמיד לנגיפים, צ׳אק נוריס של הפנדמיה, ובסוף אני כמו כולם. קצת מצונן, קצת משתעל, קצת מעוך. עם חוש טעם מתפקד וטוב שכך, כי צמד הגדולים שלח מייד מארז עוגיות מושחת. שכנות השאירו מיני מזון ליד הדלת, חבר קפץ להביא ספר, חברה הביאה עוד כמה בצירוף שוקולד, אחרת מרק ואספקת חלב. תשומת לב ופחמימות, איזה כיף. ממשרד הבריאות שלחו לינקים והוראות, משטרת ישראל ביקשה בנימוס שארשה לה לעקוב אחרי, ואז שוב, ואז שוב, כאילו אין כותרות על NSO בעולם.
הבטתי קדימה אל חמישה עד שבעה ימי בידוד, חמוש במזון, נטפליקס ומרפסת, ותחושת רוגע משונה התגנבה אלי כמו אז בימי הסגר העליזים – מד ה-FOMO צנח לאפס, אי אפשר לצאת, אין צורך לקבל החלטות, לבחור בחירות. החופש האמיתי הוא מעצמך.
אבל חברה טובה הזהירה אותי שזה לא כל כך פשוט. שהלבד המוחלט הזה פותח פתח למחשבות וספקות. לא הבנתי, אבל מהיכרות מעמיקה איתה לקחתי לתשומת לבי. אחרי יומיים כבר הייתי כבר חכם יותר. כמו שאמר המורה הנערץ עלי להיסטוריה, בחיים אין ואקום. חלק מהתפקידים וההגדרות שלי הושעו זמנית – הורה, מתאמן, מנהל חיי חברה פעילים – והותירו שטחים ריקים, לא מוארים, שהאפלה שלהם מזמינה מחשבות ורעיונות שנותרים רוב הזמן דחויים בשוליים.
אני לא מדבר על תהיות נוסח לאן כל זה הולך ומה עם עתידי המקצועי (הומלס ברוטשילד!) ושאר לבטים קיומיים. כלומר צצו גם ספקות מהזן הרגיל, לגבי ההורות שלי ובחירות שעשיתי בעבר, אבל גם מחשבות פתאומיות על סבא שלי, וכמה מעט אני יודע על מה בדיוק עבר עליו בשואה, וגעגוע פתאומי וצורב אליו. מחשבות וזכרונות שהושארו בצידי הדרך כי רצים קדימה, קיבלו פתאום את אור הזרקורים ובאו לבקש קצת יחס.
סוף השבוע הגיע ועימו גם תאריך התפוגה של הבידוד. ופתאום קצת הצטערתי שתכף אצטרך לזנק חזרה לתוך הכאוס היומיומי הרגיל. השכנה מלמעלה קנתה עבורי חלה והביאה גם הפוך קטן, משטרת ישראל עשתה עוד ניסיון חיזור נואש וכושל אחרון, עוד ערב של נטפליקס על הספה וזהו. המחשבות והזכרונות יחזרו למקומם הרגיל. חוץ מסבא שלי. יש דברים שיישארו באור ויקבלו את המקום שלהם.
פצצה מתקתקת בשקט בעיר הגדולה
מחוץ למשרד ולחדר הישיבות המרווח שצופה להדסון מתגודדים המון שוטרים. סירות ומעבורות שטות בנחת וברקע צופרים שמבשרים רעות. בין השוטרים אני מזהה רביעייה בחצאיות סקוטיות, כל אחד מהם חמוש בחמת חלילים. אחרי בירור קצר מתברר שאחד השוטרים פורש ומקבל מעט יותר מהרמת כוסית במשרד ושעון זהב.
נגה שואלת בווטסאפ אם הכול בסדר. גם היא ראתה את הידיעות על מטעני צינור שנשלחו לפוליטיקאים, סלבס ו-CNN באמריקה. יש גם מדי פעם התראות על עומסי תנועה באזורים מסוימים בעיר בגלל חשד למטען. אל תתקרבו לקולומבוס סירקל. למה לכם צרות.

אני לא נתקל בפקקים. בדרך לברוקלין וגם בדרך לטיימס סקוור הרכבות עמוסות. בשכונה היותר ויותר היפסטרית של אחי בברוקלין רגוע, אנשים יוצאים לג'וגינג בבגדי ספורט תואמים שעלו הון. בטיימס סקוור הכניסות לתיאטראות מפוצצות מטאפורית בלבד. הכול חי, תזזיתי. צריך לנווט בזהירות בין נחילי אדם, שקיות של קניות וטלפונים שלופים. כשאני רוצה לפנות לרחוב אחר אני צריך לתכנן היטב כיצד לחצות את ההמון.
רק כרטיסים ספורים נותרו ל"בוק אוף מורמון". צוות שחקנים מעולה לועג לדת מטופשת מול קהל מרוצה. אולי פעם זו היתה סאטירה נושכת, היום לא נראה שאיזשהו ימני קיצוני חובב ישו יבזבז על המקום תחמושת, או בול למשלוח מטען חבלה. זה מצחיק, מאוד, אבל לא מעבר.
האטרקציה המרכזית, מבחינתנו, היא הברמן בהפסקה. התור הארוך לא מרתיע אותו – הוא מנהל סמול טוק ידידותי עם כל לקוח תוך מפגן וירטואוזי של מזיגה והגשה. הזוג שלפנינו מאוסטרליה, אבל הברמן מברר מאיזו עיר בדיוק. בטח שהוא מכיר. מעניין כמה אנשים באולם לא הגיעו מארץ או עיר אחרת.
תורנו. אנחנו מזמינים שתי בירות. הברמן מציב על הדלפק בזריזות ידיים של קלפן שתי כוסות, שולף שתי פחיות, פותח אותן במקביל אחת בכל יד, הופך ונועץ כל פחית אל תוך הכוס שלה. בזמן שהבירה זורמת פנימה הוא כבר עסוק בשליפת החטיף המבוקש ועריכת חשבון. מאיפה אתם? ישראל? הו, אני חייב לנסוע לבקר. אנחנו אומרים שכדאי לו.
יום לפני הטיסה הביתה דרך איסטנבול קופצת התראה על סכנות בטורקיה שאני לא טורח לקרוא. יש לי ספר וסדרה שהורדתי מבעוד מועד להעביר איתם את הזמן באוויר, מה לי ולכל זה. כמה שעות אחרי שאנחת ידווחו על הטבח בבית כנסת יהודי בארה"ב. הנשיא האמריקאי יסביר שזה כי לא היה למתפללים נשק, וספק צייצנית ימין ספק בוטית זריזה תגלה שזה בעצם בגלל שהם שמאלנים. אני אקח את הג'ט לג שלי ואלך לישון.



טוקבקים אחרונים