החופש האמיתי מתחיל על הספה
היו לי תוכניות, אפילו רשמתי לי שלא אשכח. שבוע חופש, כשכל הנוצרים חוגגים את יום ההולדת של בן הנגר מנצרת, ספק יהודי ספק פלשתיני, ואין אימיילים ואין עם מי לדבר, כמעט.
מה בתוכנית: מפגשי קפה עם חברים, נסיעה לירושלים לנגה, תערוכות, סידורים, סרט לבד או ביחד, כל מה שיש לעיר הגדולה להציע במנות גדושות, אסקפיזם לפנים. וזה עבד ביומיים הראשונים, באופן מקרטע משהו. ביום ראשון בצהריים למשל מצאתי את עצמי יושב מול הסרט התיעודי על נובה, צופה באנשים שמנסים לתאר את הבלתי נתפס. לא הבילוי האידיאלי ליום חופש.
בשני דווקא הגעתי לירושלים, ובשלישי ליפו, ושם התחלתי להרגיש רע. ניסיתי להתעלם ולהדחיק סחרחורות ומיחושים, עד שהחלטתי שדי, חזרתי הביתה וקרסתי על הספה.
ואז התחיל החופש האמיתי. היה את הרגע המכונן שבו הבנתי סופית שלא מדובר בהתקף חרדה, ושאין ברירה אלא להיכנע ולנוח. תה ושמיכה, בינג׳ טלוויזיוני שלא דורש מאמץ קוגניטיבי מופרז, וזהו, לא זזתי עד הלילה. תוכניות בוטלו, ואחרי רגע של אכזבה קלה התמלאתי בשקט גדול. היה משהו מרגיע בידיעה שזה בסך הכל וירוס או משהו, לגמרי עניין של הגוף.
או שלא. האם הייתי מרגיש רע גם אם זה היה שבוע עבודה רגיל, או – ואני חושד באופציה ב׳ – שהגוף שלי זיהה הזדמנות לקרוס סוף סוף, מותש ממה שהנפש עוברת מאז ה-7 באוקטובר? כי חופשה בימים האלה לאו דווקא טוענת מצברים ומספקת מנוחה, אלא מגבירה ומדגישה את הפער בין הבועה היומיומית למציאות המזוויעה, ולפוטנציאל של הסלמה מצפון ומדרום. קמים בבוקר עם הקפה לעוד יום רגיל, אבל בעצם חיים על הקצה. ויש לזה תג מחיר נפשי.
כך שרק אחרי שנזנחו כל התוכניות, והגוף קרס, יכולתי לנוח באמת. לאגור קצת כוחות לקראת המשך ההתמודדות עם המציאות כאן, שהווילון שהסתיר אותה הוסט הצידה באלימות וכבר לא יחזור, ונותר רק לקוות שכל זה יוביל לאיזה שינוי אמיתי, ולחיים סבירים מחוץ לבועה.
לטייל עם תינוק לא שלי
זה נראה שביר, תינוקות. איך לעזאזל המין האנושי הפך לטורף העל שיושב לו בנחת בראש הפירמידה, אם בגיל שלושה חודשים נציג הדור הבא כל כך חסר ישע. אני מחזיק אותו ושומר שלא יעיף את הראש הצידה מדי או ינגח בי.
הוא מפזר לעברי חיוכים נטולי שיניים כאילו הוא מזהה אותי. אולי הוא מזהה אותי? אין לדעת. היכולות הוורבליות שלו מוגבלות לעת עתה. העובדה שהוא לא שלי ממלאה אותי מידה שווה של הקלה וחרדה. כשחזרנו לפני עידן ועידנים עם נגה מאיכילוב לא הבנו איך משאירים אותנו לבד עם היצור הזה. איפה לעזאזל המבוגר האחראי? רחצנו אותה בארבע ידיים בכיור, כי האמבטיה היתה עצומה ומפחידה. אחרי שבוע באה לבקר חברה טובה ומנוסה ואמרה לנו בעדינות שאנחנו מחתלים את הילדה הפוך.
היום אני המבוגר האחראי. אני בא לעזרה. לוקח תינוק בן שלושה חודשים לטיול כדי שחברה אהובה תוכל לצלוח פגישה בזום. את הילד זה לא מעניין, הוא רוצה על הידיים. אני לוקח אותו, סט מוצצים ועגלה ויוצא לרחובות.
הוא מניע את הגפיים בלי שיטה והיגיון, ונראה נרגש ומרוצה למדי, מפציץ אותי בחיוכיו הקרחים. זוג קשיש עובר לידנו ומציץ לעגלה, האישה שואלת איפה מצאתי מתוק כזה. לרגע אני מרגיש אשם בחטיפת עולל שמנמן. אני ממשיך ללכת, חם ולח ודוחה בחוץ אבל המבטים מסביב הם בריזה צוננת. אני נזכר איך התהלכתי ברחובות תל אביב בחזה מתוח ומנשא מהודק, נהנה מהחיוכים הלא רצוניים שתינוקות מושכים בכוח שאין להתנגד לו.
אנחנו מתיישבים לשתות בירה ליד כיכר רבין, הכי קרוב לבונדינג גברי שנגיע אליו בעתיד הנראה לעין. הפעוט נראה שמח ומרוצה, כאילו גם הוא נהנה קצת מהבירה הקרה. השיחה חד צדדית, החרדות לא קיימות. אין את המטען הנלווה של איך אגדל אותו, אילו פצעים וטראומות אותיר בו עד שיתבגר, האם אאכזב, האם אצליח לתת לו כל מה שיזדקק לו. כל זה לא מטריד את מנוחתי, כל שעלי לעשות הוא ליהנות מהמתיקות והחיוכים והשמנמנות. אני לא חושב שהבנתי עד לטיול הזה עד כמה כל יציאה לעולם עם ילד משלך משולה לטרק אינסופי עם תרמיל גב כבד ובלתי נראה.
ואז הוא מתחיל להתעצבן קצת. אני לוקח אותו על הידיים, מתחיל את תנועת הנדנוד האוטומטית שמוטמעת בכל מי שאי פעם תפקד כהורה. אני מרגיש אותו מרפה לאט לאט, וכשאני מניח אותו בעגלה הוא כבר ישן, ידיים פשוטות לצדדים בתנוחת כניעה, נושם בשקט. אני מתחיל את המסלול חזרה, שבסופו אסיר מעלי אחריות והדים של מטעני עבר. אני לגמרי מוכן להיות סבא. צאצאים חוקיים – לכו על זה.
יותר מדי סרטים 
טוקבקים אחרונים