הטקס כבר לקראת סיום, אחרי הצפירה, תכף ישחררו את ההמון שעומד כבר שעה יפה בהבימה. אני שומע צעקות ומסובב את הראש, מופתע מהרעיון של דרמה בקהל יום זיכרון תל אביבי ומנומס, ורואה המון מבוהל שועט, מפיל גדרות, אנשים כושלים ונרמסים, פניקה וכאוס. 

האנשים מסביבי פונים ומתחילים לרוץ באותו כיוון, הרחק מהסכנה הבלתי נראית שגורמת לאנשים בצד השני של הכיכר להשליך את הפאסון לכל הרוחות ולהפוך לעדר משתולל. אני מתחיל לזוז גם אבל איזו קהות חושים קלה משתלטת עלי, יש משהו לא מציאותי במה שקורה, אולי זה פער הזמן הלא סביר. רק לפני שנייה עמדנו כולנו בראש מורכן בתוך מציאות סדורה ומוכרת, ושנייה אחרי אנחנו בעיצומו של… מה? פיגוע? זה לא סביר, זה לא תואם את המקום והאירוע, אני זז לאט.

תומר שולף אותי ממצב הביניים הזה, צועק עלי לרוץ. אין לו מושג מה קורה בדיוק כמוני, אבל אינסטינקט ההישרדות שלו משויף יותר. אחרי שנגמר הכל אני חושב שרק לפני כמה רגעים הוקרנו סרטונים על נרצחי הנובה, אימת השבעה באוקטובר חרוטה בכולנו, תחושת הביטחון נשחקה עד דק, אז מה אם אנחנו בלב תל אביב, מוקפים שוטרים וחיילים. אם פורצת מנוסה המונית כנראה שיש סיבה, ועדיף קודם לרוץ ואחר כך לשאול שאלות.

ותומר רץ, וצועק עלי לרוץ איתו, ובודק איפה אני וצועק עלי לתת לו יד, ואני איתו, חושש עכשיו יותר מלהירמס מאשר להידקר או להתפוצץ. מסביבנו אנשים רצים ונופלים, בוכים, מחפשים חברים וקרובי משפחה. מאחורינו מישהו מנסה להרגיע את הרוחות ברמקול, אבל הספינה הזו הפליגה מזמן. וקול אחר קורא לפתוח את השערים ולהסיר את גדרות הרשת הזמניות שהוצבו מסביב לכיכר. כשהגעתי נעמדתי בפינה קרובה יחסית לכניסה כדי שתומר ימצא אותי בקלות, ועכשיו זה מסייע לנו להיות בין הראשונים שיוצאים החוצה. תומר לא עוצר, אף אחד מסביב לא עוצר, כולם רצים ואנחנו איתם, באיזה דחף בסיסי וראשוני לברוח מסכנה לא ברורה ואיומה. בני אדם בחולצות לבנות, אנטילופות בסוואנה, כרגע לא נראה שיש הבדל גדול. יש בכיכר אריה וכולנו בורחים.

אנחנו מאטים רק אי שם באמצע רחוב "אחד העם". מסביבנו אנשים נסערים, מנסים למצוא חברים ובני משפחה, טלפונים ניידים צמודים לאוזן. שמועות עפות באוויר על מה שקרה בכיכר, אתרי החדשות עוד לא מעודכנים. תומר אומר שהוא אף פעם לא היה באירוע כזה, ואף פעם גם לא רצה. הקהות עוזבת אותי ואני מתחיל להרגיש את האדרנלין והפחד שהיו צריכים להיכנס למערכת קודם מטלטלים אותי. כשאגיע הביתה אצטרך לדבר את זה ולכתוב את זה, תמונות של ההמון המפוחד ומחשבות על מה היה יכול להיות רצים לי בראש בלופים. 

בסופו של דבר כל הסיפור מתברר כבהלת שווא. המשטרה עצרה מישהו, אנשים חשבו שמדובר בפיגוע, וזה הספיק כדי להצית שריפת פניקה גדולה. והרי כל המדינה הזו היא חרדה ופוסט טראומה, מצע קש יבש שרק מחכה לניצוץ. ואני מרגיש קצת מטופש והקלה גדולה שבעצם לא נמלטנו ברגע האחרון מאסון של פצועים ומתים, רק נבהלנו ורצנו קצת, ולא קרה דבר מעבר לכמה נפילות וחבלות. 

אחר כך תומר שולח לי תמונה שחבר צילם בכיכר. על הרצפה יש נעליים שנשכחו מאחור במנוסה הגדולה, והאסוציאציה הראשונה היא שואה, ערבוב חגים שכזה, שכול וזיכרון ופחדים חדשים-ישנים שלא נס ליחם. תם הטקס.

אנחנו לא מכירים את רוב האנשים שיושבים בזולה, אבל מרגישים בנוח. כולם מאותה קבוצת גיל, לכולם יש ילדים. יושבים ומדברים על בתי ספר וצבא של הצאצאים, על העבודה שלנו, ועל איך מתכוננים למסיבה שתתחיל עוד מעט, מה לוקחים, כמה ומתי.

הזולה ממוקמת בקצה הצפוני של קניון יפהפה, עשרים דקות ממצפה רמון. מסביב הולכת וקמה עיר קטנה. עוד ועוד מכוניות מקרטעות בדרך עפר אל המתחם, אנשים פורקים ציוד, מקימים אוהלים, מותחים צליות, מדליקים מדורות. המוזיקה לא מפסיקה, מהרגע שהגענו, עד למחרת כשנעזוב, קצב תובעני ובסים שנכנסים לי למחזור הדם, גם כשאני מצליח להירדם באוהל עמוק אל תוך הלילה.

הקניון נראה כמו תפאורה של מערבון, לגמרי חוצלארצי. יש תחושה של יציאה מהמציאות, אבל בבוקר לוקח אותנו אחד מהמארגנים לטיול קצר. דקה הליכה מאיזור המסיבה יש שטח אש ששימש את חיל האוויר. אנחנו שומעים את המוזיקה ויכולים לראות מרחוק אנשים מפזזים בזמן שאנחנו עוברים בין מכולות ישנות ששימשו מטרות, ורואים מכתשים קטנים ונפלי פצצות. פיס אנד לאב וריקודים זה נחמד, אבל אנחנו עדיין בשכונה הלא סימפתית שלנו, לא מצליחים לחמוק ממחשבות על המסיבה ההיא ליד קיבוץ רעים.

אבל בלילה רוקדים, והחושך מסתיר את המטרות והנפלים ועמודי החשמל הרחוקים. המוזיקה מעולה, והאסקפיזם מושלם. רוב הרוקדים הם בני עשרים ושלושים, אנחנו לגמרי מיעוט. נגה היתה מגלגלת עיניים על אבא שלה הפאתט שמתעקש לפזז. אולי היא צודקת, אבל זה לא אכפת לי. אחד מיושבי הזולה אמר: הילדים שלי כבר גדולים, עשיתי את שלי, עכשיו נשאר לי ליהנות.

אנחנו קורסים מוקדם מהמתוכנן, אבל מתעוררים איכשהו בדיוק בזמן לראות את הזריחה. השמש עולה ואנחנו שותים קפה על כיסאות מתקפלים ומניעים את הראש לפי הקצב, רוקדים בישיבה כיאה לגילנו. לא הייתי בטוח שאני רוצה להגיע לכאן, מה לי ולטבע ואוהלים. עכשיו אני לא רוצה לעזוב. זו בועה מתוקה מוקפת כלי משחית ומציאות קשה. רוקדים עוד קצת, מושכים את הזמן, מתקפלים ויוצאים לדרך חזרה מקניון הקסמים.