על קשיי פרידה ועל אוטובוס
״אז עכשיו תהיה מהאנשים המתלהבים האלה שלא מפסיקים לדבר על יפן?״ שאלה נגה, והתשובה היא כן, בהחלט כן.
יש משהו יומרני עד אימה בלכתוב על מדינה שביקרת בפעם הראשונה למשך שבועיים. מדינה ענקית של 140 מיליון איש, ואני כבר גיבשתי דיעה על סמך הצצה לחלק מזערי ממנה. כמו אמריקאי שיכתוב את רשמיו על תל אביב בפרט וישראל בכלל אחרי כמה ימים במלון על הטיילת.
ובכל זאת, יש כנראה סיבה להתפעמות החד פעמית שלי מיפן. כבר יצא לי להתלהב ולהתאהב במקומות שביקרתי בהם (היי ניו יורק, הולה מדריד), אבל אף פעם לא חשתי צער פרידה כל כך עמוק וחריף בסוף חופשה. ולאו דווקא מהסיבות הנכונות. ראינו שם מקומות יפים עד כאב, אבל לי מתחשק כל הזמן לדבר על התחבורה הציבורית היפנית.
ואולי זה לב העניין. אחרי יום יומיים הבנתי שיפן היא גירסה של העולם אילו הכל היה עובד בו כמו שצריך. הייתי במקומות שבהם התחבורה הציבורית מתקתקת ומגיעה בזמן, אבל לא באופן הסינרגטי היפני המושלם. זו לא רק הדייקנות – אלה גם השילוט וההוראות שלא מאפשרים לטעות, התדירות המטורפת, כמות הסדרנים שיכוונו אותך לרציף ולקרון, נהג האוטובוס שאומר תודה לכל נוסע שיורד, והשירותים הציבוריים הנקיים להפליא גם באמצע תחנה מרכזית סואנת. יפן היא יקום מסודר, נקי ובטוח. כמו שאמר לי חבר שגר שם – אם אתה מתלבט לגבי משהו תהיה בטוח שמישהו כבר חשב על זה ויש פתרון מסודר וקל.
וכך, אחרי כמה ימים השרירים מתרפים, חרדת העולם המערבי מתפוגגת, הלב נרגע. אתה מבין שלאן שלא תלך יהיה בסדר, וגם יפה ונקי. לא צריך רשת ביטחון כי היא כבר ארוגה אל תוך מרקם הדברים. ברור שהמטרייה ששכחתי בבית הקפה תהיה שם למחרת, והתחושה היא שאם אשאיר את התיק שלי על ספסל ברחוב ראשי בטוקיו הוא יחכה לי שם בסבלנות, או יוחזר על ידי אזרח אדיב למלון.
בשלב מסוים זה כבר מרגיז – יפן מציבה מראה המעמתת עם חיי היום יום הקלוקלים. הכל יפה, זול, יעיל וקל. בשבוע השני, כשחיכינו לאוטובוס והוא איחר בשלוש (!) דקות, היינו נרעשים. אחרי חיים שלמים במדינה שבה אין לדעת מה יילד יום, מתי יגיע האוטובוס ומה הקשר בין שעת פתיחה נקובה למציאות, יש משהו מטלטל במקום שמתפקד בדיוק של שעון יפני.
אני לא יודע מה המחיר של כל זה. יש משהו רובוטי בהתנהלות של נותני שירות יפניים (נסו לבקש שינויים בקפה שלכם, בהצלחה), אבל מצד שני גיגול קצר מגלה שאמנם אחוז ההתאבדויות ביפן לא נמוך, אבל גם לא גבוה במיוחד (בארה״ב מתאבדים יותר למשל) וכך גם אחוז מקרי הדיכאון. בכל מקרה חזרתי הביתה אל מירי-רגב-לנד המקרטעת ופתאום אי אפשר לא לבהות בכל התפרים הגסים עד פרומים, בלכלוך, ביוקר המחיה ותג המחיר. אני מת על תל אביב אבל כבר נקרע מגעגוע לטוקיו.
מסתירים דגלים במקסיקו סיטי
בערב האחרון היה קריר מספיק כדי ללבוש את הז׳קט החביב עלי לארוחת הפרידה ממקסיקו סיטי. כבר הייתי מאורגן ומוכן לרדת ללובי ולצאת למסעדה, הושטתי יד לז׳קט, ואז הבחנתי, כאילו בפעם הראשונה, בפאץ׳ על הכתף השמאלית.
קניתי אותו כמה שנים קודם לכן, בעידודה הנמרץ של נגה, בניו יורק. יפה ויקר, שחור, לוגו של נאס״א על הגב, ודגל ארצות הברית תפור על הכתף. אותה ארצות הברית שבעידן טראמפ עסוקה בסכסוכי גבול ושמות מפרצים במפה עם מקסיקו, שבה אני נמצא כרגע. השארתי את הז׳קט במלון.
ברור שלא לבשנו שום דבר בעל סממנים ישראליים כשטיילנו בעיר, ובמוניות העדפנו לדבר באנגלית, בשלל מבטאים. אחד מהשותפים למסע סיפר שנהג האובר שאל אותו מהיכן הוא, ואחרי שענה ״ישראל״ קיבל הרצאה על זה שביבי רוצח וכל הג׳אז הזה. אנחנו? אנחנו ממלטה, או טרינידד וטובאגו, או אולי אגרבה?
וכך הסתובבנו בעיר נטולי סממני זהות, מנסים להיטמע, לשמור על עמימות. כן אנחנו נראים כמו תיירים, נראים מערביים, אבל מאיפה בדיוק? אין לכם סיכוי לדעת, מקסיקנים חביבים אך עוכרי ישראל בפוטנציה. העובדה שהחבורה שלנו כללה ישראלים, אמריקאי וארגנטינאית אחת רק הוסיפה למסתורין שהעדפנו לשדר. סוג של תושבי כפר גלובלי לובשי ג׳ינס, בלי שיוך לאומי ברור כזה או אחר.
יש משהו לא נעים בניסיון להסוות זהות. אף פעם לא הצלחתי לתחזק פרופיל פייק ברשתות החברתיות, ליצור דמות ולכתוב בשם בדוי. יש לי איזה צורך בהחצנה, בהוספת חתימת השם האמיתי לטקסט. הצורך להתחבא תחת מעטה גלובלי באמצע מקסיקו סיטי עורר בי התנגדות. הייתי צריך להתאמץ לכבד את בקשת השותפים למסע ולעצור את עצמי מלענות בעברית תוך כדי נסיעה במונית, דווקא, להכעיס.
ובסופו של דבר תהיתי לכמה נהגי אובר באמת אכפת מאיפה הגענו. הם עסוקים בלעשות מספיק כסף כדי לחיות, בלקבל ציון טוב באפליקציה, במחשבות על הפסקת הסיגריה או השירותים הבאה, על הילדים, על בת/בן זוג. הם מביטים קדימה אל הכביש, מנסים להימנע מהמהמורות שאיש לא טורח לתקן, מרוכבי אופנוע פזיזים, מתיירים, כמונו, שחוצים באדום. ספק אם למישהו מהם יש זמן להתעניין בפאץ׳ עם דגל ארה״ב על הכתף שלי, או בעובדה שאני מתגורר בשטח הכבוש של לב תל אביב. הכול היבריס ופרנויה של אנשים ממדינה קטנה ורעשנית. אולי הייתי צריך ללבוש את הז׳קט בכל זאת.
גירסת ארץ המראות של תל אביב
לאיש מאחורי הבר היה שפם נאה וגישה ידידותית מקצוענית להפליא. מצד אחד הרגשנו שהיה כאן קליק, והתפתחה שיחה אינטימית של ממש. מצד שני היה ברור שהוא מסוגל להעניק את התחושה הזו לכל לקוח שיתיישב מולו.
הוא סיפר לנו איך הוא מגיע בכל יום ברכבת מתל אביב למסעדה שלו בחיפה, ועל אתגר הרכבת – פעם בשבוע הוא מחליט רנדומלית על תחנה באמצע הדרך, יורד, ומחפש מקום לאכול, ומגלה תגליות. בפראפרזה על ד״ר סוס: אם יוצאים אוכלים במקומות מופלאים.
הוא הפליג בתיאורי הרפקתאות בלונדון וניו יורק ומסעות הרכבת בדרך לכרך הצפוני, וזה נשמע נפלא ומעורר קנאה, והאוכל היה טעים ומחמם, ובחוץ ירד מבול על חיפה, והיה נוח לא לחשוב על החלקים הבלתי נראים, המושמטים, של סיפורים כאלה. על מקומות גרועים או סתם בינוניים, על תחנות שלא היה בסביבתן שום דבר לאכול, כל הרגעים הלא קולנועיים של החיים.
אבל לא בשביל זה מנהלים שיחות על הבר, ולא בשביל זה הגענו לחיפה. זו היתה החלטה ספונטנית לכאורה, אבל אני מניח שחיפה היא הכי גירסת מציאות חלופית לתל אביב. רוב הערים בארץ נעות בין נמנום בורגני לחיקוי חיוור של חולדאי-טאון, ירושלים מוסיפה לזה גם קצת קדושה מטורפת, אבל חיפה? חיפה מתחזקת אופי עצמאי משלה.
וכך, אם רצינו לעבור לתל אביב חלופית, כזו שנמצאת, כאילו, מחוץ לציר הזמן המחורבן הנוכחי, נראה שחיפה היא האופציה המוצלחת. והצלחנו להעביר ערב שלם כמעט בלי לדבר על ״המצב״, וכישצאנו מהבר הלכנו ברגל וראינו פקקים של מכוניות בליינים, והיו שם ג׳יפים שהרעידו את האוויר עם ראפ בערבית, ופה ושם מסגד או כנסייה, ותחנות אוטובוס שעמדו בהן אנשים וחיכו לאוטובוס שיגיע גם אחרי כניסת השבת, והכול נראה נורמלי וקסום.
ואמיתי. אמיתי כמו השיחה עם הבעלים של המסעדה שמכר לנו אוכל משובח עם קצת אשליות מפוזרות מלמעלה. וזה היה מנחם וכיף, ועכשיו נחזור הביתה לשבוע חדש של הותר לפרסום, אסירי תודה לחיפה הגשומה ולהפסקה הקצרה במציאות חלופית שקיבלנו.
השיבה מניו יורק
השומר בכניסה היה גדול ומפחיד בחליפה וראסטות קצרות. הוא מישש אותי כאילו אנחנו בדייט שני, ותוך כדי קיטר לעצמו במה שנשמע כמו מבטא ג׳מייקני: ״אני שונא הופעות היפהופ, פעם אחרונה שאני עושה אירוע מזוין כזה, הם הכי גרועים״. כשנכנסנו לאולם אמרתי לתומר שרק החוויה הזו היתה שווה את מחיר הכרטיס.
ניו יורק חזרה לעצמה, לכאורה. טיים סקוור עמוסה ודוחה כמו תמיד, המסעדה שחלמנו לבקר בה שוב בברוקלין היתה פתוחה והומה, ביקרנו במוזיאונים, קנינו המון, אכלנו מצוין. אבל ברקע היה טנטון מטריד. כמו לשמוע פלייליסט מוכר ואהוב עם זיופים. חלק ניכר מהזמן הייתי מודאג מדי, לא רגוע, לא יציב מול העיר.
יש יותר הומלסים, אמרה לי האישה על הבר, והעיר שלא ישנה קצת מנומנמת. נכנסתי כמה דקות קודם, עייף ורעב וקפוא. המוזיאון שרציתי ללכת אליו היה סגור, המסעדה שניווטתי אליה פתוחה אבל המטבח ישוב לפעול רק עוד חצי שעה, וכל מה שרציתי זה לנוח. לפני הקורונה הגעתי לכאן פעמיים בשנה ואהבתי כל רגע, עכשיו אני עייף, העיר מתישה אותי. הניו יורקרית ממליצה לי איזו מנה להזמין – טעים להפליא – ומראה לי סרטון שצילמה בטיים סקוור, זו שעמדנו בה אתמול בתור ארוך ארוך לכרטיסים, אי אז במרץ. שלטי הפרסומת מהבהבים אבל הכיכר ריקה, זה נראה כמו סצנה מסרט אפוקליפטי, לא כמו מציאות שהיתה ואולי תשוב. זה מתכתב עם התחושה שלי של נורמליות לכאורה, לרגע.
אני בדרך לפגוש עמית לעבודה, בסאבוויי. בתחילת המסע בדקתי לרגע אם הדרכון שלי עדיין בכיס. הוא לא היה שם. ביליתי כמה דקות ארוכות מנשוא בהתקף חרדה, בטוח שיום לפני הטיסה חזרה איבדתי את הדרכון ומה יהיה, רק כדי להיזכר שהוצאתי אותו בחדר המלון, בניסיון כושל לבדוק מה עם תוצאות בדיקות הקורונה שלנו, שסירבו להגיע. ההבנה הזו, שאם לא יהיו תוצאות, או שיהיו אבל חיוביות, לא נוכל לחזור הביתה, בעטה בי בבטן. בלתי נתפס. אני תמיד חושש שמשום בה בבדיקות באימיגריישן לא יתנו לי להיכנס לארה"ב. אף פעם לא חשבתי שיהיה מסובך לצאת ממנה חזרה.
הגעתי לבית הקפה והתיישבתי לפני תפריט עמוס להתפקע בעוגות מוגזמות. הקולגה שאל מה שלומי. המצב המנטלי שלי, אמרתי לו, הוא המקבילה של אדם שמגיע לאימון אינטנסיבי בחדר כושר אחרי שישב שנתיים על הספה בלי לזוז. אני מתפרק. הוא הגיע עם אשתו, פסיכולוגית. השנתיים האחרונות היו מעולות לעסקים, היא אומרת.
הבדיקה שלי הגיעה בסופו של דבר כמה שעות לפני הטיסה, שלילית ובוהקת. את של תומר לא קיבלנו עד היום, ונאלצנו לשלם מחיר מופקע על בדיקה מהירה. בשדה התעופה ביקשו להציץ בבדיקה שלו שוב, והלב שלי פרפר. אבל עברנו. ישבנו בדיוטי פרי וקראנו את הכותרות מישראל, דיונים על סגירת נתב״ג, כן בידוד, לא בידוד. הקדמנו את הבידוד המשודרג בכמה שעות, עברנו את אולם בדיקות הקורונה בבן גוריון שמזכיר בית חולים שדה ממלחמת עולם כלשהי, והצלחנו להימלט מהתור האימתני ולהגיע הביתה במונית פיראטית.
אני יכול להמליץ על התערוכה המצוינת על אנדי וורהול במוזיאון ברוקלין, על מופע האילתור של פריסטייל לאב סופרים, ועל הסטייק הענקי שאכלנו בוולפגנג. על החנות שמתמחה בדגמים מיוחדים של סניקרס, כולל הזוג מבחזרה לעתיד 2 שעולה 25 אלף דולר. על סנטרל פארק ואחיו הקטן והמוצלח יותר, פרוספקט פארק, ועל ליטל איילנד, אי מלאכותי שעליו פארק קטן ומתוק. והמלון היה אחלה, ורחובות העיר קסומים כמעט כשהיו. אבל לעצמי אני ממליץ לחכות עד שיפתרו את כל עניין המגיפה הזה, ולהסתפק בטיול לאיזה קיבוץ בצפון עד אז. תומר לקח את זה בקלות, נהנה מכל רגע, קר רוח כמו סוכן מוסד בסדרת נטפליקס. אני? הכאוס הזה לא בריא לי לעור הפנים ולנפש.
ללמוד לעוף עם זה
כמעט שנתיים הצלחתי להרחיק את הקורונה מהבועה הקטנה שלי, מתגמש ומתפתל, אוכל על ארגזי תנובה ירוקים על מדרכות תל אביב, מסתגל לסגר, עובד מהבית, לא מתעצבן, לא מתפרק. עד שבשבוע שעבר התברר שכדי להיכנס למסעדה בה רצינו לחגוג לתומר 18 צריך לארגן בדיקה מהירה לאחותו הקטנה. תפסתי מונית למתחם הבדיקות, עוד מונח מאוס, כדי לגלות תור ארוך ואיטי שכבר לא מקבל מצטרפים חדשים. עצבים!
זה מה שישבור אותי, אמרתי לעצמי. הצורך לרוץ ולעמוד בתור בשביל מסעדה, הצגה, מלון. זה בלתי נסבל, כמעט כמו הרעיון של לטוס עכשיו לחו"ל עם מסיכה וכל פסטיבל הבדיקות והטפסים לפני. לא טס עד שזה לא נגמר, אולי גם אוכל רק בבית?
אבל בלתי נסבל הוא עניין יחסי.
חשבתי על הטיסות שלי לניו יורק בימים היפים של לפני הנגיף. ואז חפרתי קצת בגוגל. מתברר שאי אז בשנות ה-60 מי שטס לניו יורק או כל מקום אחר לא הזדקק למסיכה, אבל בהחלט היה עלול למצוא את עצמו סוטה ממסלולו לכיוון חדש ומפתיע, באיומי נשק של חוטף או חוטפים.
קובה היתה יעד פופולרי. אחת החטיפות הראשונות התרחשה במאי 1961. טיסה ממיאמי לקי ווסט נחטפה על ידי אדם חמוש באקדח וסכין, ונחתה בקובה. חודשיים אחרי הוציאה מינהלת התעופה הפדראלית הנחיות חדשות שאסרו על נוסעים לעלות למטוס עם נשק מוסתר. מתברר שלפני כן אף אחד לא חשב שנוסע עם אקדח זה רעיון רע. רק ב-1973 נוספו לשדות תעופה בארה"ב גלאי מתכת ואמצעים לגילוי חומרי נפץ. במשך השנים שוכללו אמצעי ונוהלי האבטחה, עד שהגיע הפיגוע בתאומים והוכיח שכל זה לא מספיק.
ועכשיו מסיכות ובדיקת קורונה. וזה מעצבן רק כי זה חדש. התרגלנו כבר לכל השאר. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה שבה התבקשתי לחלוץ נעליים בנמל תעופה הומה, איזה טרטור, כמה לא נוח, כמה מהר זה הפך לטריוויאלי. הבלתי נסבל של פעם הוא משיכת הכתף המשועממת של היום.
וזו המסקנה העצובה והלא מפתיעה של כל אירוע הקורונה הבלתי נגמר: הקלות שבה אני מסתגל. מוותר על חירות קטנה שם, פרטיות פה. וזה מוצדק לגמרי, עד שבאיזשהו שלב זה לא יהיה. האם אדע לזהות אותו? ספק רב. אני מניח שבכל העולם ארגוני ביטחון ומוסדות שלטון זוקפים גבה ועוקבים בעניין. מסתגלים להכול, מתרגלים להכול. רק צריך את האיום הנכון מחד, והמוטיבציה המתאימה מאידך. בין מגיפה לחגיגת יום הולדת במסעדה מוצלחת הבחירה שלי ברורה.
בשבחי השעמום
אני נכנס הביתה. הבית ריק. איזה כיף. אין הורים. אין אחים. שלי. מדליק טלוויזיה. ניגש למקרר. הערוץ הבודד משדר את ההמראה של מעבורת החלל האמריקאית. אני שולף צלחת וכמעט מפיל אותה כשהמעבורת מתפוצצת לרסיסים.
אני במערכת. עוד יום בעיתון. העמודים של מחר כבר קיבלו צורה. מישהו מדליק טלוויזיה. יש דיווח על אירוע מוזר בניו יורק. אומרים שמטוס קל פגע בבניין. כנראה תאונה. הדיווח מתבהר. המטוס פגע באחד ממגדלי התאומים. עשן מיתמר, לא בטוח שזו תאונה. ואז מגיע המטוס השני.
בקפה של שישי בבוקר. אני מדפדף בפיד שלי בפייסבוק. אשתו של קרוב משפחה שגר בטוקיו כתבה "I feel the earth move under my feet". אני עובר לויינט. קורא על רעידת האדמה. הצונאמי. ההרוגים והנזק לכור הגרעיני.
השבוע התעוררתי אחרי ערב נחמד בבית, הצצתי בטלפון וגיליתי קולגה אמריקאית שמבהירה בקבוצת הצ'אט של העבודה שהיא בסדר. בקבוצת הווטסאפ המשפחתית אמא שלי הכריזה שאמריקה השתגעה. ולרגע רציתי לעצור ולא לבדוק. להישאר בחמימות הנעימה של חוסר הידיעה. כי בסלון שלי הכול בסדר, שמש נעימה בחוץ, הרחוב שקט.
אבל בועה כמו בועה, לא יכולה לרחף באוויר יותר מכמה שניות לפני שתתפוצץ. גלשתי אל אתרי החדשות כדי לצפות בהמון הביזארי שהסתער על גבעת הקפיטול, והתחלחלתי. הבלתי ייאמן של אתמול הוא הסרטונים הויראליים והממים של היום, ומה יקרה מחר?
אני אוהב היסטוריה, אבל כבר מזמן הבנתי שאני רוצה לקרוא עליה, לא לחיות אותה. להביט, לא לגעת. אחרי שקראתי את "מלחמת העולם השנייה" של אנתוני ביוור הבנתי שהפחד הגדול ביותר שלי הוא טלטלה שתנער אותי ואת ילדיי מהחיים הבורגניים הנוחים שלנו אל הבלתי נודע, להיות פליטים, עקורים, נרדפים. למה זה טוב?
המשפחה שלי כבר עברה שואה אחת, אי אילו מלחמות ושכול שמטיל צל תמידי. תרמנו במשרד. שר ההיסטוריה מוזמן להמשיך הלאה ולעזוב אותנו בשקט, ולארגן קצת שעמום מבורך, בבקשה.
פצצה מתקתקת בשקט בעיר הגדולה
מחוץ למשרד ולחדר הישיבות המרווח שצופה להדסון מתגודדים המון שוטרים. סירות ומעבורות שטות בנחת וברקע צופרים שמבשרים רעות. בין השוטרים אני מזהה רביעייה בחצאיות סקוטיות, כל אחד מהם חמוש בחמת חלילים. אחרי בירור קצר מתברר שאחד השוטרים פורש ומקבל מעט יותר מהרמת כוסית במשרד ושעון זהב.
נגה שואלת בווטסאפ אם הכול בסדר. גם היא ראתה את הידיעות על מטעני צינור שנשלחו לפוליטיקאים, סלבס ו-CNN באמריקה. יש גם מדי פעם התראות על עומסי תנועה באזורים מסוימים בעיר בגלל חשד למטען. אל תתקרבו לקולומבוס סירקל. למה לכם צרות.
אני לא נתקל בפקקים. בדרך לברוקלין וגם בדרך לטיימס סקוור הרכבות עמוסות. בשכונה היותר ויותר היפסטרית של אחי בברוקלין רגוע, אנשים יוצאים לג'וגינג בבגדי ספורט תואמים שעלו הון. בטיימס סקוור הכניסות לתיאטראות מפוצצות מטאפורית בלבד. הכול חי, תזזיתי. צריך לנווט בזהירות בין נחילי אדם, שקיות של קניות וטלפונים שלופים. כשאני רוצה לפנות לרחוב אחר אני צריך לתכנן היטב כיצד לחצות את ההמון.
רק כרטיסים ספורים נותרו ל"בוק אוף מורמון". צוות שחקנים מעולה לועג לדת מטופשת מול קהל מרוצה. אולי פעם זו היתה סאטירה נושכת, היום לא נראה שאיזשהו ימני קיצוני חובב ישו יבזבז על המקום תחמושת, או בול למשלוח מטען חבלה. זה מצחיק, מאוד, אבל לא מעבר.
האטרקציה המרכזית, מבחינתנו, היא הברמן בהפסקה. התור הארוך לא מרתיע אותו – הוא מנהל סמול טוק ידידותי עם כל לקוח תוך מפגן וירטואוזי של מזיגה והגשה. הזוג שלפנינו מאוסטרליה, אבל הברמן מברר מאיזו עיר בדיוק. בטח שהוא מכיר. מעניין כמה אנשים באולם לא הגיעו מארץ או עיר אחרת.
תורנו. אנחנו מזמינים שתי בירות. הברמן מציב על הדלפק בזריזות ידיים של קלפן שתי כוסות, שולף שתי פחיות, פותח אותן במקביל אחת בכל יד, הופך ונועץ כל פחית אל תוך הכוס שלה. בזמן שהבירה זורמת פנימה הוא כבר עסוק בשליפת החטיף המבוקש ועריכת חשבון. מאיפה אתם? ישראל? הו, אני חייב לנסוע לבקר. אנחנו אומרים שכדאי לו.
יום לפני הטיסה הביתה דרך איסטנבול קופצת התראה על סכנות בטורקיה שאני לא טורח לקרוא. יש לי ספר וסדרה שהורדתי מבעוד מועד להעביר איתם את הזמן באוויר, מה לי ולכל זה. כמה שעות אחרי שאנחת ידווחו על הטבח בבית כנסת יהודי בארה"ב. הנשיא האמריקאי יסביר שזה כי לא היה למתפללים נשק, וספק צייצנית ימין ספק בוטית זריזה תגלה שזה בעצם בגלל שהם שמאלנים. אני אקח את הג'ט לג שלי ואלך לישון.
יחסי אבא-בת בניו יורק הקפואה
ביום הלפני אחרון של הטיול בניו יורק התעצבנתי על נגה, אבל זרמתי כגנגס ביום אביב, הנחתי לאירועים להתגלגל במסלולם, והבנתי איך מתמודדים עם משברונים. מבחינתי אפשר להתחיל טייק 2. ואקשן…
אמנם מזג האוויר היה שחקן ראשי, אבל קרו המון דברים חוץ מטמפרטורות. צעדנו מיילים נחושים להגיע למוזיאון או חנות או מסעדה או הופעה עטופים בשלוש וארבע שכבות וצעיף וכובע וכפפות. קפא לנו התחת במרדף נטול סיכוי.ֿ
בטיול עם נגה, כמו בטיול עם נגה, יש תוכנית. היא כתובה יפה על דף, כי הגנים מדברים פה, וכולם צריכים לדעת מראש מה הולך לקרות. לרוב, התוכנית גם עומדת במבחן המציאות. אלא אם יורד שלג. וקר ברמה של נשירת אף. וכך נאלצנו לשנות ולאלתר, לוותר ולהתפשר. הקור היה מתיש וניו יורק גדולה.
אחרי כמה ביקורים למדתי להתאים את עצמי – להספיק כמה שאני יכול, ולדעת לעצור ולוותר. אבל נגה היתה בטיול האחרון לפני הגיוס. היא מתארת את ההצטרפות לצה"ל במונחים שאני זוכר מעצמי: חור שחור, הנקודה שבה החיים מפסיקים ומתחיל משהו אחר. היום אני יודע שזה רחוק מהמציאות. אבל נגה הרגישה שהיא חייבת להספיק הכול ועכשיו.
וכך הגענו ליום הלפני אחרון, אחרי טיול גדוש ומלא ורצוף מריבות קטנות והנאות גדולות. עמדנו בתור ל"כרטיסי הרגע האחרון" לברודווי, מזדחלים לאטנו, כשאחי הברוקלינאי עבר בסביבה. מייד שלחנו אותו קדימה, לצלם את השלט שעליו רשומים שמות ההצגות הזמינות להערב. התוצאה שהגיעה לווטסאפ לא בישרה טובות. לא זיהינו שם אף מיוזיקל – התשוקה של נגה ב-ה' הידיעה – או הצגה. יצאנו מהתור רק כדי לגלות שהשלט האלקטרוני מחליף תצוגה כל כמה שניות. אחי הממהר היה צריך לשלוח ארבע תמונות של ארבעה מסכים שונים. כל מה שחשקנו לצפות בו היה שם, רשום בפיקסלים מרצדים, ומחוץ להישג יד אלא אם נחזור לתחילת הנחש האנושי שרק הלך והתארך.
נגה חטפה את הג'ננה, ואני התחלתי להתעצבן, כי מה כבר העניין ובואי נמצא משהו אחר לעשות, כשלפתע – תקראו לזה אינטואיציה, תקראו לזה יד האלוהים – הבנתי שאני צריך לסתום את הפה. ובמקום לדבר על חוסר פרופורציות ומה את עושה עניין – להבין, להכיל ולחכות. נגה התעצבנה, וקיטרה, ופרקה זעם ולאט לאט נרגעה. הצעתי לחזור לתור אבל היא כבר החליטה: הלכנו לקנות עוגת גבינה במאפייה שחייבים להגיע אליה, משם לסיבוב בסנטרל פארק, ואז לסרט. והיה לנו ערב מצוין. ולא נרשם פיצוץ או ריב או ויכוח.
חלקתי עם נגה את התובנה. היא הסתכלה בי בעייפות. "זה מה שאני מנסה לומר לך מתחילת הטיול!" תודה ניו יורק, היית קרירה אבל טובה אלינו. נתראה אחרי השחרור.
מזימה זדונית בדרך לניו יורק או הקשר בין האילומינטי לטיול לפני גיוס של נגה
הגברת שישבה לידי היטיבה את הפאה שעל ראשה ושאלה אם אני מריח עשן. השבתי שלא. היא תחקרה גם את הדיילת הראשונה שעברה אודות הריח החשוד, מעמתת את האנגלית הרצוצה שלה עם הרוסית של הדיילת. שעתיים קודם לכן, בתור הראשון מני רבים, נגה אמרה שדווקא מעולה לטוס עם דוסים, כי מגנים עליהם מלמעלה. נדמה לי שנציגת המגזר שישבה לצידי לא חשבה ככה.
אחרי הניסיון הכושל הקודם הצלחנו להגיע לניו יורק. פוסט-טראומתיים וחרדתיים ציפינו לכל תקלה אפשרית, החל מקרקוע בקונקשן במוסקבה בגלל סופת שלגים, וכלה בתקלה בוויזה של נגה שתשלח אותנו חזרה לארץ. בסופו של דבר, מצאנו את עצמנו צועדים מאושרים וקפואים ברחובות העיר. זה לא היה קל.
בטח גם לאילומינטי קופא התחת. צילום: נגה רשף
במהלך הטיסה הארוכה הרהרתי בעניין הזה של מסע לארץ זרה. התורים, למשל. האינסופיים, הארוכים שלא לצורך, חסרי הרחמים. הסלקציה הסוציו-אקונומית למחלקת עסקים מרווחת למדי ומחלקת תיירים צפופה מדי במקום שוויון חברתי ומרווח רגליים נאה לכולם. ההמתנה המתישה לטיסת המשך. התור לבדיקת דרכונים במוסקבה, עם לא פחות משלושה אנשים שמציצים בתמונה שלי שוב ושוב, ועמדות הבדיקה החדשות בג׳יי.אף.קיי: פעם הגעת לפקיד הגירה בלתי חביב שבדק את הדרכון, טביעות אצבעות ושאל למה באת. היום עמדה אוטומטית עושה את כל זה, ורק אז אתה מגיע לפקיד הגירה בלתי חביב שבודק את הכול שוב. למה? האם כל זה מחויב המציאות, או שמא תוכנית זדונית?
בראיון ישן טוען אחד מחברי ״נושאי המגבעת״ שבישראל מנמיכים את הבסים במוזיקה, כי בסים עושים את האדם שמח ובארץ לא רוצים שתשמח. אני חושד שזה גם העניין בטיסות: מזימה בינלאומית שנועדה לגרום לי לחשוב פעמיים לפני שאטוס שוב. שלא אקבל רעיונות, שלא איהנה מדי, שלא אסיק שאפשר לחיות ככה כל הזמן. הנאה חייבת להיות מוגבלת ובעלת תג מחיר – בכסף, בחרדות, בהמתנה מתישה ובביורוקרטיה. תעשה חיים, למה לא, אבל במשורה, תרים את הראש קצת ותחזור למסלול. כי אחרת מה? כיף כל הזמן ואנרכיה?
לאילומינטי יש בטח כבר מזמן מכשיר שיגור דמוי ״סטאר טרק״ שמעביר אותם תוך שניות ממקום למקום בעלות צריכת חשמל של מיקרוגל ממוצע. אני צריך להמשיך לשבת ליד חרדיות חרדתיות עשר שעות כדי לשוטט ברחובות ברוקלין עם נגה. אבל אולי אני דווקא מנצח. אולי האילומינטי כבר משועממים מלקפץ בין ערים בעולם. אני מנגד הצלחתי להגיע עם נגה לניו יורק וזה היה יקר ולא קל, ואולי דווקא בזכות זה אני מאושר. תקפצו לי, אילומינטי.
פגישה עם אמריקאית עייפה ממלחמות
האמריקאית אומרת שלא תישאר כי כל הזמן מלחמה כאן. כולם פה במלחמה. אני לא יורד לסוף דעתה. הקיץ הזה היה נטול כיפת ברזל ואזעקות. אנשים מצטרפים לשיחה. אני ביום הולדת, ופרופיל הדוברים דומה לזה של כלת השמחה: יהודים אמריקאים שנמצאים בארץ ארבע שנים בממוצע.
האמריקאית ממשיכה. היא לא מתכוונת לטרור או מלחמות הקיץ הדו-שנתיות כאן. היא מנסה להסביר לי ומתארת מפגש עם נהג אוטובוס עצבני מוקדם יותר באותו יום. איזשהו חוסר הבנה לגבי כרטיס רגיל ורב-קו, לא משהו לכתוב עליו הביתה, אבל היא נסערת. ברור לי שהנהג שכח מהדיאלוג שנייה אחרי שהסתיים, בזמן שהיא נותרה מוטרדת כל היום, תוהה שוב לגבי הארץ הזאת.
היא חווה מלחמה שאני לא מרגיש. היומיום הסטנדרטי שלי הוא שדה הקרב שלה. ואולי לא. אני נזכר בעצמי בחו"ל. השקט הנפשי של התור, אני מכנה את זה. הידיעה שאף אחד לא יידחף. אמריקאים שעובדים איתי מתארים חוויה הפוכה: הם מוצאים את עצמם עומדים בתור בסופרמרקט בביקורי בית אצל ההורים באמריקה דרוכים וקפוצים, מחכים שמישהו ימרפק או יעקוף, כמו חיילים הלומי קרב.
וזה מערער אותי להתבונן במציאות מנקודת המבט שלהם. אני נזכר בשיחת עבודה. אני וקולגה ישראלי מנהלים שיחת וידאו עם שלושה אמריקאים במשרד שמעבר לים. אחת מהן עובדת חדשה. בסוף השיחה הבחור שלצידי אומר לה "אנד גוד לאק!" והאמריקאים בצד השני מתפוצצים מצחוק. לוקח לנו כמה שניות להבין. מה שאני והוא שמענו היה ברכה לבבית לעובדת חדשה. מה שהם שמעו היה תוקפני וסרקסטי. הם כבר מכירים אותנו ומרגישים נוח מספיק לצחוק. כמה פעמים זה קרה מבלי שאיש מאיתנו היה מודע לפגיעה בצד השני?
בחזרה לאמריקאית, שמתוודה שכנראה לא תישאר כי היא לא רוצה לגדל פה את הילדים שלה. מה זה אומר עלי ועל הילדים שלי? האם לתת להם לגדול פה עם הגיוס לצבא, הטרור, הלאומנות המבעבעת, יוקר המחיה והדחיפות בתור הופך אותי לאב רע? אני אמור לעודד אותם להגר? לקוות שיישארו כאן? והאם באמת כל כך טוב שם בחלום האמריקאי? שירותי הבריאות פחות טובים ומטורפים עם נשק אוטומטי שמרססים תלמידי בית ספר הם עניין שגרתי. אני מניח שבדרך לאותו בית ספר הם לא דוחפים אף אחד.
המבט מבחוץ לא באמת עוזר לי. במונחים אמריקאים אני גס רוח ותוקפני כמו כל ישראלי, ואני לא באמת מוכן או רוצה להשתנות. בסופו של דבר קל לי יותר עם נהג האוטובוס העצבני מאשר עם איש זר ומנומס שאין לי מושג מה הוא חושב באמת. והילדים שלי? נגה רוצה לגור בלונדון כשתגדל. תומר חולם על ניו יורק. אני חושב שדווקא אשמח לעמוד בתור בנתב"ג בדרך לביקור אצל אחד מהם. בלי לעקוף.
יותר מדי סרטים 
טוקבקים אחרונים