קווי המתאר מוכתבים לי מראש בווטסאפ. אני אסיע לשדה התעופה, החברה של תומר תיכנס איתו ותלווה אותו עד לצ׳ק אין, משמע אני נשאר בחוץ. אני לא מתווכח. הוא בן 22, אני כבר מזמן לא מגלם תפקיד ראשי במחזה הזה. 

בדרך לנתב״ג אני בעיקר מנסה לא לשאול שאלות טפשיות, ולא להפריע לו ולה. היא עוזרת לו בסידורים לוגיסטיים אחרונים, הוא מחזיק לה את היד כמעט כל הדרך, והם חמודים נורא. כשאנחנו מגיעים אני מוצא מקום קרוב יחסית וניגש ברוב טקס לחיבוק בזמן שהוקצה לי, מנסה לא לדמוע יותר מדי, מחזיק את עצמי לא לומר שישמור על עצמו אלא שייהנה, כי באנו להרים, ואת הדאגות והחרדות אני אמור לשמור לעצמי. ואני מנסה לחשוב על הורים שמסיעים את הבן שלהם ללשכת הגיוס, והנה אני מסיע את שלי לתחילת הטיול הגדול בחו״ל, אז פרופורציות, אבל זה לא באמת עוזר. אל תלך נו מה אכפת לך.

ואחרי שכולם מתחבקים ובוכים הם צועדים פנימה, הוא עם התרמיל החדש על הגב, ואני עוד מסתכל, ויושב רגע באוטו לסדר נשימה, ומתחיל את הנסיעה הביתה. על המקרר יש לי תמונות שלו מטקס הסיום בגן. קטן וחמוד עם שיער קצוץ, מה בין זה לבין החתיך המזוקן והמתולתל שעוד מעט יעלה על מטוס.

קצת אחרי חצות תומר כותב בווטסאפ המשפחתי שנתב״ג עמוס קשות. יש עוד פחות משעה להמראה והוא עוד בבידוק, מנסה להפקיד את התרמיל שלו בדלפק הייעודי יחד עם עוד מטיילים כמוהו, מקווה להספיק לטיסה. אני מרגיש את המתח המוכר בשכמות, כאילו שאני יכול לקפוץ רגע לשדה ולעזור לו, כאילו שהוא לא יכול להסתדר לבד הרבה יותר טוב ממני. 

אני נזכר בנגה, עוד לא בת שנה, מטפסת על הספה בזמן שאני מנהל שיחת טלפון. חיפשנו עבורה מטפלת, ובדיוק דיברתי עם מועמדת ולא שמתי לב לטיפוס ואז לנפילה שבאה בעקבותיו. ניתקתי את הטלפון והרמתי את הילדה הבוכייה על הידיים, רדוף רגשות אשמה, והבנתי שאי אפשר ככה. שאני חייב ללמוד לשחרר. אי אפשר לשים לב כל הזמן, אי אפשר להיות שם כל הזמן.

אני אומר לעצמי שזה שלו. שהוא יידע להסתדר – בנמל התעופה ובהרפתקאות שיבואו אחר כך – והתפקיד שלי הוא לדאוג ולהיות רשת ביטחון. אני נכנס למיטה, ולוקח זמן אבל אני נרדם. בבוקר אני רואה את ההודעה, הכל הסתדר מן הסתם. הוא המריא, ואני נרגע, ומתחיל להתגעגע. 

באמת עיר יפה ליסבון, וגם הטיסה מישראל היתה בסך הכל בסדר. רק אחרי שכבר הגענו למלון העיר אחד מעמיתיי לעבודה שהקברניט לא הודה לנוסעים בסוף הטיסה על כך שבחרו אל על, ולא באופציה אחרת. אין אופציות, אין בחירות. יש מלחמה, ואיזו חברת תעופה תרצה לשלוח מטוסים לישראל?

איפשהו בין פגישה למצגת קפצתי לאכול משהו במסעדה סמוכה למלון, התיישבתי, הזמנתי, וכשהרמתי עיניים מהצלחת גיליתי על מסך טלוויזיה שעל הקיר את דניאל הגרי, אומר משהו בנחישות עם כיתוב בפורטוגזית מתחתיו. התמונה התחלפה למה שנשאר מרחובות עזה. זה נראה כמו יום רע במיוחד בימי הביניים. ואז הגיעה העיקרית. אני באמצע אירופה ואין מפלט מהטקס העתיק של להרוג ולהיהרג. 

בערב יצאנו לסיור בעיר, והסבירו לנו שהיא בנויה על שבע גבעות, ולכן מלאה בעליות וירידות, ושרוב העיר נחרבה ברעידת האדמה של 1755. מתברר שהעניין הזה של אסון פתאומי שאף אחד לא צפה היה באופנה גם אז, מי היה מאמין? את רוב הנזק, הסבירה המדריכה, לא גרמה רעידת האדמה עצמה. ה-1 בנובמבר, יום האסון, הוא יום כל הקדושים בעולם הנוצרי, והכנסיות והבתים היו מלאים נרות דולקים לכבוד כל הפנתיאון. מה שהרס את העיר היתה השריפה שגרמו הנרות, לא הפרכוסים של כדור הארץ. כמה סמלי, בסוף אלוהים והפולחן שסביבו לא עוזרים, רק מוסיפים שמן למדורה, מטאפורית ומילולית. 

בדרך למסעדה אחרת ראינו מחלון המונית גרפיטי של Libre Palestina, וניסיתי להחליט מה לומר אם הנהג ישאל מאיפה אנחנו. אולי אגרבה. כבר שנים שאני אומר בלי לחשוב ״ישראל״, אבל בשבעה באוקטובר גם זה השתנה. האשליה של חלק מהעולם המערבי התנפצה, עדיף לטשטש ולהסתיר את הזהות. 

אבל הנהג לא שאל. גם העמיתים שלנו מארה״ב ואירופה לא שאלו יותר מדי על המצב. ואנחנו, הישראלים, דיברנו בינינו על כל מיני דברים: כמה יפה הנוף, וכמה זול כאן, וסיפרנו איפה היינו בבוקר השבעה באוקטובר, וכמה המצב נורא וחסר תקווה, ודיברנו על עבודה ועל הקושי לתפוס מונית בדרך חזרה מהשדה הביתה, והכל התערבב ללתרכובת מציאות חדשה שאי אפשר להפריד אותה בחזרה למרכיביה הקודמים.

אחרי הנחיתה בנתב״ג צעדנו לכיוון ביקורת הדרכונים כשתמונות החטופים מסמנות את הדרך, תלויות מימין ומשמאל למסדרון הרחב, בין שרוול הנחיתה לאיסוף הקניות מהדיוטי, תזכורת שותקת לביצה שבה אנחנו חיים, באמצע שער היציאה והכניסה שלה. כמה טוב שבאנו הביתה, ותודה שטסתם אל על.