הלכנו לסופרמן החדש, הצאצאה ואני. קראתי קצת על הסרט – הבמאי טען שמדובר בסיפור של מהגר, הרפובליקאים עיקמו את האף, היתה אפילו טענה שמדובר בסרט פרו-פלסטיני. וכל זה נשמע לי קצת קשקוש והרבה יחסי ציבור. המציאות קשוחה מספיק בלי שמנסים להדביק עליה אייקון תרבות פופ שלובש תחתונים אדומים מעל המכנסיים. תנו לי קצת אסקפיזם ובואו נתקדם. 

ורוב הזמן הסרט אכן היה מבדר ומופרך כצפוי. כמה אפשר לקחת ברצינות סרט עם כלב מעופף (בגלימה), יקומי כיס מקבילים ומפלצות דמויות גודזילה, וכל זה בשעה הראשונה? במושב לידינו אבא הסביר לילדה בת 9 שהכל יהיה בסדר, הפופקורן היה חם ויקר. יומית כהלכתה.

ואז הגיעה סצנת הפלישה. בתחילת הסרט מספרים לנו שסופרמן מנע ממדינה דמיונית בשם בורביה לתקוף מדינה בדיונית אחרת. בשלב מסוים, כשסופרמן עסוק בצרות אחרות, הפלישה יוצאת לדרך. צבא גדול, חמוש ומאומן, מול ערב רב של אזרחים שנראים מזרח תיכוניים בהחלט. התכווצתי בכיסא. 

אין לי מושג למה התכוון ג׳יימס גאן, הבמאי. יכול להיות שכשעסק בבורביה הפיקטיבית ונשיאה לבן השיער בעל המבטא הרוסי, חשב על טראמפ ופוטין. אולי על ביבי? יכול להיות שלא חשב על כלום. זה לא משנה, בסופו של דבר ההקשר הוא בעיני המתבונן. היה קשה לצפות בצבא הפולש והאזרחים הנואשים ולא לחשוב על עזה. לחשוב על מה עובר בראש של צופה במדינה אחרת, האם עבורו אני חלק ממדינת קלגסים חד מימדית? 

קראתי פעם על חוויית הצפייה ב״בלאק הוק דאון״ בסומליה. סרט אמריקאי פטריוטי על נחתים שנלחמים נגד המוני טרוריסטים מקומיים, עם קהל צופים שמריע בכל פעם שמסוק או חייל אמריקאי נפגעים. גם חוויית הצפייה שלי עברה טלטלה, יצאה מאיזון. האם אני אמור לקחת כמובן מאליו שהצד ה״טוב״ בסרט מייצג אותי? האם אני בצד הרע של הסיפור? התרגלנו להזדהות עם הצד המערבי, האמריקאי. יש מצב שבלי להרגיש זזנו מזרחה? אולי גם האמריקאים איבדו קצת מהזוהר האדום-לבן-כחול שלהם?

בדרך חזרה עברנו בכיכר הבימה, דרך הפגנת ענק בעד סיום המלחמה. בלי גלימות, סטריאוטיפים ופתרונות קלים, ועם הרבה דכדוך. עזה זה כאן.

בסוף הגיע האיש וחתך, כל האירוע לקח שלוש דקות, הוא אפילו לא טרח להוריד את הקסדה. חתך, לקח את הכסף, ורכב לעבר השקיעה. 

זה היה מנעול יקר בעל שם מחייב – קריפטונייט, החומר היחיד ביקום שיכול לגרום לסופרמן לאבד את כוחותיו ולהפוך לסתם סאחי. זו חתיכת אמירה לקרוא ככה למנעול, אם סופרמן לא עומד מולו, איזה סיכוי יש לסתם גנב מהשורה? 

די גדול מתברר. המנעול אולי מגיע עם אחריות והבטחות ואריזה יפה ומנשא נאה, אבל כמו לא מעט דברים בתקופה האחרונה, מתברר שהמחויבות ליציבות וביטחון באה עם כוכבית קטנה. כל מה שצריך זה אדם נחוש עם מסור דיסק. כל מה שצריך זה וירוס קטן ומפגש בין עטלף לאיש רעב. כל מה שצריך זה מישהו שמחליט שהכללים הנהוגים לא מעניינים אותו – דמוקרטיה, כתבי אישום, הסתערות על הקפיטול, תבחרו אתם את זרע הכאוס שמתאים לכם.

רכשתי מנעול חדש. הרי אי אפשר להשאיר אופניים שעונים סתם כך על גדר ברחוב תל אביבי. ואולם, הפעם הבנתי שאני קונה אשליה, סימן מוסכם ביני לבין גנבים פוטנציאליים שיחשקו באופניים שלי. הכתום הזוהר של המנעול מסמן להם שכאן צריך להתאמץ קצת. עדיף לעבור הלאה, לקרבן קל יותר. 

החיים שלי מלאים קריפטונייט. דלתות חסונות, ביטוחים שריריים, סדר חברתי מוצק, הרגלי בריאות והיגיינה מבהיקים, יחסים יציבים עם בני משפחה וחברים. הכול מגיע עם אחריות והבטחות, פריך ושברירי ורק מחכה לדמות עטוית קסדה שאוחזת במסור הנכון ביד ימין שתפרק הכול תוך שלוש דקות.

בשיחה עם נגה היא שאלה אותי איך אפשר לדעת מה יקרה בעתיד, או יותר נכון – איך אפשר לדעת ששלל דברים רעים לא יקרו לה. ובכן, אי אפשר. צריך להצטייד בקריפטונייט, בגמישות מחשבתית ומוכנות נפשית ליפול מדי פעם על הפרצוף. ואז לקום, לחדש את מלאי האשליות, ולהמשיך.