חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, ואני פופולרי מתמיד. יש לי הזמנות לחמישה אירועים שונים, איגרות מקצין חי״ר ראשי ושאר גנרלים בהודעות סמס, ואפילו ריאיינו אותי לכתבה על יתומי צה״ל שלא הכירו את האב שנהרג במלחמה. 

מכיוון שכל זה עושה לי רע החלטתי להשתמש בכוח-על המשפחתי, ולהדחיק ולחמוק מכל ספיחי הפסטיבל. אני מתכנן לא ללכת לקולנוע כל עוד אני עלול להיתקל בטריילרים ל״גולדה״ או ״המזח״, לדלג על הכתבות באתרים, ובאופן כללי להימנע. אלא שאמא שלי ראתה את ״האחת״ ולא ממש הותירה לי ברירה אלא לצפות. 

בפרק הראשון מתוך ארבעה מציגים את טייסת 201, ה-טייסת של חיל האוויר דקה לפני מלחמת יום כיפור. הם סלבס, חתיכים ונכונים. למועדון הטייסת מגיעים פוליטיקאים, שחקנים וזמרים. את יגאל תומרקין, שמפסל עבורם, הם לוקחים לסיבוב בפאנטום, המטוס הכי חדיש ויקר בחיל האוויר, כי למה לא? הטייס שזכה לכבוד מספר איך ביצע תמרונים פרועים במיוחד כדי להעניק לאמן חוויה. מה כבר יכול לקרות? 

התרסקות למשל. סימה קדמון, המראיינת, היתה פקידת מבצעים בטייסת. היא ואחד הטייסים מתרפקים בנוסטלגיה על תקרית שבה הוא הטיס אותה במטוס קל, החליט להפחיד אותה קצת, וריסק את המטוס. שניהם יצאו ללא פגע, ובתחקיר היא סיפרה שנגעה בסטיק ולקחה את האשמה עליה. אין מה לראות פה, בסך הכל כספי משלם המיסים בפעולה, טיוח ואי לקיחת אחריות, ויוהרה והיבריס עד קצה האופק. ישבתי מול המסך והרגשתי את הכעס מבעבע.

זו לא אשמת הטייסים. הם הרגישו כמו בני אלים כי מישהו גרם להם, בכוונת מכוון, להרגיש בדיוק ככה. הם הסימפטום, חוד החנית של מדינה שאיבדה קשר עם הקרקע, שהפכה לבריון שחצן שחושב שהכל מותר ואפשרי. כשמלחמה. פורצת והטייסים מגלים שהאויב לא כל כך טיפש, ושהם בני תמותה, התוצאה הרסנית. להם, לכולם, לאבא שלי. אי אפשר לפספס את הקו הדק שמחבר בין פסל-סלב שמקבל סיבוב על מטוס קרב לאובדן העשתונות ולכשלונות ברגע שמשהו משתבש בתחילת המלחמה.

באחד משלל טקסי יום הזיכרון שהייתי בהם לאורך השנים סיפרו לי שאבא שלי עצבן את החיילים שלו. הם הגיעו למילואים שהיו אמורים להיות מין נופש רגוע בסיני, הוא התעקש על כוננות ומוכנות. מה לזה ולצבא שמתייחס למטוס קרב משוכלל כאילו היה צעצוע חדש ומגניב. האמצעי היה אולי רובה מצרי, אבל מה שהרג את אבא שלי היה היהירות, והאטימות שליוותה אותה. 

מאמנת האיגרוף שלי הדפיסה על חולצה משפט של הטניסאי רוג׳ר פדרר – ״אני לא פוחד מאף אחד, אבל מכבד את כולם״. מדינת ישראל נתקעה על החלק הראשון, ושכחה את השני. ספק אם המצב היום שונה.

עבדתי ב"ידיעות אחרונות". לא הייתי בכיר מספיק כדי להחליף חצי מילה עם נוני מוזס, אבל הכרתי עורכים שחטפו ממנו בגלל תמונה של האדם הלא נכון שקשור לגוף הלא נכון. לא היה קשה להבין את מי המו"ל מחבב ואת מי לא. לא היה קשה להבין שלא מדובר בחיבה אידיאולוגית, אלא בעסקים.

מערכת "ידיעות" תמיד היתה גדושה עד להתפקע ביצרים, נקמות, דם רע. "מעריב" היה השטן, ואחריו "ישראל היום". ואולם, יחד עם זה ועל אף כל זאת "ידיעות" היה קודם כול עיתון: כלי תקשורת אמיתי, חלק בלתי נפרד וחיוני מדמוקרטיה. הועסקו בו אנשים שתיעבתי, התנאים היו מגוחכים, אבל העבודה היתה מספקת להפליא. משמעות – היעד החמקמק הזה של אנשי תרבות המערב השבעה – ריחפה במסדרונות ברחוב מוזס.

אם הייתי צריך לבחור את מקום העבודה האהוב עלי אי פעם ״ידיעות״ היה זוכה בנקודות. לא מקום העבודה הטוב ביותר – אם משקללים עניין, תנאים ואופק תעסוקתי, הוא אפילו לא מתמודד על התואר. אבל למרות עורך שנהג לצרוח על עובדים עד צרידות, חרף כתבים על גבול האלימות ומעבר לו, על אף אינספור עיוותים ובעיות – "ידיעות" סיפק את התחושה של עבודה בארגון חדור מטרה ושליחות. זה היה מדבק. הרגשתי שאני חלק מישות שרוצה להשפיע ולשנות. לטובה, כן? הרגשתי חלק ממשהו חשוב.

קחו את גיליונות "ידיעות" ו"ישראל היום" של השבוע האחרון ותשוו ביניהם. "ידיעות", מהרגע הראשון שבו התפוצצה פרשת ביבינוניגייט, פירסם אותה בכותרת הראשית. דיווח עובדתי, כולל על הבוס, מן הסתם בחריקת שיניים, ולידו טורים של בכירי כתבי העיתון. "ישראל היום", מנגד, הצניע עד העלים בהתחלה, ואחר כך עבר לידיעות חד צדדיות שמתמקדות בשיטת מוזס, ומתעלמות מחלקו של הקיסר סגול-השיער בסקנדל.

הציצו בידיעה הזו, ודלגו לפסקה השנייה אחרי תמליל ההקלטות. רפש ותעמולה במסווה של עיתונות. חבר ניסח פעם את ההבדל בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" בדימוי המעודן הבא: "ידיעות" אולי משתין בבריכה כמו כולם, אבל "ישראל היום" מחרבן מהמקפצה. בכירי הכתבים שבו נאלמו דום. הם לא מתייחסים לבעייתיות של מעורבות הקיסר בפרשה, אלא ממשיכים להדהד את דף המסרים האנטי-נוני.

בחזרה לטורי אנשי "ידיעות": נחום ברנע וסימה קדמון מיתממים. הם לא שמעו ולא ידעו. מעולם לא הורו להם על מה לכתוב ואיך. אם הם טוענים כי לא הבחינו במגמתיות הסיקור לגבי אישים מסוימים בעיתון שלהם, הם טיפשים או שקרנים. כל מי שעבד ב״ידיעות״ הכיר את המגמות, והבין לפחות חלקית מי ברשימה השחורה ומי לא. אני מכיר אישית אנשים שלמדו שאסור לכתוב או לפרסם תמונה של אדם כלשהו אחרי שחטפו צרחות מהבוס.

אבל ברנע וקדמון צודקים בטענה הבסיסית שלהם – אף אחד לא אומר לטאלנטים של "ידיעות" מה לכתוב. יש מספיק אנשים בעלי כוח ועמדה שיכתבו בעיתון מה שמתחשק להם, גם אם המו"ל לא יאהב את זה. בסופו של יום ל"ידיעות אחרונות", גוף בעייתי ורעיל, יש דנ״א של עיתון דמוקרטי. בדנ״א של "ישראל היום" יש מוטציה בצורה של שופר שלטון צפון קוריאני. אפשר לטעון ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון גרוע. קשה עד בלתי אפשרי לטעון ש"ישראל היום" הוא עיתון.