לחצתי על הכפתור, נכנסתי לפגישת הווידאו ועל המסך הופיע איש מזוקן, עם כאפייה, עקאל וגלבייה. לא הייתי אמור להיות מופתע. זו היתה פגישת עבודה עם רשות במדינה ערבית שמקיימת יחסים בהסכמה עם ישראל, אבל אנחנו חיים בתקופה מוזרה ואיומה, והאסוציאציה הראשונה שלי היתה ״הלו, מר סינוואר״, לא נעים. 

מכיוון שהיינו הראשונים להתחבר לפגישה לא היה מנוס מקצת סמול טוק, והאיש שמולי נטל את היוזמה ושאל באנגלית מצוחצחת ״אז אתה נמצא בארצות הברית?״ ״לא״, עניתי, מתכווץ בכיסא באופן לא רצוני, ״אני בתל אביב״. פאוזה, או שאולי רק דמיינתי הפסקה דרמטית, מחכה לתגובה. אחרי הכל מבחינתו הוא נפגש עם נציגים של חברה בינלאומית גדולה, אולי לא היה לו מושג שישראל תשתרבב לפה איכשהו. 

בכל מקרה האיש השתהה לרגע, או שלא, ואז אמר: ״אה, אם כך אז…

(אם כך אז אתה צורר? קלגס? משתתף סביל ברצח עם? ציוני קולוניאליסט גירסה 2.0, נתין של בן גביר וסמוטריץ׳, כובש, לא ממחזר, עובר באדום, דורס זקנות, קוטף פרחים מוגנים)

״אם כך אז אצלך בעצם ערב״, הוא אמר, משתמש באחת מטקטיקות שיחות החולין הנפוצות בעידן הזום, שנייה רק לשיחות מזג האוויר – פטפוטי הבדלי אזור זמן. הסכמנו שזה באמת מאוד נוח, הפרשי השעות שלנו, והתחלנו לדבר תכל'ס. האיש בא לעבוד, לא להחליף דיעות על סכסוכים אזוריים. הרגשתי שטוף דעות קדומות ואשם.

קל להיות שמאלני נאור כל עוד אתה לא עומד למבחן כלשהו. וזה כל היופי במרכז תל אביב – אין באמת בחינות. אני מסתכל מסביבי בבתי הקפה, בהפגנות בקפלן, בתחנת ההסעה לבית הספר של הצאצאה. כולם מאותו פס ייצור. נאורים ובעד גיוון והכל, אבל 90% אשכנזים מצביעי מרצ שמתאבססים כל סוף שבוע על 20 שאלות ב"הארץ". ליברלים בתאוריה.

סיפרתי לקולגה, אישה שגדלה בקנדה, כך שאם כבר דיעות קדומות, למה לא להניח שהיא מבינה בנימוסים והליכות. זה לא נורא, היא אמרה לי. זה Protective racism. נרגעתי. יחסית לוריאנטים שמתרוצצים באזור הזה חופשי, בלי חיסון, הפוגה או תקווה לשלום, מצב הגזענות שלי לגמרי סביר.