ובוקר אחד האלבום שהקשבתי לו שוב ושוב לא היה שם יותר. תמונת העטיפה ושם הלהקה עוד הופיעו בספוטיפיי, אבל במקום רשימת שירים הופיע כיתוב על אי זמינות השירים באיזור שלי. שזו דרך מנומסת להגיד פרי פלסטיין, ציוני עלוב. 

ווט לג, להקה בריטית חמודה, היא לא היחידה שהפכה את המוזיקה שלה ללא זמינה בישראל. אתמול הודיעה גם לורד שאת ״רויאל״ אי אפשר יהיה לשמוע באייטונס ישראל. זה אופנתי, וזה מעצבן. לקח לי רגע להבין למה זה כל כך מרגיז אותי, מעבר לחסרונם של השירים שהפכו לפסקול היום-יום שלי בזמן האחרון. הבה נסלק את החשודים המיידיים: כן, זה מפונק ועצלני, צעד מחאה סימבולי שבעיקר מרשים מעריצים אמריקאים ואירופאים שניזונים על חדשות מטיקטוק ואינסטגרם. קל ונוח יותר מלהפגין, לתרום את כל ההכנסות מהמוזיקה שלכם באיזור למטרה ראויה, או ללבוש חגורת הצלה ולעלות על משט לעזה.

אפשר גם לטעון שמדובר בצביעות – אין לאותם אמנים בעיה להיות מושמעים במדינות לא דמוקרטיות ומדכאות מיעוטים כמו ערב הסעודית. אפשר לומר שזו מחאה שפוגעת בקהל היעד הלא נכון – אני מניח שווט לג, לורד ופריימל סקרים לא מככבות בפלייליסט של סמוטריץ׳, בן גביר והחרדים. זה לא מאוד חשוב, אבל כבר מתחיל להתקרב לנקודה. 

הבעיה המרכזית במחאת הספוטיפיי היא שבסופו של דבר היא משתמשת בכלי של משטרים אפלים ודכאניים, מהסוג שאותם אמנים מתיימרים להתנגד לו – צנזורה. מוזיקה אמורה לעורר רגש, ליצור ערוץ תקשורת בין האמן למאזין, אולי אפילו לעורר מחשבה. אפשר היה להתייחס אליה כאל תחמושת עבור מתנגדי המשטר, להודיע על תמיכה בצד ועמדה מסוימים, להפוך שיר כלשהו להמנון מחאה. אבל קל יותר לחסום ולצנזר. להחשיך מסך, למנוע תקשורת באופן גורף – נשמע דומה למדי למה שעושים ברוסיה של פוטין, הונגריה של אורבן ותכף גם אמריקה של טראמפ. 

מחאת הספוטיפיי היא חלק מעידן שטחי שנמנע ממורכבות כמו מהמגיפה השחורה, ומעדיף סיסמאות גסות ופתרונות בומבסטיים (מהנהר עד הים, איזשהו ים) על ניסיון אמיתי להבין דברים לעומקם. זה עצוב גם כחלק מתוגת התקופה, וגם כי בסופו של יום ווט לג הם אחלה להקה. בתקווה שיפרוץ שלום ואפשר יהיה לשמוע שוב את האלבום האחרון שלהם בנחת.

לחצתי על הכפתור, נכנסתי לפגישת הווידאו ועל המסך הופיע איש מזוקן, עם כאפייה, עקאל וגלבייה. לא הייתי אמור להיות מופתע. זו היתה פגישת עבודה עם רשות במדינה ערבית שמקיימת יחסים בהסכמה עם ישראל, אבל אנחנו חיים בתקופה מוזרה ואיומה, והאסוציאציה הראשונה שלי היתה ״הלו, מר סינוואר״, לא נעים. 

מכיוון שהיינו הראשונים להתחבר לפגישה לא היה מנוס מקצת סמול טוק, והאיש שמולי נטל את היוזמה ושאל באנגלית מצוחצחת ״אז אתה נמצא בארצות הברית?״ ״לא״, עניתי, מתכווץ בכיסא באופן לא רצוני, ״אני בתל אביב״. פאוזה, או שאולי רק דמיינתי הפסקה דרמטית, מחכה לתגובה. אחרי הכל מבחינתו הוא נפגש עם נציגים של חברה בינלאומית גדולה, אולי לא היה לו מושג שישראל תשתרבב לפה איכשהו. 

בכל מקרה האיש השתהה לרגע, או שלא, ואז אמר: ״אה, אם כך אז…

(אם כך אז אתה צורר? קלגס? משתתף סביל ברצח עם? ציוני קולוניאליסט גירסה 2.0, נתין של בן גביר וסמוטריץ׳, כובש, לא ממחזר, עובר באדום, דורס זקנות, קוטף פרחים מוגנים)

״אם כך אז אצלך בעצם ערב״, הוא אמר, משתמש באחת מטקטיקות שיחות החולין הנפוצות בעידן הזום, שנייה רק לשיחות מזג האוויר – פטפוטי הבדלי אזור זמן. הסכמנו שזה באמת מאוד נוח, הפרשי השעות שלנו, והתחלנו לדבר תכל'ס. האיש בא לעבוד, לא להחליף דיעות על סכסוכים אזוריים. הרגשתי שטוף דעות קדומות ואשם.

קל להיות שמאלני נאור כל עוד אתה לא עומד למבחן כלשהו. וזה כל היופי במרכז תל אביב – אין באמת בחינות. אני מסתכל מסביבי בבתי הקפה, בהפגנות בקפלן, בתחנת ההסעה לבית הספר של הצאצאה. כולם מאותו פס ייצור. נאורים ובעד גיוון והכל, אבל 90% אשכנזים מצביעי מרצ שמתאבססים כל סוף שבוע על 20 שאלות ב"הארץ". ליברלים בתאוריה.

סיפרתי לקולגה, אישה שגדלה בקנדה, כך שאם כבר דיעות קדומות, למה לא להניח שהיא מבינה בנימוסים והליכות. זה לא נורא, היא אמרה לי. זה Protective racism. נרגעתי. יחסית לוריאנטים שמתרוצצים באזור הזה חופשי, בלי חיסון, הפוגה או תקווה לשלום, מצב הגזענות שלי לגמרי סביר.

זה היה ״יום גינה״ או אולי ״יום ניקיון״, איזה שקר כלשהו צה״לי טיפוסי. היה חם והורדתי את חולצת המדים, חושף טי שירט עם לוגו של מרצ, אז עוד מפלגה שמחה עם שאיפות לעתיד. פניתי להמשיך לעבוד ואז ניגש אלי המפקד. ״רשף״, הוא אמר לי בחביבות, ״בצבא לא מסתובבים עם ססמאות פוליטיות, גם אם המפקד תומך בדעותיך״.

עברו הרבה שנים מאז אבל הסיטואציה נצרבה במוחי. זו היתה הנזיפה המושלמת, בעיקר כי לא הרגשתי נזוף. לא הרגשתי שתוקפים אותי, לא חשתי את משקלו של ארגון ביורוקרטי מסואב על כתפי הצעירות דאז, לא נתנו לי סיבה למרוד או לדחות בבוז את הביקורת. הבנתי בדיוק מה המפקד מנסה לומר לי, בגובה העיניים: יש כאן שני תחומים שאסור שיתערבבו. ועכשיו תמשיך לנכש עשבים שוטים. 

קראתי השבוע על ואת הנאום של תת אלוף דן גולדפוס, שבו קרא למנהיגים להיות ראויים ללוחמים ולהקרבה שלהם בעזה. נזכרתי ביום הגינה ובמפקד החכם שלי, והרגשתי צמרמורת לא נעימה בעורף. אחר כך קראתי את התגובות בטוויטר ושאר רשתות חברתיות, חלקן על אוטומט – צייצנית משמאל בעד כי הוא קרא לאחדות, צייצן ימני מגיב שאת עופר וינטר היא לא היתה מגבה ככה – אבל גם בימין היו כאלה שמיהרו לחבק, כולל בצלאל סמוטריץ׳. אחדות, איזה יופי. 

מעבר לעובדה שהנאום של גולדפוס מלא קלישאות ואמירות כלליות שקל לכל אחד לאמץ באופן שנוח לו, הבעיה המרכזית שלו היא שנשא אותו קצין, אדם חמוש שמפקד על עוד המון אנשים חמושים. לא משנה על מי בדיוק הוא מעביר ביקורת, הנאום הזה מעמיד אותו בראש מדרון חלקלק. 

כשקצין בכיר דורש מהמנהיגים להיות ראויים – דורש, לא מבקש – נשאלת השאלה מה יקרה אם לא? אם הם יסרבו, או סתם לא יעמדו בציפיות שלו, מה שמאפיין פוליטיקאים מעת לעת, האם הוא יפרוש באכזבה מהצבא ויגדל ירקות, או יחליט להביע את התסכול שלו בדרכים אחרות? 

צייצן אחד כבר חזה איך גולדפוס מתפטר מרשות מפלגת העבודה אחרי עוד כישלון בבבחירות, וזה טוב ויפה ומשעשע, אבל כשאני רואה גנרלים שאפתנים משכשכים רגל בביצה הפוליטית בעודם במדים אני חושב על ההיסטוריה העגומה של הז׳אנר ברמה המקומית וברמה והעולמית, ומה שמתחיל כנאום חלול אך יפה על אחדות וכל הג׳אז הזה נגמר לפעמים בקריירה פוליטית מדשדשת, ולפעמים בדיקטטורה צבאית, איך שיוצא. אפשר ללבוש איזה טי שירט שרוצים מתחת למדים, כל עוד הם נותרים מכופתרים היטב.  

הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושב על יהדות הוא ג׳קי מקייטן. הייתי בחטיבת הביניים, ולכיתה נכנס איש מקריח עם כיפה שבא לדבר איתנו לקראת הבר מצווה. הוא נראה חביב ונבון, דוד נחמד שכזה, עד לרגע שבו הוא פתח את הפה. עיקר ההרצאה היתה על חשיבות הדת והתורה, אל מול התרבות הקלוקלת וחיי היומיום של החילונים. דעתו על ההעדפות התרבותיות שלנו הסתכמה במשפט ״זה לא השירים האלה של ג׳קי מקייטן״.

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מקייטן היה זמר מזרחי ששר את הלהיט הגדול והלא ממש נעים ״המענטזת״. לא היה לו שום קשר לעולם התרבותי שלי. למוזיקה ששמעתי, לספרים שקראתי. המסקנה הברורה והמיידית הייתה שלדוד שעומד מולי אין מושג. ושיש סיכוי מצוין שהוא לא ממש אינטליגנטי. כמה שנים אחר כך מקייטן חזר בתשובה, הפסיק להופיע מול קהל מעורב של נשים וגברים, ומן הסתם היה מוכן לחבור לסיבוב הופעות לטמבל שהרצה לנו על יהדות.

מערכת היחסים שלי עם הדת נשארה מאז יציבה למדי: זרות וריחוק. את הרבנות לא פגשתי בחתונה, אבל כן בגירושים. פחות בגלל ענייני מסורת, יותר בגלל רתיעה מהממסד המושחת והכופה. אבל מתברר שגם אם הרחקת עד קפריסין כדי להתחתן אזרחית, להתגרש בכל זאת צריך דרך המדינה. כל העניין היה מגוחך. בשלב מסוים ישבתי בחדר עם צמד מעובדי המקום. אחד כתב על נייר דמוי קלף את כתב הגירושין. השני כנראה תמך בו מוסרית. מכיוון שחוץ ממוראל לא היה לו מה לעשות שם, הוא פטפט איתי. כשהבין שהנישואים היו אזרחיים, הסביר לי שזו הסיבה לגירושים. ״אין בהם קדושה״. החבר שלו המשיך לכתוב בדיו מקסת שעשויה חתיכת קרטון מודבקת לחפיסה של פאל-מל. לא ראיתי מחשב בשום מקום, אבל כרטיסי אשראי הם קיבלו.

זה היה כל מה שמאוס עלי בדת מאורגנת: חשוך, צבוע, חמדני ומנותק מכל מה שקשור לחיים שלי. גלולה מרה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה בחיים.

פה ושם הצלחתי לראות את הדת באור שונה. בעיקר בכל מקום שהממסד נעדר ממנו. פגשתי דתיים שחיבבתי והערכתי, שהסבירו את האמונה ואת דרך החיים שלהם באופן שיכולתי להבין, ובעיקר בלי מיסיונריות מחד והתנשאות מאידך. ולמדתי להעריך את החשיבות והכוח שבטקסים מסוימים. לקרוא קדיש מעל קבר למשל. אין קשר לאמונה באל נקמן והומופוב. הטקסים האלה הם בעלי השפעה פסיכולוגית, ולפעמים אתה הולך עם מה שעובד. למדתי להבדיל בין מסורת לדת.

זו גם הסיבה שמצאתי את עצמי בשבת בבוקר בודק בית כנסת שעליו המליץ חבר לעבודה. תומר יהיה בן 13 השנה ויעלה לתורה. למה? כי החברים שלו עולים לתורה, וכי יש משהו יפה במנהג הזה – טקס התבגרות שהמדינה והרבנים לא מתערבים בו. טקס שממוקם בצד השפוי והנאור של המסורת מבחינתי. 

המקום שהגענו אליו לא היה בית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי. החלל בפנים נראה רגיל לגמרי, כולל מחיצת הפרדה נמוכה בין נשים לגברים שאף אחד לא באמת התייחס אליה. האנשים בפנים לבשו בגדים רגילים לגמרי מתחת לטליתות ולכיפות. הממליץ מהעבודה הצביע על נציגת תא גאה של מפלגה אחת, בזמן שבין העולים לקרוא מהתורה היו גם גברים וגם נשים. האווירה הייתה צבעונית ורגועה ונעימה.

זה נראה נורמלי לגמרי. וזה לא נעשה במסגרת פורצת גבולות או חתרנית. סתם בית כנסת של קהילה סובלנית, מתקדמת ובעיקר לא מתאמצת. אבולוציה ולא רבולוציה. מבט מבעד חלון שנפתח למציאות חלופית שבה הדת מתקדמת לה בקצב נינוח ומתאימה את עצמה למציאות המשתנה. לא היהדות של האיש ההוא שנכנס לכיתה שלי וחשב שכל החילונים עסוקים בלשמוע מוזיקה מפגרת נחותה. לא היהדות של סמוטריץ׳ ההומופוב, של החרדים מדכאי הנשים וחופש הביטוי, של המקובלים שמוכרים נסים מפוקפקים תמורת סכומי עתק.

הלכתי הביתה, לילדים שלי שלומדים בבתי ספר במדינת תל אביב במסגרת משרד החינוך מצנזר הספרים של הבית היהודי. בדרך, באחד הקיוסקים הפתוחים בשבת, ראיתי תמונה של חולדאי על השער של Time Out עם הציטוט: "תל אביב היא הדוגמה לאיך שמדינת ישראל הייתה צריכה להיות״. ונאמר אמן.