טיריון בעניבה

זהירות, ספוילרים. הפוסט מיועד למי שכבר ראה את הפרק.

עוד ביקורות ומחשבות: דידי חנוך מהרהר על הפרק, בוואלה מתלהבים בערך, מורן שריר מאשר בפוציות מתנשאת טיפוסית וסמדר שילוני בויינט לא ממש יודעת.

1. תקציב: כן, הכל נראה מצוין. פה ושם טיפה רעוע בפינות, עדיין לא לגמרי קולנוע, ובכל זאת.

2. שחקנים: באופן כללי המצב מוצלח. שון בין קלאסי לתפקיד אדארד סטארק. טיריון, אולי הדמות הכי מוצלחת בספרים, זוכה לגילום מעולה של פיטר דינקלאג', או כמו שאמרה ברוב טקט חברה: איפה מצאו גמד שגם יודע לשחק? ג'יימי אולי יפיוף מדי. הדמות אמורה להיות טיפה יותר מורכבת בהמשך. וקאל דרוגו נראה יותר כמו דוגמן עם איפור של גולשים מאשר כמו ברברי עצבני. אבל בסך הכל אין תלונות.

3. העלילה: קצת עצית מדי, נוקשה מדי, צמודה לספר מדי. ההתחלה של הספר הראשון היא אולי החלק החלש בסדרה המודפסת. קיים חשש מסוים, עד לנקודת הסיום של הפרק הראשון (זה נכון לגבי הנקודה הזו בעלילה גם בספר), שמדובר בעוד פנטזיה סטנדרטית בתוספת פטמות חשופות וראשים ערופים. ברגע שבראן מושלך מהחלון, מייד אחרי שהיה עד לגילוי עריות(!), אתה מבין שאתה כבר לא בקנזס. אפשר היה לסטות קצת מהתכתיב המרטיני בפרק הראשון, בעיקר כשאין את קולו של המספר להוסיף רקע ותובנות. מנגד – האיש ישב להם על הסט. בעיה.

4. קצב ושאר ירקות: זו הבעיה המרכזית שלי. חקרתי את המנומשת, שלא קראה את הספרים או שמעה עליהם, והיא חיבבה בסך הכל. אבל לי זה הרגיש כאילו היוצרים היו כאן בסוג של מירוץ בין תחנות: צריך למהר ולגעת בכל הנקודות, ולהמשיך הלאה. אני לא יודע אם זה נובע מכך שהפרק הוא אקספוזיציה, ואם בהמשך הקצב יואט מעט. אבל בפרק הראשון זה נראה כמו ויתור על התמקדות בדמויות לטובת העלילה. ובאופן אישי, אני מעדיף דמויות, בטח כשזה מגיע ליצירה של מרטין, שמתמקדת בפוליטיקה, תככים ואנשים, לא פחות – ואולי יותר – מאשר בקרבות ופיתולי נראטיב.

בקיצור – זה רק פרק ראשון, והוא מהנה ומספק ועושה חשק לעוד. ובעיקר מעורר תקווה עזה לעונות הבאות, בהן העסק נהיה סוער ומעניין באמת.

קודם כל השיווק: HBO מנהלת קמפיין מרשים לקידום הסדרה החדשה שלה. שפכו עליה הרבה כסף, ומן הסתם עושים את הכל כדי להצדיק את ההוצאה. בין היתר יש משאיות מזון שמסתובבות ברחבי אמריקה ומחלקות מנות בהשראת המטבח הימי-בינימי של הסדרה. מרשים. עכשיו יש גם את 14 הדקות הראשונות מהסדרה. הבעיה איתן זהה לבעיה של הפתיח של הספר הראשון, לטעמי – הן קצת לא מרשימות, ולא רומזות על הכיוון שהעלילה תיקח ממש אוטוטו.

כבר כתבתי על הסדרה כאן, ומאז גיליתי שיס מביאים אותה לארץ שנייה אחרי ארה"ב. ריספקט. ג'ורג' מרטין בנה עולם שנראה קצת כמו טולקין למבוגרים ציניים. HBO לקחו את ההימור על סדרה שבה כל עונה היא ספר, למרות שמתוך שבעה כאלה רק ארבעה פורסמו, ואחד בדרך כבר חמש שנים. מה גם שמרטין הקשיש נראה שמן ולא בריא (כמו שאפשר לראות בקליפ למטה) ברמות שגורמות לך לתהות אם יש כבר סופר בינוני שמחכה למשימה הנקרופילית של השלמת העלילה אחרי מות.

אבל בינתיים: חשבתי על ציטוט שקראתי איפשהו, של סופר מדע בדיוני/פנטזיה אחר, צ'יינה מייוויל. האיש בעל השם המגניב, שמסרב לאפשר לתרגם את ספריו לעברית מטעמים פוליטיים, שונא את טולקין. הוא מסביר: בעולם נוסח טולקין הבעיה היא שהמלך רע, או בגלות. אם רק ישוב המלך אל כסאו, הכל יהיה לגמרי שייני הפי פיפל. העניין הוא, לפי מייוויל, שהבעיה היא בעצם קיומו של מלך. של מונרכיה, דיקטטורה. אני קורא עכשיו את perdido street station שלו, ספר משובח, שהמסרים שעולים ממנו אנטי ממסדיים וחתרניים למופת. כיכר תחריר זה כאן.

מייוויל כותב פנטזיה מאוד לא קונוונציונלית, הוא מקורי להפליא. מרטין לעומתו נראה כראקציונר, ששייך לז'אנר האבירים/טירות/דרקונים. אבל הוא חתרני לא פחות בדרכו, דווקא בגלל שהוא לכאורה פופוליסט. הוא מציג את השחיתות ואת פוליטיקת החצר באופן גרפי וציני, אבל חשוב מזה: אין בעולם שלו סיכוי לגיבורים אציליים שעומדים על העקרונות שלהם. דמות שאצל טולקין והמוני חקייניו היתה יכולה להיות הגיבור, לא תשרוד אצל מרטין. אם אתה לא פרגמטי, אתה מת. אם מייוויל מביט על הז'אנר מבחוץ בבוז, מרטין מעדיף להרעיל אותו מבפנים.

הספרים תורגמו לעברית, הסדרה אוטוטו עולה. גם אם אתם לא רואים עצמיכם כקהל הטיפוסי שצורך אקשן תקופתי עם חרבות וגברים בשיער של מטאליסטים, כדאי לנסות. אחרי הכל, אפילו קארקטי מהסמויה מופיע כאן, ועוד בתפקיד של פוליטיקאי. מה עוד תבקשו.

חשבתי על המאמר המצוין הזה, של ברט איסטון אליס, בזמן שישבתי במסיבת העיתונאים של מישל וולבק. אם אין לכם כוח לקרוא 3 עמודים: איסטון אליס אומר שצ'רלי שין הוא פוסט-אימפריה. אם הבנתי נכון, המשמעות היא שהוא לא משחק לפי החוקים, אלא מתעקש לחשוף את מנגנון גלגלי השיניים שמאחורי התפאורה. הוא אומר מה שבא לו, ולא חושב על ההשלכות. לפי איסטון אליס, כשטייגר וודס מתנצל בשידור חי על שלל הבגידות שלו, זה אימפריה. שקר ברור ומוסכם שנועד לאפשר למכונת המזומנים של החסויות להמשיך לעבוד. וכולנו יודעים את זה. כשצ'רלי שין אומר שזה סבבה לשכב עם כוכבות פורנו וזונות יקרות במיוחד, כשאתה על 7 גרם קוקאין, זה פוסט-אימפריה. כי זו אמת, ולא עמדה שמייצגת את מה שנתפס כראוי להיות אמת. זה חורג מהכללים הלא כתובים, מהאתיקה המתחסדת. האימפריה.

עטיפה יפה, אין ספק

קראתי שני ספרים של וולבק. פלטפורמה, והחלקיקים האלמנטריים. שניהם נראו לי קצת כמו אנטי בורגנות לבורגנים. אין בהם חמלה, לפחות לא כזו שאני הצלחתי לזהות. בני האדם הם יצורים בזויים, נחותים, עבדים לתשוקותיהם, ובסופו של דבר אומללים. וולבק כותב מצוין. יש לו תובנות מרתקות – בעיקר אהבתי את האבחנה שלו על הגלגול של מהפיכת השלום והאחווה ההיפית לדקדנס אלים נוסח צ'רלס מנסון. אבל משהו בספרים שלו חלק מדי. הקורא מביט מהצד. הוא לא באמת מוצא את עצמו בחברה הסדיסטית שוולבק מתאר, ובגיבורים הבעייתיים שהוא בורא, מהסיבה הפשוטה שכל העניין לא מציאותי. וולבק נפטר מהמאפיינים האנושיים שלא נראים לו – טוב לב, חיבה, אלטרואיזם, תכונות נדירות אבל קיימות – והתוצאה שטחית משהו. אני לא קונה את זה, כי הוא לא גורם לי לחשוב על זה אחרי. קריאה של ספרי וולבק היא חוויה לא נעימה מצד אחד, שעושה מסאז' לאגו ולאינטלקט מצד שני, ומתפוגגת לה.

ויש את הסקס. בשני הספרים הללו, המון סקס. קצת יותר מדי. סקס מוכר? מה פתאום. וולבק ישב במסיבת העיתונאים ונראה רציני וסגפן מדי. לא יכול להיות שתיאורי האורגיות, המציצות, השלישיות והאנאלי נועדו לגרות את הקורא בביתו אשר בפרברים. אלא אם זה חלק מהעניין. אלא אם הדמות הכחושה, הלא נחמדה במופגן, שישבה על הבמה ועישנה, היא חלק מהפאסון. כוכב הרוק של ההלקאה העצמית והצקצוק.

רוב השאלות באירוע, אם לחזור לאיסטון אליס, היו לגמרי אימפריה. היו את השאלות הפרובינציאליות המתבקשות (ניסו ללחוץ עליך לא לבוא לארץ?) והשאלות האמנותיות המתבקשות (שונא נשים? כותב על עצמך?). רק שתי שאלות בלטו לטעמי כמעניינות באמת, ולא כחלק מהמשחק המוסכם מראש של קידום מכירות. אחת דנה בעטיפה שנבחרה להדפסה בעברית של הספר, ובשאלה אם הסופר היה מודע לקונטקסט הפוליטי שלה. השנייה היתה מעניינת יותר: נדמה לי שזה היה כתב מטיים אאוט שהזכיר לוולבק ראיון בו התוודה שכשהוא נשאל על חייו הפרטיים, הוא משקר. באופן לא מפתיע, שתי השאלות לא זכו לתשובה מעניינת במיוחד. וולבק אמר משהו על זה שכולם משקרים כשהם נשאלים על עצמם. זה נשמע טוב, רדיקלי וחכם כזה. אבל מה זה בעצם אומר? זה הרי לא ממש נכון.

היתה הרבה צרפתית באוויר, וקרואסונים קטנים בצד, וזה היה נחמד. ותרבותי. ועדיין – אני חושב שהאמירות המשמעותיות באמת על המצב האנושי כיום נמצאות ביצירות יומרניות פחות, וכנות יותר, מהספרים של וולבק. במקומות שחומקים מתחת לרדאר של האימפריה.

מצאתי את הטקסט כאן. אני עוד זוכר שראיתי את המונולוג הזה בלייב, איפשהו בגיל 15 או 16, כשחשבתי שיהונתן גפן הכי מגניב בעולם. הוא דיבר על גיל 39, ואני לא הייתי מסוגל לדמיין את זה בא.

ובכן, זה פה. מבאס. אני אוהב ימי הולדת, אבל לא מחבב את הנכחי. 40 יהיה בסדר, אני חושב. 41 יהיה מצוין, זה יהיה קצת להתחיל מחדש, צעיר כזה יחסית לחמישימים. אבל הדקה לפני הזה לא נראה לי בכלל.

בשנים קודמות, בצעד פרקטי וחמדני, פרסמתי בבלוג שלי רשימת מתנות ליומולדת. ובכן, הנה אחת קצרה. הביוגרפיה של אובמה שכתב דיוויד רמניק המלך, או הספר שלו על ברית המועצות. כל ספר של מלקולם גלדוול. הרומן ההיסטורי החדש על קרומוול, לא זוכר את השם. ואם יש את אלבום ההופעה המחומש של ספרינגסטין בדיסקים איפשהו – תבורכו. ולספונסרים עשירים פוטנציאליים: אייפאד 2 או אייפוד טאץ' יתקבלו בברכה.

אופנוע גם.

אבל בעיקר ספרים כנראה, בילוי הולם לגיל המתקדם. לא מבין איך הגעתי אליו בכלל, לפני דקה הייתי דווקא די מרוצה מיומולדת 30. רק לעצום עיניים ולחכות לאפריל, ולהתעלם מהמחוגים הנעים. בשנה הבאה יהיה יותר טוב.

ב-17 באפריל תשדר HBO את הפרק הראשון של game of thrones. מי שכבר קרא את הספרים לא צריך שכנוע. מי שלא – ובכן, שיקרא.

game of thrones היא סדרת ספרי פנטזיה, ז'אנר שאי שם לפני הצבא די נואשתי ממנו. כמה חקייני טולקין אפשר לקרוא. הגעתי לסדרה בזכות הרשימה ההיא של נעה מנהיים בויינט, שכבר הזכרתי בבלוג אלוהים יודע כמה פעמים. והיא מצוינת.

מדובר אם כן בסדרת חרבות וכשפים, אבל עם מעט מאוד מהלא טבעי, והרבה אלימות, סקס ופוליטיקה. דגש על פוליטיקה. התחושה היא שמרטין קרא את "שר הטבעות", ואולי עוד טרילוגיה או ארבע, וביצע ניתוח מדוקדק של מה חסר כדי להתאים את החומר הזה למבוגרים בעולם המודרני. ולכן: פוליטיקה, מאבקי כוח, תאוות בשרים וכל זה. בניגוד לעולם של טולקין, אצל מרטין אצילות יתר או רוע מוחלט הם ערובה לכישלון' שלא לומר מוות מוקדם. רק הפרגמטים שורדים.

מחכה שנגה תגדל ותדע אנגלית טוב מספיק כדי לקרוא את זה בשפת המקור, בלי להזדעזע יותר מדי.

הטריילרים נראים מצוין, וסדרה ב-HBO היא סוג של תו תקן, שמשמח רק קצת פחות משלישיית סרטים של פיטר ג'קסון. יאללה אפריל.

1. אני לא אוהב סיפורים אמיתיים. כלומר בקולנוע או על מדף הספרים שלי. "מבוסס על סיפור אמיתי" זה טרן אוף, אני רוצה שתמציאו לי סיפור, אני לא רוצה את חוסר הבהירות והיעדר השיא שהמציאות נוהגת לספק. כל ההקדמה הזו מן הסתם טומנת בחובה אבל: בדם קר של קפוטה הוא ספר גאוני. הסוף ידוע מראש – קפוטה נסע לאמצע שום מקום, ארה"ב' אחרי רצח מזעזע של משפחת חוואים עשירה ומקובלת בכפר קטן ושליו. הוא בנה פרופיל של בני המשפחה ושל צמד הרוצחים, ויצר רומן עיתונאי מרשים על הרוע הסתמי והמזעזע שחודר לגן עדן קטן ומזהם ומשנה אותו לנצח. כתוב נפלא, ארוחת בוקר בטיפאני כבר מחכה לי ליד המיטה.

2. מייקל קונלי צריך להתאמץ יותר. את פרקליט במלכוד (תרגום בעייתי ל-lincoln lawyer, כי העו"ד מחבב מכוניות לינקולן. לכו תמצאו תרגום יותר טוב) הופכים עכשיו לסרט. עם מתיו מקונוהי, אבל בכל זאת. בצדק, קונלי כותב עלילות מתח מצוינות, אבל מוסיף לתבשיל גם דמויות מעניינות, עמוקות ועגולות בהרבה מהמקובל בז'אנר. הבעיה: זה גורם לך לחשוב שמדובר ביותר מספר טיסה, לפתח ציפיות, וקצת קצת להתאכזב. התחושה היא' שאם קונלי היה מחליט להשקיע טיפה יותר, הוא היה מגיע לספרות של דשיאל האמט וריימונד צ'נדלר. הוא לא. מה שמשאיר אותך, בכל זאת, עם ספר מתח מצוין.

[

אולי זה עניין של יותר זמן פנוי, אולי מין תקופה כזו. בכל מקרה, אני סוף סוף קורא כמו בנאדם. הרבה ו(יחסית) מהר. לא בולע ספרים תוך יומיים כמו נגה או כמו בתקופת בית הספר, אבל עדיין – מכובד. בכל מקרה: ביקורות מסודרות תמצאו במקום אחר. כאן זה הערות ותובנות:

אדום החזה:

• לנורבגים/שוודים יש אישוז רציניים עם ניאו-נאצים ואלימות נגד נשים. זה היסטרי – מדינה של 4 מיליון תושבים וקצת עודף, נורבגיה, וקר שם כמו בגהינום או בירושלים בינואר, אז מה פתאום סקינהדס וצלבי קרס? ומה הקטע עם להחטיף לבחורות?
• ספר מצוין. בתחרות המותחן הנורדי הוא לוקח את לרסון, למעט נושא הדמויות – ליסבת סלאנדר אין כאן. הבעיה המשמעותית ביותר היא שהדמות הראשית, הארי הולה, כבר כיכבה בספרים קודמים. מישהו החליט לתרגם את הספר השלישי בסדרה קודם. כך שהתחושה היא שאנחנו פוגשים כאן דמות שאנחנו אמורים להכיר כבר. רק שאנחנו לא. כל מיני אזכורים לפרשיות עבר לא ממש עוזרים, וההנחה של יו נסבו, הסופר, שנשלים קצת מידע על הארי ממפגשים קודמים, קצת מתחרבשת כאן.
• מנגד, הכתיבה משובחת, הסיפור קולח, ובניגוד ללרסון אין כאן הרצאות ארוכות – המסרים עוברים בתוך העלילה או מפי הדמויות, ולא בעוצמה של פטיש לראש.
• ותענוג לקרוא אותו, באמת. גם אם התרגום קצת מקרטע פה ושם.

טיגאנה:

• עוד דוגמה לספר ששכב על המדף שלי כמה שנים עד שקראתי אותו. נרכש במסגרת מסע בזבוז כספים באמזון באשמת נועה מנהיים, אז מבקרת הספרים של ויינט, שכתבה צמד רשימות – ספרי המד"ב הכי טובים, וספרי הפנטזיה הכי טובים. אחרי שנים של נטישת צמד הז'אנרים הזה, חזרתי אליהם בזכותה. דוגמה לכוחה החיובי של העיתונות?
• התחלתי לקרוא אותו בעבר, ונטשתי אחרי עמוד או שניים. לא תפס. לפני כמה שבועות עברתי בסלון, התחשק לי קצת אסקפיזם, והחלטתי לנסות שוב. התוצאה מעורבת: הרעיון מגניב – ספר פנטזיה מאוד פוליטי, על מעין מאבק מחתרתי לגירוש צמד רודנים שכבשו מדינה דמוית איטליה שמחולקת ל-9 מחוזות. אני לא אגלה יותר, אבל יש כאן אמירות מעניינות על זיכרון, דיכוי וכיבוש ודגש גדול על אינטריגות ואסטרטגיה.
• שקצת הולכות לאיבוד בהמון קיטש ורומנטיקה. הספר לחלוטין לא מאוזן – קטעי עלילה מרתקים, לצד עמודים ארוכים של סצינות רגשניות וסכריניות מעייפות. הסוף משובח ומפתיע, אבל הדרך אליו רצופה מהמורות מתקתקות.

ועכשיו על השידה ליד המיטה: בדם קר. התחלתי, נראה מבטיח.

אחד הדברים היפים במחלת האבנים הוא האורך שלו. 122 עמודים, דקיק.

מחלת האבנים היה אמור להיות ספר עב כרס. 547 עמודים, גבריאל גרסייה מרקס פוגש את צילה של הרוח, סאגה משפחתית מתובלת בסקס, מיסטיקה קלה וצבעוניות איטלקית. תיאורים ארוכים ומפותלים, מטאפורות ודימויים מתערבלים זה בזה, והמון שאר רוח נפוח.

במקום זה יש כאן ספר דק, שמרגיש כמו שיר עם מילים עצובות ומוזיקה שמחה, או להפך. הניגוד בין התבנית למילוי שלה עושה את העניין.

יש כאן סיפור – סאגה זו מילה קצת גדולה להיקף הזה – של משפחה מסרדיניה, כשהדמות המרכזית היא סבתה של המספרת, רומנטיקנית חסרת תקנה שנולדה במקום ובזמן הלא נכון. זה סיפור אהבה גדול מהחיים, מלחמת העולם השנייה ברקע, המודרניזציה שבאה אחריה וכו' וכו'. וכל אלה מוגשים באיפוק מקסים, שהופך את הספר למרגש ונוגע באופן שהררי מילים גדולות לא היו נוגעים לעולם.

ויש גם טוויסט קטן-גדול בסוף.

תקראו.

על the forever war שמעתי במקרה. דיווח באתר קולנוע על רידלי סקוט שמתכנן לעשות מהספר סרט. התסריטאי יהיה דיוויד פיפלס, האיש מאחורי התסריט של בלייד ראנר. אכן מעורר תיאבון.

אנחנו בעידן של סיפוקים מהירים, יחסית. הזמנתי את הספר מבוק דפוזיטורי, אתר בריטי ששולח ספרים לכל העולם בלי לגבות דמי משלוח. סיימתי אותו השבוע, בטירה בנורמנדי, לא פחות. והוא טוב, באמת טוב, אבל מבהיר את מגבלות הז'אנר, ואולי בעיקר את מגבלות האנושיות של סופריו.

הספר מתאר את קורותיו של טוראי מנדלה, שמגויס למלחמה נגד הטאורנים, גזע חייזרים שפתח במלחמה נגד כדור הארץ. המלחמה מתרחשת בכוכבים מרוחקים, ובהתאם לתאוריית היחסות של איינשטיין, החיילים מבלים אולי שנתיים במסעות וקרבות, אבל על כדור הארץ חולפות בינתיים השנים בקצב אחר. וכך חיילים חוזרים הביתה לכוכב שבו עברו עשרות, אם לא מאות, שנים. עולם אחר, נטול משפחה, ואפילו שפה ותרבות שהם מכירים.

הסופר, ג'ו הרדלמן, כתב את הספר קצת אחרי שסיים את השירות הפעיל שלו (כולל פציעה קשה) בויאנטם. קשה להחמיץ את האנלוגיה לזרות שחשו חיילי אותה מלחמה כשחזרו הביתה. קשה גם לפספס את המסר האנטי מלחמתי-ממסדי. אבל גילו של הספר ניכר. זו בעיה שחוזרת על עצמה ברוב ספרי המד"ב: מגבלות הדמיון האנושי מרימות את ראשן המופתע שוב ושוב. למשל: מאות שנים קדימה, בני אדם עדיין משוחחים בטלפון – מחייגים, ומדברים אל ההולוגרמה שצצה מולם. כן, לוחצים על כפתורי מספרים. אינטרנט? איזושהי רשת מחשבים שמקשרת בין כולם? לא כאן.

למעט יחידי סגולה (וויליאם גיבסון, נגיד), רוב סופרי המדע הבדיוני מתקשים לדמיין טכנולוגיה שונה באמת מזו של ימיהם. הם לוקחים את הקיים, ומפתחים ומשכללים אותו. טיפוסים כמו ז'ול ורן או אסימוב יש כנראה פעם בדור-שניים.

מה שלא הופך את מלחמת הנצח לספר רע. הטכנולוגיה מצחיקה קצת, לפרקים. אבל הרעיונות לגבי מלחמה, ממסד, ואפילו מיניות, מעניינים. והכי חשוב – האיש יודע לכתוב. אפשר לא לחכות לסרט.

הסיום של "בלב היער", ספר מתח שלא מתנהג ככזה, מתסכל. לא שהספר רע, להפך. מדובר במותחן שמתנהג כרומן, ועושה את זה יפה. אבל שאלה מרכזית אחת נותרת ללא תשובה. לא נגיד איזו, ספוילרים וכו'.

סיימתי את הספר באותו יום שבו ניהלתי – שוב – ויכוח על ארץ קשוחה, הסרט לפי "לא ארץ לזקנים" של קורמאק מקארתי. האחים כהן נשארו נאמנים באופן פנאטי לגירסה הכתובה, וגם שם – הסוף מתסכל. שזה אנדרסטייטמנט מטורף, כמו לומר שהתסרוקת של חוויאר ברדם בסרט היא לא האופנה האחרונה ממש.