לקח לי זמן להגיע לכתוב על הספר הזה, שלא ממש יוצא לי מהראש. לקח לי זמן גם להתחיל לקרוא אותו: 20-30 העמודים הראשונים לא תפסו אותי, היה בהם משהו לא ברור, שנע מהריאליסטי למעין פנטזיה לא ברורה. רק בזכות ההמלצה החמה שקיבלתי על הספר לקחתי אותו לידיים שוב. ואז התחיל הקסם.

הביתה. מקסים

חצי ספר אחרי הבנתי שמדובר ברומן שמבוסס על מציאות. קצת איטי, נו. זהו סיפור לידתו, חייו ומותו של קיבוץ – קיבוץ אפיקים, ליתר דיוק. אבל זה פשטני מדי: זה סיפור על המדינה, וזה סיפור על הטבע האנושי. כמו מסלול החיים של אדם, מלידה עד מוות, גם תנועות אידיאולוגיות מתחילות לדדות בחוסר ביטחון, צוברות תאוצה, ובסופו של דבר נכנעות לזקנה. מה שמתחיל בסוציאליזם חסר פשרות, נגמר בקיבוץ מופרט וטלוויזיה לכל חבר. החלום ושברו ושאר קלישאות.

אבל זה לא עוד ספר על קיבוץ, עם חיטוט בפצעי הלינה המשותפת ושאר ירקות. אסף ענברי מסתכל על הדברים בביקורתיות ובאירוניה דקה ומצחיקה, אבל גם באהבה וחמלה גדולה. גם כשהוא כותב ביקורת נוקבת, נראה שברור לו שהדברים לא יכולים היו להיות אחרת. לא באמת. ככה זה בני אדם, ככה זה אידאולוגיה. זה ספר שהוא לגמרי הסיפור הפרטי של אפיקים, ובו בזמן מדבר על הקיבוץ, ואולי על הסוציאליזם, בכלל.

והוא כתוב מעולה, באופן מעורר קנאה. לענברי יש קול ושפה משלו, היתה לי תחושה שאם אקרא שוב טקסט שלו, בלי לדעת מי הכותב, אזהה אותו מייד. והוא סוחב אותך פנימה אל תוך העולם ואל בין הדמויות, משלב בין ההיסטורי לאישי, ובסופו של הספר שובר לך את הלב. לא משהו שהרבה ספרים מצליחים לעשות.

אני כבר בחלק השלישי של טרילוגיית מילניום של סטיג לרסון. לא היתה לי סבלנות לחכות לתרגום, הלכתי על הגירסה באנגלית מחנות בריטית ששולחת ספרים לכל העולם בלי לגבות דמי משלוח. טירוף.

על לרסון, הטרילוגיה המצליחה שלו ומותו בטרם עת, כתבו לא מעט. אבל מה שמעניין אותי במיוחד היא דמותו הטיפוסית של איש השמאל שעולה מהעלילות שלרסון טווה. לאו דווקא ממה שהוא כותב באופן מודע, כמו ממה שניתן לשאוב ולהבין מהעלילה ומהבחירות שהוא עושה כסופר ומספר כל יכול.

אם לתמצת, השמאל אליבא דלרסון חי כל הזמן במעין דיסוננס. הרבה יותר קל להיות ימני: בצד ההוא של המפה הפוליטית יש שחור-לבן, בלי לבטים, והליכה בעקבות רגשות בסיסיים ואנושיים מאוד: לאומנות, פטריוטיות, אנחנו והם, וכו'. ספקות זה ליפי נפש.

שזה השמאל, כמובן. כאן זה כבר מסובך יותר. לרסון מייצר עלילות שנועדו להעמיד בקדמת הבמה את הערכים החשובים לו: דמוקרטיה, זכויות הפרט, סבלנות כלפי מיעוטים, חופש העיתונות, מאבק באפליית נשים ועוד ועוד. אלא שכדי לשמר את כל הדברים היפים האלה צריך, כמו שאמר ניאו ב"מטריקס":

כי הגיבורים של לרסון משתמשים לא מעט באלימות, וחוצים לא פעם את הקווים בין החוקי ללא חוקי בלי למצמץ. ללרסון יש שני גיבורים מרכזיים, אבל זה רק לכאורה. את מיכאל בלומקוויסט, העיתונאי, אנחנו מחבבים ומעריכים. אבל את ליסבת סלאנדר, האקרית ונערת שוליים, אנחנו אוהבים. מאוד. וליסבת לא לוקחת שבויים. היא לא אוהבת שוטרים או כל סוג של אנשי ממסד אחרים. היא מסתובבת עם שוקר חשמלי ולא מהססת להשתמש בו, ואם אין ברירה גם מפתחות מכונית בתפקיד אגרופן יהיו בסדר, תודה. וגם אקדחים. הרבה אקדחים. כי זו הפנטזיה שלנו: שימוש בכלים של ימין קיצוני – אלימות, התעלמות מהחוק – למטרות ה"נכונות".

לרסון מקפיד לציין באופן כמעט פטישיסטי כל דגם מחשב, מכונית ונשק שהגיבורים שלו משתמשים בהם. ספרי מילניום כוללים לא מעט דגמי אקדח, והדמויות שלו, טובות ורעות, לא מהססות ללחוץ על ההדק. כולל סלאנד. וברור לחלוטין שאין לה בעיה להרוג, במידת הצורך. בלומקוויסט קצת מהוגן יותר, אבל לרסון טורח להזכיר שיש לו עבר צבאי, ומספק גם לו את דקת הארי המזוהם שלו.

מה זה אומר? שבכל שמאלן מתחבא פשיסט קטן, שהיה רוצה להגן על מיעוטים ועל חופש הדיבור בסיוע צמד אקדחי סיג סאוור בקוטר מכובד. שצריך להתמודד עם הדעות הקדומות ועם האלימות והיצריות הקמאיות שלו, ולנסות לתעל אותן למקומות הנכונים.

אני מתקשה להאמין לפציפיסטים מוחלטים, שממקמים את עצמם בקצה הכי שמאלי של הסקאלה. אלימות היא חלק בסיסי מהאנושיות של כולנו. להיות שמאלן, ליברל, נאור, זה לדעת לדכא את היצרים האלה, או להשתמש בהם באופן מבוקר מאוד – לפעמים בכל זאת כוח הוא מוצא אחרון ויחיד. בינתיים, בפנטזיה של כל שמאלן, מחכה מין ליסבת סלאנדר כזו – עם שוקר חשמלי ביד אחת, אקדח אוטומטי ביד השנייה, ורצח בעיניים.