הקהל היה מורכב ברובו ממשפחות שבאו לערב תרבותי כזה: מצד אחד תזמורת פילהרמונית, מצד שני סרט שכולם אוהבים. ללכת עם ולהרגיש בלי. והיה כיף, והסרט מקסים, וכולנו צחקנו כשויזיני אמר בפעם השישית inconcieveable, וכולנו התעלמנו מהעובדה שווסלי איים על בטרקאפ באלימות שהיתה מזכה אותו בתיק פלילי בהנחה שאיזשהו שוטר היה טורח להקשיב לה. 

אין לי כוונה לכתוב כאן דברי כפירה, ״הנסיכה הקסומה״ הוא סרט נפלא, נכס צאן ברזל תרבותי, ומה לעשות שהזמנים משתנים ומשפט כמו ״במקום שממנו אני בא יש עונשים לנשים שמשקרות״ לא הזדקן טוב. איניגו מונטויה – סביר שהיום ליהוק של שחקן לא לטיני לתפקיד היה מעורר סערת טוויטר – עדיין מקסים. אבל הרומן שבמרכז הסרט, בין הנסיכה (הלא קסומה אגב, סתם תרגום משונה) לווסלי היה בעייתי עם פוטנציאל רעיל אז, ונותר כזה גם היום. ובדרך הספיקו הוא ודומיו לעשות לא מעט נזק לצופים, כולל לי. 

הבלוג הזה נקרא ״יותר מדי סרטים״ בגלל תלונה חוזרת של אמא של נגה ותומר על הגישה שלי לחיים. היא צדקה. אבל מה בעצם אמור הצופה התמים שיושב בקולנוע ״אורות״ ברעננה להבין על העולם, על עצמו, כשהוא צופה במה שקורה על המסך? ווסלי יפה. נורא יפה, ובאטרקאפ אפילו יותר. וזהו. הוא מביט בה, היא בו, אז יו וויש, והופ – אהבת אמת! כמו בסרטים. כמו בחיים? זה מודל הוליוודי שמשליך הצידה את כל מה שמסובך ומורכב בדבר הזה, יחסים. הוא אוהב אותה והיא אותו, ואין צורך לדבר, אין מקום לחששות וחולשות, ריבים, סקס לא מוצלח, לילות נטולי שינה כי הילדים ועבודה וכל הג׳אז הזה.

אם אתה לא יפה כמו דוגמן פרסומות הלבשה תחתונה, אם לא מספיק לך מבט מצועף אחד כדי להתאהב, אם יש לך ספקות, סימן שאתה מקולקל? חבל, היה יכול להיות נחמד. 

באטרקאפ נטולת חוש הומור ואין לה משהו חשוב לומר, מעבר להצהרות אהבה ואיומי התאבדות. ניסיון בריחה נועז? מה פתאום, היא נערת הפוסטר של הפאסיביות, מחכה למושיע. כשווסלי מסביר איך ניצל מהפיראט האיום רוברטס הוא מספר איך תיאר לו את יופיה, ותכל'ס מה עוד היה לו לומר עליה? היא לא בדיוק מקור לאוסף ציטוטים.

ולא שהוא יותר טוב. הוא לא מצליח להבין, למשל, איך היא לא חיכתה לו גם חמש שנים אחרי שהוכרז גופה, ומסביר לה שגם המוות לא יכול לאהבת אמת. אפשר היה לצפות שבין אימוני הסיף לדיי ג׳וב כפיראט יהיה לו זמן לעדכן אותה שעדיין יש לו דופק. ובכן לא. זה סיפור שייגמר בגירושים ומאבק על דופלקס בראשון מערב, או במחסה לנשים מוכות. 

אבל את כל זה אני רואה עכשיו. בזמן אמת, בגיל הנכון. ועורכת הבלוג טוענת שאין מצב שרוב ריינר התכוון לכל זה ברצינות, אבל אי אז בנעורי האבודים סרטים כאלה נתפסו כאידיאל הרומנטי שיש לשאוף אליו, להשוות את עצמך אליו, ולחטוף דיכאון. שירכבו שני הבלונדינים האגוצנטרים האלה אל האופק עם הצהרות האהבה החלולות שלהם ויניחו לי. אני אצא לבירה עם איניגו במקום.

חברה טובה סיפרה לי על חופשה משפחתית ביוון שכללה רעידת אדמה ופציעה של אחת מבנותיה מחלון שהתנפץ, ועדיין הרגע הגרוע ביותר מבחינתה היה כשנכנסה לחדר ותפסה את ההורים שלה באמצע סקס. 

הבנתי אותה לגמרי. מי רוצה לחשוב על ההורים שלו בהקשר של מין לעזאזל? איכס. רק במחשבה שנייה הגעתי למסקנה שמדובר בכישלון חינוכי חוצה דורות ומהדהד. 

בחזרה ליוון, לשם הגיעו גיבורי הסדרה ״יום אחד״ בפרק שראיתי השבוע. מכיוון שנגה צפתה בסדרה אני כותב לה רשמים ותהיות מדי פעם. אנחנו מתכתבים על ספרים ששנינו קוראים, מוזיקה ועוד נושאים, ובדרך כלל זה מתקבל יפה ומוביל לשיחות מעניינות. הפעם התגובה היתה ״איכס אבאאאא״. ההודעה שגררה את התגובה הזו היתה ״פרק רביעי, הם ביוון, שישכבו כברררררר״.

השאלה היא מה הופך דווקא את הנושא הזה לטאבו. הילדים שלי ואני מדברים על מוות, על זוגיות, על כל נושא שבעולם כל עוד הוא כולל אנשים לבושים, לפחות חלקית. אני חושד שכמו ברוב המקרים אני אשם. יש המון תחומים שבהם חלה התקדמות בין הדורות. מה שהיה טאבו פעם נאמר היום בגלוי, ביקורת על ההורים היא לגיטימית, טיפול פסיכולוגי כבר מזמן במיינסטרים. הילדים שלי אמרו לי דברים שאני בקושי העזתי לחשוב לגבי ההורים שלי. 

עד שזה מגיע לסקס. מה שלא דובר והונכח כשהם היו קטנים, מה שקיבל רק את הטיפול הסטנדרטי של שתיקה וגישה אמורפית ושמרנית, לא יהפוך פתאום לנושא שיחה לגיטימי. בתחום המסוים הזה הפנמתי לחלוטין את הגישה של הדור הקודם ואת מה שמשדרת הסביבה, התקשורת, כולם – תחום אפור של אסור, מלוכלך, לא נושא לשיחה בין בני תרבות, למעט רמיזות נבוכות ובדיחות גסות. 

לא משנה כמה התקדמנו לכאורה, כמה פודקאסטים וטורים על מיניות יצוצו, יש משהו במין, בראשוניות ובחייתיות שלו, במרחק שלו ממילים וחשיבה רציונלית, שנשאר מחוץ למשחק. בעיקר אם הוא מערב הורים. אולי בין היתר כי חלק מסוד הקסם שלו הוא בדיוק זה, הלא מוגדר והאפל, המסתורי והיצרי. ועדיין חבל לי שתחום שלם מודר ולא ידובר כנראה, וגם חבל לי על גיבורי ״יום אחד״ היפים, שאוכלים את הראש אחד לשנייה. שישכבו כבר.

״אז יש סרט סטאר טרק חדש״, אמרה האמא עם הנעליים היפות בשולחן ליד, ״משהו עם אובי וואן קנובי״, ואני נחרתי בבוז בלב, וחשבתי למי מחברי אשלח ווטסאפ עם הציטוט, כי לא כולם יבינו את חילול הקודש שבערבוב בין שתי סדרות מדע בדיוני כה דומות וכה שונות.

החברה שישבה איתי לקפה שישי דווקא הבינה. היא שייכת לקבוצה מצומצמת, למעגל קרוב של חברים שיודעים עלי כמעט הכול. רק כמעט. אני מוצא את עצמי אוצר תכנים, מתאים אותם לקהל יעד קטן של אדם או שניים. המון ערוצי תקשורת מצומצמים. לפעמים אותו סיפור רץ בכולם, לפעמים רק אדם אחד יקבל את הכותרת המרעישה. 

יש את החבר שיקבל את תוצאת הוורדל היומית, ציוצים שהצחיקו אותי יישלחו לחבר אחד אם הם קשורים לענייני גיקים, ולחברה אחרת אם הם קשורים לעולם המופרע של שכירות דירות בתל אביב. שיר חדש ומעולה ששמעתי יישלח לשניים-שלושה חברים טובים, קיטורי עבודה לחברה אחרת. יש אנשים שכיף איתם בבר או מועדון, יש התאמות מושלמות לבתי קפה, פרטנרים אידיאלים לסרט (תלוי בז׳אנר), שותפים אידיאלים לנסיעות רחוקות. אם זה על סקס, פוליטיקה, ספרים, סמים – יש מעגל קטן של אנשי שלומי ואהובי ובו עוברים שתי וערב קווי גבול דקים עד בלתי נראים שמפלחים אותם לקהלי יעד זעירים, עם שלל חפיפות וחיבורים. 

זה לא חדש, הרשת המסועפת הזו, אבל לקח זמן עד שהבחנתי בה והכרתי בקיומה. יש משהו בתפיסה החברתית הבסיסית שמנוגד לה. גדלתי על ״האחד״, ״הנבחר״, מישו ועד ניאו מהמטריקס, מהארי פוטר ועד ג׳יימס בונד, מהיפהפיה הנמה עד סאלי של הארי. כי צריך סדר, הירארכיה, אפילו בדמוקרטיה יש ראשון בין שווים. אני אמור להחליט מי החבר הכי טוב, לבחור בבת זוג אחת, לבנות פירמידה ברורה שאולי בסיסה רחב אבל בשפיץ הסיפור אחר לגמרי. באפלקיציות השידוכים אנשים מחפשים את ״החבר/ה הכי טוב/ה שלי״, אדם אחד שימלא את כל הצרכים והרצונות באשר הם. פעם גם אני חיפשתי כזה, היום זה נראה לי מופרך.

יש משהו נוח וטבעי בביזור הזה. יש דברים שרק חבר מסוים יידע להעריך, יש דברים שכיף לעשות במיוחד עם אחר. אני מכיר אנשים שמצאו את התאום הקוסמי שלהם בעולם, יש מעט כאלה, זו שכיחות ברמה של חד קרן. ורוד. עם נצנצים. אני לא מצאתי, וגם אם הפנטזיה על האחת/אחד עוד יושבת היטב במרכזי החיברות בראש, בפועל היא גורמת לי לחרדה וצמרמורות. אני אוהב את החברים והחברות שלי בדיוק כפי שהם. אדם אחד שמסוגל לענות על כל הצרכים, הפנטזיות והרצונות שלך נשמע לי כמו המסעדות המפוקפקות האלה שמגישות פיצה, המבורגר ונודלס. זה מאוד נוח, אולי גם משביע. טעים ומרומם את הנפש? פחות.

זו לא היתה העוצמה כמו הנקודה המדויקת, וגם אז סביר להניח שלא היה קורה דבר אלמלא התנועה של ראש במסלול ה(לא) נכון אל עבר האגרוף. הרגשתי את זעזוע הפגיעה בעצמות יד ימין. הפרטנר שלי נעצר, והתיישב על המזרן סחרחר. הרגשתי נורא, הרגשתי נפלא.

הייתי מרגיש אחרת אם הוא היה מתאמן מתחיל, או צעיר מאוד, או מבוגר יותר. אבל הוא היה בערך בגילי, מנוסה ממני, וכבר יצא לנו להתאגרף לא מעט. חטפתי ועוד אחטוף ממנו, כך שהרגשות המנוגדים שלי היו באיזון כמעט מושלם: אני המחוברת והמתורבת, שמאלני יפה נפש, נגד אלימות וכל הג'אז הזה שנבהל מהאירוע, ומנגד סיפוק אלים שמבעבע מתחת.

רוב הזמן הספארינג, קרבות האימון, הם רק ייצוג של אלימות, דימוי של מה היה אילו כל הנוכחים היו רוצים לפרק זה לזה את הצורה. כולנו ממוגנים היטב, רובנו מכים זה את זה בנימוס יחסי. אבל מתחת לג'נטלמניות המתבקשת מסתובבים היצרים, הטסטוסטרון, הסרטים והטלוויזיה והמציאות שמקיפים אותנו. לא פעם בתחילת הסיבוב שני הצדדים מבטיחים זה לזה שהפעם עובדים לאט וחלש, אבל כמה שניות אחרי, הדופמין והאדרנלין מתחילים לזרום והאגרופים עפים ויאללה בלאגן.

אני חי בסביבה סטרילית, דופק רגוע, ווליום נמוך. בעיתון היו צרחות במסדרונות וזימה באוויר, לטוב ובעיקר לרע. אני לא מתגעגע לבוס הצרוד מצעקות יום אתמול, ולשלל גווני ההטרדות שרצו שם. בקורפורייט אמריקה זה הפוך. אין בעיות, יש אתגרים, אין כשלונות וטעויות, רק הזדמנויות ללמוד ולהשתפר. כולם מנומסים, לא מנבלים את הפה, והכל מזכיר לי משהו שמישהי אמרה לי על תקופת מגוריה בצפון תל אביב – אנשים מסתובבים שם כאילו שכחו שיש להם איברי מין. סטרילי אומרים לכם. 

וזה מצוין, ככה סביבת עבודה צריכה להיות, גם בשביל גבר פריבילג כמוני, בטח בשביל כל השאר. כשאני חושב על מקום התעסוקה העתידי של הבנות שלי העיתון הוא הגהינום, והמקום הנוכחי הוא האידיאל. אבל כל מה שנשמר תחת שליטה ובטמפרטורת החדר במשך רוב שעות היממה צריך לצאת החוצה איכשהו, אם בסיוע החברה הנכונה בשילוב אלכוהול ושאר חומרים, ואם באמצעות כפפות איגרוף ומגן שיניים. 

וכך כשהיד של היריב שלי יורדת ואני מזהה את הפתח אני כבר לא חושב, כי אנחנו עמוק בלהט הרגע, ואני במצב הישרדות אחרי כמה מכות נאות שחטפתי, ואגרוף ימין נכנס מאליו במכת וו לא אלגנטית היישר לפרצוף שלו, ושנייה אחרי קצת לא נעים לי, אבל מתחת לשכבת התרבות הדקה שוטף אותי גל קטן של הנאה קמאית. בפנים שלך, בנאדם. 

רפרפתי על התוצאות, טווחי נורמה והמון אותיות לועזיות, כשלפתע הבחנתי במה שפעם היה התגלמות כל הפחדים כולם, ומתברר שהפך לעוד נתון בבדיקות שגרתיות למהדרין: HIV – Negative. זהו, הדמון הנורא של פעם הפך לעוד שורה בבדיקות הדם שלי.

הבדיקות השנתיות, תולדה של עצת רופא וחרדות משפחתיות, הופסקו זמנית בגלל הקורונה והעומס על המעבדות. פעם לפני הנגיף הייתי צם, נדקר, ומקבל שורה של מונחים לא ברורים שרמזו על מצבי הבריאותי, אבל הדיווח על כן/לא איידס נשמר לשיחת טלפון מלחיצה מהרופא. מתברר שלא עוד. 

נגיף האיידס זוהה ב-1981, כוכב הקולנוע רוק האדסון מת ממנו ב-1985, והאיידס הפך לדבר הכי מפחיד בעולם בו גדלתי. המפלצתיות של האיידס נבעה מהסופניות שלו – בדיקה חיובית נתפסה כגזר דין מוות בייסורים – והחיבור שלו לסקס וסמים. המילה ״איידס״ העלתה בדמיוני המתבגר דימויים של מועדונים אפלים, גייז, מין מזדמן, מחטים נגועות. המחלה כאילו נוצרה במוחו הקודח של שמרן מלא רגשות אשם ותשוקות כמוסות, החטא ועונשו, התשלום המלא על ההנאות האסורות האולטימטיביות. אי אפשר היה לחשוב על איידס בלי לחשוב על מין, עיסקת חבילה סליזית שכזו. 

השילוב של קטלניות ומין הפך את האיידס למחלה מדוברת, לסמל. אי אפשר היה לחמוק ממנו בסרטים, בטלוויזיה, בשיח. עוד ועוד סלבס מתו או הודיעו שנדבקו, טום הנקס גסס את דרכו לאוסקר ב״פילדלפיה״, וב״יש לו את זה״ של ספייק לי שאלה דמות א׳ את דמות ב׳ אם הוא יודע איך לאיית מוות. D-E-A מתחיל ב׳ להשיב, כשא׳ קוטע אותו: HIV Mutherfucker. 

ומכאן הפרקטיקה ששלחה את רופא המשפחה שלי להרים טלפון, אקט כה מיושן בימינו, כדי להרגיע מטופלים שלא, אין להם איידס, ולסייע נפשית לאלה שנדבקו. אבל השנים חלפו והמדע התקדם. האיידס לא מוגר סופית, אבל הפך ממוות אכזרי וחד משמעי למחלה כרונית שבאמצעות טיפול נכון אפשר לחיות איתה לא רע בכלל. אף אחד לא הרג את הדרקון, אבל כמו שקורה ללא מעט מפלצות, הוא איבד ממימדיו וכוחו עד שכמעט התפוגג ונעלם מהתודעה. 

כמו דיקטטור מאיים שהופך לעוד מנהיג מדינת עולם שלישי, כמו האיום הגרעיני של המלחמה הקרה שהתאדה, כמו אהובה שפעם טלטלה את עולמי והפכה לעוד דמות מוכרת ברחוב, כך חולפת לה תהילת עולם. ובימי קורונה, למי יש ראש למחלה שקשורה לפעילות לא מרוחקת חברתית כמו סקס? כמה פשוט לחמוק מאיידס לעומת הערמומיות חסרת המעצורים של קוביד, כמה מתוחכם יותר לרתק אנשים לבתיהם, לפגוע בכלכלה, בחינוך ובכל היבט אחר בחיים, לעומת סתם להרוג מישהו שהתהולל בלי לנקוט אמצעי זהירות בסיסיים. HIV זה כל כך העולם הישן. 

עברתי על הבדיקות. יש מצב שצריך להוריד קצת סוכרים ופחמימות, אבל תכל'ס הכול מתפקד. שום דבר מיוחד. גם לא איידס. ועכשיו רק להקפיד על מסיכה כשאני בא במגע עם זרים, ולצמצם את היציאה מהבית למינימום, והיי, אולי הכול באמת יהיה בסדר.

צפיתי בפרק הסיום של ״המפקדת״ בין הליכות נרגנות לחדר המדרגות, לצלילי האזעקה. קראתי כל מיני ביקורות על הסדרה – סתמית, שמרנית – אבל הכותרות והטילים עזרו לי לגלות בה רובד נסתר, חתרני, ביקורתי. 

המון דברים – זהירות, ספוילרים – התרחשו בעונה הראשונה של ״המפקדת״. שלל אירועים שמפלרטטים עם אסון, זרעי פורענות שמרחפים ונקלטים באדמה פורייה. כל אחד מהם היה יכול להוות בסיס לסדרה או סרט דרמטיים, טראגיים. אבל שום דבר לא נובט, הכול רק כמעט.

דוגמאות: אחת המפקדות נאלצת להסתיר בבסיס את אחיה של אחת החיילות שלה, אזרח ועבריין. כמה סצנות אחר כך הוא כמעט מצליח לחתום על נשק. מפקדת אחרת לא עומדת בלחץ ומנסה להתאבד. חיילות גונבות ציוד, סמלת עושה סקס לוהט עם קצין שאליו היא כפופה, מ"ממית פזורת דעת גורמת לכיתה שלה להסתובב אליה עם נשק טעון ודרוך, ועוד ועוד. 

אבל אף כדור לא נפלט, אף אחד לא עולה למשפט, הכלא הצבאי נותר ריק. הכול מוחלק, מוכל, מושתק. המפקדת הנסחטת תצא לקורס קצינים, העבריין ייעלם מהבסיס בשקט, ניסיון ההתאבדות נכשל, הקצין והסמלת ימשיכו להזדיין. 

הדמות הראשית בסדרה, המ"ממית הטרייה נועה, דווקא מתחילה אחרת. היא רוצה להקפיד על נהלים, היא דורשת משמעת וסדר. היא הגורם החיצוני שמגיע לשנות את המערכת. אבל המציאות מנצחת אותה בנוק אאוט. עד סוף העונה היא תוותר ותעלים עין, כדי לסייע למפקדות ולחיילות שבסך הכול מתכוונות, כולן, רק לטוב. 

הכוונות של כולם טובות, והן מרצפות יפה את הדרך לגהינום הישראלי של 45 מתים בהר מירון ועוד שניים בבית כנסת שעוד לא סיימו לבנות, של היעדר מיגון ביישובים שמופצצים באופן קבוע על ידי החמאס, וגם אצלי בבית, בו חדר המדרגות מחליף את המקלט שאין. הגיהנום של זלזול ביכולות של השכנים בעזה, שתחילתו בהעברת כסף לארגון טרור כדי שלא ירעיש בין שתיים לארבע, וסופו בהפגזות. 

כל הדמויות ב"המפקדת" רוצות שקט עכשיו. גם אני רוצה שקט. אני חי בבועה שלי ומנסה לא לצרוך יותר מדי חדשות, לא לשמוע על קיפוח הערבים, ההסתה נגד השמאלנים, ההתנחלויות, הכיבוש, ישובי הדרום שמופגזים בקביעות. למי יש כוח לעשות משהו? למי מבין הדמויות ב"המפקדת" יש כוח למשפט צבאי, לחקירה רצינית, לבלאגן שילווה כל ניסיון לשינוי? ואם אף אחד לא מת או איבד איזה איבר, למה לעשות רעש? אם בשכונה שלי הכול סבבה, אז מה בעצם כל כך רע? מעלימים עין, מעגלים פינות, ויוצאים הביתה. 

זה עובד מצוין. עד שזה לא עובד. ואז כבר מאוחר מדי ואני בחדר המדרגות. 

קשה היה לעמוד בפני ההזמנה בציוץ: ״תנו לי את השירים הכי מביכים ושלא יעלו על הדעת שאתם בכל זאת אוהבים – אלה שהם הרבה אחרי גילטי פלז'ר; אלה שפשוט אסור שמישהו אי פעם יידע שאתם אוהבים כי אתם פשוט תמותו.״

נכנסתי לסחרור תרבותי קטן. מצד אחד ההגדרות היו ברורות, מצד שני אנחנו בטוויטר. כיכר העיר הווירטואלית שבה הגרדום כבר מוכן, וכולם מסתובבים עם עגבניות רקובות במחסנית ועוד אחת בקנה. כולם משייפים ציוצים, מבריקים רפרנסים תרבותיים, מנסים להיות הכי מגניבים בתחומם, מסקס ועד פוליטיקה. 

ההעדפות התרבותיות שלי הן נוצות טווס, מכשיר חיזור לעת מצוא. הספרים שאני מציב בספרייה, פלייליסטים פומביים בספוטיפיי, טי שירט של להקה. כולם נועדו לשדר טעם מסוים, השתייכות לאיזה מעמד תרבותי ספק אמיתי ספק מדומיין, תו איכות. פעם אלה היו ספריות הדיסקים והספרים בבית, אני יכול לחשוב על עלמה אחת לפחות שהתחלתי איתה לא מעט בזכות מדף הספרים הלוהט שלה. היום ההעדפות שלי חשופות בכל מדיה חברתית באשר היא.

התגובה לציוץ טמנה בחובה סכנה כפולה: אם אצייץ שירים מביכים במיוחד מה יהיה על התדמית. מנגד, בחירה מתחכמת מדי תהיה כמו קלישאת ראיונות העבודה, מה החולשה שלך – פרפקציוניסט. מבט מהיר על התגובות גילה לא מעט שנפלו למלכודת הזו. חלקן כללו שירים ירודים לכאורה שמעידים בעצם על טעמו האקלקטי והרענן של הצייצן. אחרים זינקו בחדווה לביצה והתפלשו בחדווה עם קרן פלס ובוני אם.

בחרתי באופציית ההתפלשות. היה משהו משחרר ברעיון של פטור מהצורך לקבל אישור וחיזוק מקבוצת שווים אמורפית למדי, שמן הסתם קיימת בעיקר בראש שלי. קדימה להוריד מסיכה ולנענע:

דף לפארד, אחת הלהקות המטופשות ביותר שקמו אי פעם ושלנצח תזרוק אותי חזרה לימים מאושרים במיוחד בתיכון

גן חיות, סוג של להקת בנים עם השפעות של אקסל רוז, עם שיר שהייתי מזמר לצאצאה כשהייתי שולף אותה מהאמבטיה בשינוי מילים קל (״אני האבא שלךךךךך״)

קני רוג׳רס, האיש והעוף המטוגן, בבלדת קאנטרי שאני מכיר את המילים שלה בעל פה

כל אחד מהשירים האלה עקף את שריון הפאסון שלי בנקודה כלשהי בזמן. כי שמעתי אותו ברגע הנכון, או עם האנשים הנכונים. יש עוד המון כאלה – פופ אייטיז, רוק כבד, הייר מטאל, קיטש מהעולם ומישראל, שירי ילדים שנתקעו לי בראש לנצח. הם לא ייצוגיים וכנראה לא יקדמו שום מהלך מול אף אחת, אבל הם כיף לגמרי. 

ועוד משהו: חברה מוצלחת במיוחד אמרה לי שהיא לא מבינה על מה אני מדבר. אם היא אוהבת שיר היא אוהבת אותו, אין גילטי בהקשר של פלז׳ר. אבל על דרגת זן כזו אני לא מנסה אפילו לחלום בינתיים. 

לקנות רובה ציד, הוא אמר, זה הפתרון. עכשיו היא בגיל ההתבגרות, אבל תכף היא תגדל, ובנים יתחילו להסתובב סביבה, והוא ימתין להם חמוש.

עמדנו ליד המדורה. זה היה אירוע חברה גדול ומושקע כמקובל בז׳אנר, אנשי הייטק נאורים כולם והאיש מדבר על לירות בטינאייג׳ר מבוהל שיעז לשים יד על הבת שלו. אלוהים, חשבתי לעצמי, איזה דביל. 

אף פעם לא הבנתי את העניין הזה, את המוסכמה של אבות שחשים דחף אלים לנוכח האפשרות שהבת שלהם תקיים יחסי מין. סקס זה דבר נפלא, אם עושים את זה בנסיבות ועם האנשים הנכונים, למה שלא תאחל לבתך חיי מין מספקים ומוצלחים? מצד שני הזכרתי לעצמי את כל הפעמים שבהן נתקלתי בסיטואציה שהיה לי ברור איך אגיב אליה, ומצאתי את עצמי מתנהל אחרת לגמרי. אז לך תדע.

חיכיתי. תקופת התיכון של נגה חלפה בלי שפגשתי או ידעתי על מחזרים וחברים. פעם אחת כשהיינו בסופרמרקט ראיתי בחור בשנות העשרים לחייו מביט בנגה, בת כ-15 אז, במבט הזה של מלמטה למעלה, ונתקפתי רצון עז לשבור לו אי אילו עצמות באמצעות פטיש גדול במיוחד. חשבתי שאולי זה זה. שגם אני ניאנדרטל מגונן.

ואז נהיה חבר, ואחריו עוד אחד. לילדה יש בן זוג, והוא מקסים וחמוד, ומעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה כפי שראוי וצריך. ואני מאושר בשבילה, ואוהב אותו, ולא חש שום דחף אלים או רצון להתחמש. איזה יופי, חשבתי לעצמי, נאור נאור נאור.

אבל לא. לא מזמן באה בת התשע להתרפק עלי קצת בערב, התחבקנו על הספה, ונזכרתי בנגה, כמה ימים לפני כן, יושבת על אותה ספה מכורבלת בזרועות החבר שלה. ופתאום חשתי צביטה חדה בלב. פעם מזמן נגה התרפקה עלי בדיוק ככה. והייתי מרכז עולמה, וכל החסרונות שלי היו סמויים מן העין הצעירה והיה ברור שכך יהיה לנצח. 

היום ההתמסרות הזו שמורה לגבר אחר, לבן הזוג שלה, וגם אם היא אוהבת אותי ומחבקת אותי עדיין, זו כבר אהבה מפוכחת, בלי כוכבים בעיניים, עם מטענים וכעסים. היא לא תראה אותי יותר אף פעם מבעד עיניים של ילדה מעריצה, זה שמור מעתה לגברים אחרים.

זה לא הסקס, טמבל. זה אור הזרקורים שעבר הלאה, לשחקן הראשי החדש שהחליף אותי והשאיר אותי מחוץ לבמה, בקהל, מוחא כפיים ודומע מול הזוג המאושר. זוג יפה וחמוד, ולי נותר רק לחכות לקאמבק מפתיע שיבוא עם הנכדים. 

הפיד שלי מלא אפידמיולוגים, הם קראו המון מחקרים, או כותרות של מחקרים, הם מפרסמים גרפים, המלצות, ביקורות. הם יודעים מה צריך לעשות עכשיו ומה הפעולות שהיה צריך לנקוט קודם, אם רק היו מקשיבים להם כמובן הקורונה היתה מתה כמו מחאת 2011. 

הפיד שלי מלא מדינאים ופוליטיקאים, הם מסבירים איך לפתור סכסוכים, מרכיבים ומפרקים ממשלות, נוזפים בפוליטיקאים, קובעים עמדות נחרצות, מוקיעים את מי שלא מיישר קו. הם יושבים על הספה בבית במקום על כיסא בכנסת וכולנו מפסידים. 

הפיד שלי מלא צייצני מין. הם/ן מס(ג)בירים איך להתנהל במיטה ומחוץ לה, הם שופכים אור על מסתרי האורגזמה בשביל כולנו, נותנים סימנים בבדסמ, מניחים יסודות לאתיקה בין הסדינים, וכל מה שאדם צריך לדעת לפני שהוא מתפשט או מפעיל ויברטור. אם הם לא היו שם איך לעזאזל היינו עושים כולנו את המין. 

הפיד שלי מלא טרולים. הם באו לעשות בלגאן, להעליב, לערער, ללעוג, לגרור את כולם לבוץ בו הם מתפלשים, לבטל דקויות והבדלים ולהכריז בתרועת ניצחון שממילא הכול צבוע, אז אין טעם. הם ניהיליסטים ספק מסוכנים ספק מכמירי לב, שמטרילים ומרעילים, הכרחיים כמו רחובות קטנים ומזוהמים בעיר גדולה.

הפיד שלי מלא אנשים עם מקלדות, חיבור מהיר לאינטרנט וחיבור רופף למציאות. אנשים עם סימני קריאה ובלי ספקות. ולפעמים אני עושה את הטעות וטובע קצת בגלי המידע הסותרים האלה, שמתנפצים על החוף שלי בלי סדר ושיטה מכל כיוון. פעם בכמה זמן צריך לצאת מהמים, להפסיק לעקוב אחרי אנשים מסוימים שאיבדו את הצפון, להתנתק. 

אף פעם לא חיבבתי את אנשי סימני הקריאה. אבל אם פעם בעיקר כעסתי עליהם, היום אני מביט בהם קצת אחרת. אני מניח שעבור רובם הדעות הנחרצות האלה בכל תחום מהוות משענת, רשת ביטחון, נחמה. המציאות כל כך כאוטית, וככל שתטיל ספק ותבלבל כך היא תהפוך למפחידה יותר, אפלה שבה מסתתר הבלתי ידוע. דיעה נחרצת להתבצר מאחוריה היא פנס בעלטה הזו, הפוזיציה היא חבל ההצלה שמונע ממך ליפול לתהום. תפוס לך עמדה וצא לדרך, הכול יהיה ברור יותר על שביל האבנים הצהובות היחיד והבודד שבחרת. 

ויש בפיד שלי גם אנשים מצחיקים, אנשים בעלי טעם טוב עם תובנות על מוזיקה, ספרים, משחקי מחשב, סקס. אנשים שמעשירים את חיי בידע ותרבות. צריך לטפח אותם ולנסות למנן ולסנן את השאר. להביט ימינה ושמאלה בזהירות בצמתים, ולהשתדל להיצמד לאיזה מצפן פנימי, ולנווט דרך היער החברתי הביתה. 

“זה מוזר לראות רשף על מצבה," הוא אמר. הסכמתי איתו. גם לי זה מוזר. כל שנה, בכל טקס. היה לו קשה מול הקבר של אבא שלי. לבד. אין לי מושג איך קרה שבגיל 16 זו הפעם הראשונה שלו. בראש שלי סימנתי וי על סעיף הילדים. הם כבר היו בטקסים. הם יודעים הכול. הלאה.

הם לא. לא בזכותי בכל אופן. וזה לא מדויק שאין לי מושג. חשבתי שאני מוצלח בעניין הזה של הורות. אבל שוב ושוב אני מגלה שכשזה מגיע לשיחות על אודות נושאים רגישים באמת, אני לא. בנושאים המורכבים והרגישים, מסקס ועד מוות, אני בקושי מלטף את פני השטח. 

היה לי קל יותר כשהם היו קטנים. כשנגה בת הארבע שאלה על התמונה בשחור-לבן של סבא שהיא לא תכיר הסברתי ועניתי בקלות. השאלות היו פשוטות: האם הוא היה גבוה? לא מסובך לענות. כשהם היו קטנים הם לא ידעו לצלול לתובנות, תופעות לוואי, צלקות בנפש. לכאורה, הייתי צריך לגונן דווקא אז, אבל לא באמת היה ממה. מתברר שזה חיכה לגיל ההתבגרות. למה הבן שלי לא הגיע למצבה של הסבא הביולוגי שלו קודם? כנראה שמשהו בי נרתע מלחשוף אותו לסעיף השכול והיגון של המשפחה שלנו.

שיחות על קונדומים ושתיית אלכוהול דווקא היו. קצרות ומביכות, אבל המסר עבר. אני מקווה. גם על אבא שלי ניהלנו שיחות, אבל בדיעבד הן היו הסחת דעת. מידע טכני בלבד, ולא, חס וחלילה,רגשות. זו מומחיות משפחתית – אפשר לדבר הרבה בלי לומר שום דבר משמעותי, בלי לפתוח צלקות.

שיחה על אלכוהול היא לגמרי חלק מתיאור המשרה של הורה, אני ניגש אליה ממקום בטוח ובוגר ורגוע. לדבר על האבא המת זה כבר לרקוד סטפס על הנקודות הרגישות והכואבות שלי, ועל כל הפחדים כולם. כך שמעבר לצורך לגונן על הילדים שלי, אני גם מגן על עצמי. בורח ממקומות קשים, ומנסה להציל גם אותם. כאילו שזה אפשרי. התגובה הראשונית שלי היתה להרגיש אשם שלא שוחחתי איתו על זה קודם, אבל גם זה מיותר. כשזה מגיע למוות אין תשובות מנומסות ואין סיבה לשפוט. מה שנותר זה לשבת עם הילד ולדבר.