נהניתי מ"נקמה", אבל מרחוק. תחילת הסרט מטעה – ב-40 דקות הראשונות אתה חושב שיש כאן דמויות שבאמת אפשר לחבב, שמעוררות רגש. אלא שהתחושה מתפוגגת בהמשך.

נקמה הוא סרט של במאי, קודם כל. שמעתי לא מעט על ג'וני טו, וחפירות ביוטיוב העלו כמה סצנות מרשימות, כמו השתיים שתמצאו למטה. לנקמה הוא רצה את אלן דלון, שהחליט שלא בא לו אחרי שקרא את התסריט. ג'וני האלידיי, האלביס הצרפתי, לקח את התפקיד. הוא עושה אותו היטב – התפקיד דורש בעיקר נוכחות כריזמטית, ואת זה יש להאלידיי בכמויות – אבל אפשר להבין את דלון.

הסיפור פשוט: שף צרפתי מוזעק להונג קונג אחרי שבתו, שנשואה למקומי, נפצעת אנושות במהלך חיסול בעלה על ידי מתנקשים. גם שני ילדיה נרצחים. האב, שדי מהר ברור שלא כל חייו עברו עליו עם כותש שום ביד, מחליט לנקום ומגייס שלושה רוצחים שכירים מקומיים.

שזה אחלה, באמת. אבל מהרגע שבו קוסטלו, השף, מארגן את חוליית הנקם שלו, הסרט קצת מאבד כיוון. טו עסוק בסצינות. פחות מעניין אותו איך הן מתחברות. יש בסרט קטעי פעולה מעולים ומקוריים, וביניהם קטעים כמעט פיוטיים. אבל החיבור גס ורופף. רגע אחד חבורת המחסלים שלו מורכבת מצלפים שלא מסוגלים להחמיץ, ובסצינה הבאה הם לא פוגעים ממטר, כדי שהקרב לאור הירח יימשך עוד קצת. בתחילת הסרט הם שורדים קרי רוח, אבל כשזה מתאים לחזון הבמאי הם הופכים לאידיאליסטים עם נטיות אובדניות. ואם זה לא מספיק, מוזרק לעלילה אלמנט שכולו צועק "ממנטו", ובדיעבד היה קצת מיותר. ויש כאן גם ניסיון לאמירה כלשהי, רק שהיא לא ממש ברורה, או מגובשת עד הסוף.

בסופו של דבר נקמה הוא סרט מהנה, בעיקר ויזואלית. אבל כזה שעדיף לראות בבית ביום חופשי, ולאו דווקא מצדיק הליכה לקולנוע (לא שיש סיכוי שבארץ יעלו אותו על מסך גדול). הוא ארט האוס אקשן, סרט הפעולה שמנוי האוזן השלישית התל אביבי הפלצן (כן, אני) יעדיף לראות על פני עוד מוצר של סילבסטר סטאלון או ג'ייסון סת'טאם. ובצדק: הוא מקורי יותר, מפעים יותר. עכשיו רק צריך לסדר לטו תסריטאי טוב.

למה בעצם איראן גרעינית זה כל כך איום ונורא?

ברור שכן. זו אקסיומה: אסור שלאיראן תהיה פצצה, השמדת מדינת היהודים, חורבן בית שלישי, הסוף.

או שלא. גם לצפון קוריאה יש נשק גרעיני, ולעוד מדינות לא הכי יציבות, ולא נראה שהן ישתמשו בו בקרוב. אולי זה כי לכל משטר, גם הכי מטורלל, יש את השאיפה הבסיסית לשרוד. הוא מורכב מבני אדם, פוליטיקאים, אינטרסנטים. מאוד מפחיד הרעיון של פצצת אטום בידי ארגון טרור קיצוני. אבל בידי מדינה? אני בספק אם מדינה כלשהי תסכים לעמוד בתגובה העולמית למהלך כזה, שלא לדבר על התגובה הלא קונבנציונלית עד מאוד שתגיע מישראל על תקיפה כזו.

אולי הבעיה המרכזית שלנו היא לא איראן, אלא מה שהאיום הדמוני הדזה גורם לנו. אולי הבעיה היא שאיראן הופכת לסיבה לכל דבר. למה שמצדיק שלל מעשים בעייתיים כאן, או לפחות את ההתעלמות מהם. אנחנו כל כך עסוקים בחרדה מהפטריה, עד שאנחנו לא שמים לב לבעיה האמיתית. כמו אדם שחווה טראומה, וכל כך עסוק בלפחד מהישנות האירוע, עד שאינו שם לב לסכנה האמיתית. אנחנו חרדים מעוד ישות פשיסטית אנטישמית שתנסה להשלים את העבודה של היטלר. יכול להיות שהסכנה האמיתית היא הפיכת ישראל לישות פשיסטית או פונדמליסטית בעצמה. אבל במקום להסתכל פנימה אנחנו מביטים בחשש החוצה.

בסיום של קיד וקסידי, אחד הסרטים האהובים עלי (כן, זה ספוילר, לגמרי), מוקפים פול ניומן ורוברט רדפורד על ידי מה שנראה כמו חצי צבא בוליביה. הם פצועים בתוך בקתה קטנה, אין להם תחמושת, אין להם סיכוי. הם הגיעו לבוליביה אחרי שנמלטו מאימתו של צייד ראשים, שהסמל המסחרי שלו הוא כובע בוקרים לבן. רגע לפני שהם פורצים החוצה למוות בטוח באקדחים שלופים, שואל ניומן את רדפורד אם ראה את צייד הראשים בחוץ. כשהוא מקבל תשובה שלילית הוא נרגע. האיש שרודף אותם לא אורב להם שם בחוץ.

ואז הם מתים.

אני לא אוהב סרטים ש"מבוססים על מקרה אמיתי". אני לא אוהב ריאליטי. אני לא אוהב את מחוברים. זה מבדר, זה מעניין, וזה קצר, אבל זה מזויף.

קראתי פרשנויות וטורים – למשל את זה, על רן שריג כסמל סקס – ואני מבין בערך את המהומה. אבל תחושת הרמייה לא עוזבת. היומרה כאן היא להראות פיסת חיים, מציאות, לחדור אל מאחורי הקלעים. תעודה-מציצנות-פורנו. אבל האנשים האוחזים במצלמה כאן מודעים לעצמם מדי, ערוכים מדי, משווקים מדי.

אני לא יודע אם זה באמת קשור רק לליהוק של העונה. ראיתי חלק מפרקי מחוברות, ושם זה עבד יותר טוב. אולי הבחירה בחבורה תל אביבית כמעט לגמרי ברוחה, בדמויות ש-3 מהן ברנז'איות ומכירות תקשורת קצת יותר מדי טוב, היא הבעיה. בשורה התחתונה, אני לא מאמין להם. כשראיתי את ליאת בר און, חשבתי שאולי אני נחשף כאן למשהו מייצג, לדמות עם עומק, לייסורי הרווקה התל אביבית והקיבוצניקית לשעבר באשר היא, מזוקקים ומבוטאים ברהיטות. גם שאר המשתתפות, מינוס דנה ספקטור, נראו כאילו הפער בין מה שעובר להן בראש ומה שיוצא מהפה מול המצלמה מזערי. אבל כשאני צופה בגולדן את שריג חושפים וחושפים וחושפים, אני מרגיש קצת מלוכלך, כמו בבר חשפניות בפטפונג: מורידים את הכל, אבל לא באמת מראים לך כלום. זה מרגיש כאילו הם בונים וממציאים דמויות, בסיוע ועל חשבון כל דמויות המשנה שמאכלסות את החיים שלהם. זה מרגיש מזויף.

אני מעדיף דמות בדיונית, פיקשן מוצלח, שמנסה לומר לי משהו על החיים שלי. סביר להניח שאפשר ללמוד על שלוש חמישיות לפחות ממשתתפי מחוברים הרבה יותר דרך הטקסטים שלהם, מאשר דרך הפרסונות שהם מייצרים מול המצלמה.

על the forever war שמעתי במקרה. דיווח באתר קולנוע על רידלי סקוט שמתכנן לעשות מהספר סרט. התסריטאי יהיה דיוויד פיפלס, האיש מאחורי התסריט של בלייד ראנר. אכן מעורר תיאבון.

אנחנו בעידן של סיפוקים מהירים, יחסית. הזמנתי את הספר מבוק דפוזיטורי, אתר בריטי ששולח ספרים לכל העולם בלי לגבות דמי משלוח. סיימתי אותו השבוע, בטירה בנורמנדי, לא פחות. והוא טוב, באמת טוב, אבל מבהיר את מגבלות הז'אנר, ואולי בעיקר את מגבלות האנושיות של סופריו.

הספר מתאר את קורותיו של טוראי מנדלה, שמגויס למלחמה נגד הטאורנים, גזע חייזרים שפתח במלחמה נגד כדור הארץ. המלחמה מתרחשת בכוכבים מרוחקים, ובהתאם לתאוריית היחסות של איינשטיין, החיילים מבלים אולי שנתיים במסעות וקרבות, אבל על כדור הארץ חולפות בינתיים השנים בקצב אחר. וכך חיילים חוזרים הביתה לכוכב שבו עברו עשרות, אם לא מאות, שנים. עולם אחר, נטול משפחה, ואפילו שפה ותרבות שהם מכירים.

הסופר, ג'ו הרדלמן, כתב את הספר קצת אחרי שסיים את השירות הפעיל שלו (כולל פציעה קשה) בויאנטם. קשה להחמיץ את האנלוגיה לזרות שחשו חיילי אותה מלחמה כשחזרו הביתה. קשה גם לפספס את המסר האנטי מלחמתי-ממסדי. אבל גילו של הספר ניכר. זו בעיה שחוזרת על עצמה ברוב ספרי המד"ב: מגבלות הדמיון האנושי מרימות את ראשן המופתע שוב ושוב. למשל: מאות שנים קדימה, בני אדם עדיין משוחחים בטלפון – מחייגים, ומדברים אל ההולוגרמה שצצה מולם. כן, לוחצים על כפתורי מספרים. אינטרנט? איזושהי רשת מחשבים שמקשרת בין כולם? לא כאן.

למעט יחידי סגולה (וויליאם גיבסון, נגיד), רוב סופרי המדע הבדיוני מתקשים לדמיין טכנולוגיה שונה באמת מזו של ימיהם. הם לוקחים את הקיים, ומפתחים ומשכללים אותו. טיפוסים כמו ז'ול ורן או אסימוב יש כנראה פעם בדור-שניים.

מה שלא הופך את מלחמת הנצח לספר רע. הטכנולוגיה מצחיקה קצת, לפרקים. אבל הרעיונות לגבי מלחמה, ממסד, ואפילו מיניות, מעניינים. והכי חשוב – האיש יודע לכתוב. אפשר לא לחכות לסרט.

התחלה נמשך קצת יותר משעתיים, ועדיין מצליח להיות מהיר ומהנה, סוחף ובלתי מרגש, מרתק ומאכזב. איכשהו בליל התכונות הזה נשמע מרתק, אבל הוא לא. מאוד נהניתי מהסרט, אבל בבוקר שאחרי הוא בעיקר מעצבן אותי, ועושה לי חשק לראות שוב את בלייד ראנר.

התחלה, בלי ספוילרים, מספר על חבורת מקצוענים שמתמחים בחדירה לחלומות של בני אדם כדי לגנוב מהם סודות, לרוב במסגרת ריגול תעשייתי. המנהיג וגיבור הסרט הוא ליאונרדו דיקפריו, שסוחב שדים בתת מודע או שלדים בארון או איך שתקראו לזה. ויש אחלה אפקטים, צוות שחקני משנה מצוין, וענייני מציאות-אשליה/חלום ומה שביניהם. עד כאן תקציר.

ויש בעיות. כמה בעיות. רוב הביקורות על הסרט מהללות עד להתפקע – יאיר רווה למשל, ארז דבורה בויינט uפיטר טראברס שכמעט מגיע לאורגזמה ברולינג סטון. אני לא לגמרי מצליח להבין למה. כן, הרעיון של הסרט מבריק. אבל הביצוע רחוק מלהיות מושלם ויותר מזה – חשבו על זה כבר קודם, ועשו את זה הרבה יותר טוב.

הבעיה המרכזית שלי היא שאחרי שהסרט נגמר, אתה נשאר עם מעט מאוד. בלייד ראנר או המטריקס גרמו לצופה לחשוב, בסלון או ברחוב, על השבריריות של המציאות, או לפחות של תפיסת המציאות שלנו. אבל התחלה לא ממש עושה את זה. לפי הסרט או שאתה חי במציאות, או שאתה חי בחלום, שנראה בדיוק כמו המציאות. הפער ביניהם לא ממש גדול. כמו שכתב אנדרו אוהייר בביקורת המצוינת הזו ב-salon – החלומות שמעצב כריסטופר נולאן, הבמאי, נראים כמו סרטי פעולה משנות ה-90. כן, כשהוא משקיע באפקטים של ערים שלמות נבנות, נהרסות ומתקפלות על עצמן, זה מגניב. אבל רוב הזמן עולם החלום נראה מציאותי לגמרי.

יאיר רווה כותב על סוריאליזם, אבל קשה מאוד למצוא כזה בסרט. רובו נראה ריאליסטי למדי – לא מחמאה כשמדובר ביצירה שמנסה לעסוק בתת מודע וחלומות. כל אחד מכיר את תחושות אי הנוחות והאימה שמתלוות לחלום רע למשל – לא תמצאו שום דבר כזה בסרט. החלומות של נולאן קצת משעממים. אולי זה משפיע גם על הכישלון של הסרט בניסיון לערער על תפיסת המציאות. אם הפער בין החלום למציאות כל כך קטן, האם זה משנה באמת במה משניהם אנחנו מסתובבים? לא ממש. ואם לרמייה עצמית ואשליה אין משמעות למעשה, הרי שהם לא מעניינים. מה גם שנולאן לא באמת מצליח ליצור את תחושת הערעור ההכרחית, חוסר הוודאות וההפרדה בין מציאות לאשליה. די ברור מתי נמצאים איפה.

הביקורות גם ממהרות להכתיר את נולאן כאחד מגדולי הדור מאחורי מצלמה. לא קונה את זה. מלבד ממנטו הגימיקי, כל הסרטים שלו הם קצת ליד הדבר עצמו. האביר האפל מוערך יתר על המידה, וראוי בעיקר בזכות סצינות משחק מדהימות של הית' לדג'ר כג'וקר. לא כי הוא סרט רע, רחוק מזה – הוא פשוט בינוני. נולאן מסווה את הבינוניות בעזרת יומרה גרנדיוזית. סצינות האקשן בסרטים שלו מגושמות ומפוזרות – ובסרט באטמן זה מבאס למדי – ובעלילות שלו יש חורים, וקלישאות שמסתתרות מאחורי רעש וצלצולים.

מה שאין בסרטים שלו זה סקס, ורגש אמיתי. ב"התחלה" ליאונרדו דיקפריו מאוד מאוהב באשתו, או ככה אומרים לנו, כי לא ממש רואים או מרגישים את זה. תחשבו על בלייד ראנר והרומן העצוב-עצוב בין הריסון פורד לשון יאנג, או על העצב הקיומי של רוטגר האואר. או על ניאו וטריניטי במטריקס – ברור שהם מאוהבים, אבל ברור שהם גם מתים להוריד את הבגדים ולהתפרע במיטה. תביטו על דיקפריו ומריון קוטיארד בהתחלה: הם משתוקקים להחזיק ידיים ולהסתכל זה בעיני זו, וזהו. בסרטים של נולאן – למעט אולי ממנטו – לא מקללים יותר מדי, לא מזדיינים, וגם לא מרגישים. אלא אם רגש הוא פרצופים דרמטיים ואמירות קלישאתיות. וזה תמיד נקי מדי, מעוצב מדי.

התחלה הוא סרט שמאוד כיף לראות בקולנוע. אבל מתחת ליומרה מסתתרת יומית אקשן אינטליגנטית למדי עם יומרות. לא יותר.

מזמן לא נתקלתי בסרט כל כך טוב בעל מסר כל כך מטריד. החלק השלישי בסדרה של פיקסאר מעולה. הוא מצחיק, מרגש, עמוס ביצירתיות להתפקע, לא ממש מכוון לילדים קטנים – גם מבוגרים ימצאו את עצמם מתכווצים בכיסא ומסתירים דמעה – ודי לוקח בהליכה כמעט כל סרט שיצא השנה. רק סרט האנימציה הקצר שלפני האירוע המרכזי שווה את מחיר הכרטיס.

אלא שאחרי שסיימתי להתלהב משהו התחיל להציק לי. אחרי "מוצאים את נמו" המוני ילדים שלחו דגים אל מותם כששיגרו אותם באמצעות האסלה לעבר הים. מה יקרה עכשיו? הפעם הם יחסמו בגופם את אבא או אמא שירצו לתרום את הצעצועים שלהם למוסדות חינוך או ילדים במצוקה?

העלילה בקיצור ועם עיגול פינות: אנדי, הבעלים של הצעצועים כוכבי הסרט, כבר גדול והולך לקולג'. הצעצועים מחליטים לנטוש את הספינה הטובעת הזו, מגיעים כתרומה לגן ילדים, ומגלים שהילדים הקטנים מתעללים בהם, ושבגן יש קונספירציה של מספר צעצועים שהפכו אותו למעין כלא תחת שלטונם. רק וודי, בובת הקאובוי, מתעקש לשמור על נאמנות לבעלים המקורי, וכמובן מתברר שהוא צדק. בסופו של דבר – זהירות, ספוילר – אחרי בריחה נועזת הצעצועים חוזרים לאנדי, שמוסר אותם לילדה שהוא מכיר, כדי שתטפל בהם יפה. הפי אנד.

והנה המסר כפי שהבנתי אותו: פטישיזם. אהבה לחפצים בכלל, ולצעצועים בפרט, וחשיבות גדולה לשמירה על הרכוש הפרטי שלך. אל תמסרו את הצעצועים שלכם לכל אחד, וחלילה אל תתרמו אותם. שהילדים הנזקקים הפרועים יסתדרו לבד.

עבדתי פעם עם מישהי שסיפרה שהיא מעדיפה לזרוק את נעלי המעצבים שלה לפח, מאשר להעניק אותן לעוזרת שלה למשל. כי אם העוזרת תנעל מנולו בלניק, זה יפגע בערך המותג. ממש ככה. גם אני גדלתי כאן, וגם לי יש תפיסה מובנית של רכוש פרטי ופיתוח חיבה לא הגיונית לחפצים. זה לא אומר שהתכנות הזה כל כך מוצלח. זה לא אומר שצריך לחזק אותו אצל ילדים. אפשר לחלק דברים שאין בהם צורך עוד, אפשר להציע אותם באמצעות שירותים כמו פרויקט אגורה, אפשר להרפות.

ולא שלא כדאי ללכת לסרט. כאמור, הוא מהמשובחים. שווה רק לנהל שיחה עם הילדים אחר כך, איזו מנת סוציאליזם קטנה עם המקדונלדס שאחרי, לאיזון.

הסיום של "בלב היער", ספר מתח שלא מתנהג ככזה, מתסכל. לא שהספר רע, להפך. מדובר במותחן שמתנהג כרומן, ועושה את זה יפה. אבל שאלה מרכזית אחת נותרת ללא תשובה. לא נגיד איזו, ספוילרים וכו'.

סיימתי את הספר באותו יום שבו ניהלתי – שוב – ויכוח על ארץ קשוחה, הסרט לפי "לא ארץ לזקנים" של קורמאק מקארתי. האחים כהן נשארו נאמנים באופן פנאטי לגירסה הכתובה, וגם שם – הסוף מתסכל. שזה אנדרסטייטמנט מטורף, כמו לומר שהתסרוקת של חוויאר ברדם בסרט היא לא האופנה האחרונה ממש.

• השיפוץ ברב חן המחודש הרשים אותי להפליא עד שנגה הודיעה שהכיסא מסתיר לה. היא כבר עברה את המטר וחצי לאורך, ועדיין – בשורה 7 הכיסא שלפניה העלים את הקצה התחתון של המסך. די אידיוטי.
• עדיף לאחר לשוליית המכשף. הוא מתחיל באקספוזיציה שכוללת תקציר עלילה דחוס עם קריינות דרמטית, אפקטים גרועים, ובאופן כללי ערכי הפקה של ערוץ קהילתי. זה נראה מודבק. כאילו מישהו באולפן שלח את החבר'ה לצלם מהר מהר קטע שיהפוך את הסרט למובן יותר לקהל היעד.
• מה שעצבן גם את נגה, שטענה שהכל היה צפוי מדי. ואם היא, בת 11 חובבת הארי פוטר שכמוה לא קהל היעד, אני לא יודע מי כן. תורידו את הדקות הראשונות מהסרט, והוא ישתפר פלאים. נסו במהדרותה הדי.וי.די/אימיול.
• חוץ מזה שוליית הקוסם הוא סרט חביב ואידיוטי ולא אחיד לחלוטין. יש סצינות אפקטים וקרבות לא רעות, לצד סצינות מבוימות ברישול. יש דמות נשית חסרת כל אופי או שורות טקסט ראויות, לצד אלפרד מולינה המקסים והמרושע.
• ויש את ניקולס קייג', מלודרמטי כתמיד, עם משהו שנראה כמו חתול מת על הראש שלו. מה, איך ולמה.
• די כבר עם הניסיון להסביר כישוף באמצעות פיזיקה ומדע בכלל. זה לא עובד, בטח לא אם הסרט לא שומר על היגיון פנימי ואחידות. מדע בדיוני זה אחלה, וגם פנטזיה וקסמים. אבל זה פשוט לא מתערבב טוב.
• הבדיחה הכי טובה בסרט היא הומאז' למלחמת הכוכבים. מדהים כמה העניין הזה שתול עמוק בתרבות האמריקאית. את נגה זה הצחיק, סוג של גאווה אבהית.
• סרט עם מוניקה בלוצ'י, שלא מסדר לה אפילו מחשוף, ומראה אותה בערך ל-3 שניות, מהווה עדות חד משמעית לחוסר שיקול דעת קיצוני של במאי, ואולפן. האישה הכי סקסית בעולם בסרט של דיסני, כמה הגיוני.
• ואם בכל זאת לראות: בזכות סצינת שוליית הקוסם וההומאז' לפנטזיה, בזכות אלפרד מולינה, וכי כל סרט עם דרקון שווה הצצה.

עברה חצי דקה עד שהבנתי מה נגה ותומר רואים. כלומר הם צפו בפיג'מות – או שיש לכם ילדים בגיל הנכון ואתם יודעים מה זה, או שעזבו. סיטקום ישראלי לילדים, בגדול.

בפרק הספציפי הזה, סופר על המבורגריה עם בעלים קמצן, עובד חנון ועובדת נאה עם חבר אלים. מסז'יסט. החנון מאוהב בה כמובן. חייו משתנים כשהוא מוצא נקניקיה מזן בלתי מוכר, שהופכת לאטרקציה ומביאה לו פרסום ועושר – עד שמתברר שהיא זוללת אדם.

מדובר כמובן בהומאז'/חיקוי של חנות קטנה ומטריפה, הסרט של פרנק אוז, שהיה רימייק לסרט של רוג'ר קורמן. בשבת שאחרי ישבתי עם נגה לראות את הסרט. יחסית למוצר צלולואיד קשיש מ-1986 – ובעצם גם לא יחסית – הסרט השתמר מצוין. הוא מצחיק, המוזיקה מעולה, אחלה סרט. גם נגה אהבה. מאוד.

אחרי הצפייה הלכתי ל-imdb. זכרתי – וקראתי שוב – שהסוף של הסרט אינו המקורי. אוז סיים את הסרט שלו בחיסול כללי של הדמויות, והשתלטות עולמית של הצמחים הטורפים על העולם. אלא שהקהל בהקרנות המבחן לא אהב, והסוף צולם מחדש. פופוליזם בצד – הקהל צדק. הסוף המשופצר עדיף. אבל אנחנו בעידן יוטיוב: קבלו, בשלושה חלקים ובשחור לבן אלגנטי, את הסוף המקורי:

1. סרט מגניב מאוד, אבל ארוך מדי. כמו שאמרה המנומשת: שעתיים זה השעה וחצי החדש. רבאק, עורך, תחתוך.
2. בכניסה לאולם עמדו שני שומרים שחיטטו בתיקים וביקשו לכבות טלפונים "כיבוי מלא". השכן שלי לשורה עוד סימס משהו באייפון, מכשיר שלא ממש יודע לצלם וידאו כמו שצריך, וזכה לאלומת אור פולשנית מצד הסדרן הגברתן. כאילו שהסרט לא יגיע לאימיול, לטורנטים ולרפידשייר תוך שתי דקות מהקרנת הבכורה.
3. יש משהו מאוד מגניב במה שמרבל עושה עם סרטי הקומיקס שלה. רוברט דאוני ג'וניור הופיע כטוני סטארק בענק הירוק, סמואל ג'קסון חתם על חוזה להופעה ב-9 סרטים שונים של מרבל כניק פיורי. יש כאן ניסיון להעתיק את המודל של סדרות הקומיקס, וליצור עולם שלם, כשכל סרט הוא חלק ממנו, עם המשכיות של דמויות ועלילות. מה שמוביל לסעיף 4.
4. בסוף הסרט נשארנו באולם, הגיקים שבגיקים, מחכים לסצנת הממתק שאחרי הכותרות. היא לא הגיעה. אבל הרשת מלאה בתאורים שלה, ואפילו בקליפ שצולם – כן כן, גברתנים בשחור – במצלמה ביתית או סלולרי באולם. היא מאוד מגניבה, בעיקר אם גדלת על קומיקס.

5. סקרלט ג'והנסון התאמנה 6 שבועות בשביל הסרט, כך כתוב באינטרנט. היא גם צבעה את השיער עוד לפני שהיתה בטוחה שהיא מקבלת התפקיד, כי כה חשקה בו. איך זה מסתדר עם ההופעה האנמית שלה, שהדבר הכי בולט בה הוא ישבן מאוד מאוד סקסי?
6. טריוויה לגיקים: הקול של ג'רוויס, המחשב של טוני סטארק? זה פול בטאני.
7. וטריוויה לילדים שגדלו על קומיקס: טוב זה יותר ספוילר, בעצם, אז דלגו אם בא לכם: יש כאן את המגן של קפטן אמריקה, ויש כאן דיבורים על האבנג'רס. מנוד ראש חביב למעריצים, וחשיבה שיווקית בו-זמנית.
8. ויש הופעות אורח קטנות של לארי אליסון וביל אוריילי, משמח לדעת שגם לימנים קיצוניים יכול להיות הומור.
9. ac/dc. גם בתחום המוזיקלי ההמשכיות זה קטע נחמד. כמו בסרט הקודם, גם כאן האוסטרלים הקשישים נותנים בראש בפסקול, ויהיה גם אלבום להיטים שלהם שמקושר לסרט. נחמד. אי אפשר לא להזיז את הראש בקצב אחיד כששומעים את highway to hell. וגם את זה:

10. גם אני רוצה חליפה כזו.