נשים שנייה בצד את השאלה אם ראוי לאוסקר או לא (ראוי). כן שווה להתייחס לנקודה אחרת – כן אנטי מלחמתי, לא אנטי מלחמתי. סוגיה חשובה בסרט כזה, או כל סרט עם תימה צבאית.

חלק מהטענות נגד הסרט היו על עמדה עמומה, או הימנעות מאחת כזו בכלל. אני לא חושב שזה נכון. הסרט נמנע מאמירה ברורה ומפורשת, הוא לא מאכיל אותנו עם כפית, זה כן. אבל יש בו סצינה שלטעמי אומרת לא מעט על העמדה של קתרין ביגלו.

זהירות, ספוילר: וויל ג'יימס, גיבור הסרט, מגלה את גופתו של ילד עיראקי שאיתו התיידד. הוא מחליט לשחק אותה הארי המזוהם ויוצא, לבד חמוש רק באקדח, למצוא את האשמים. הוא עוקב אחרי בעל באסטה עיראקי שהעסיק את הילד, חוטף אותו ומכריח אותו להסיע אותו למקום בו נמצאים הרוצחים.

רק שזה לא עובד. הניסיון לשחק בקאובוי שיוצא לנקום בשם הצדק עם אקדח ביד נגמר באופן מביך. וויל מגיע לבית בו גר סתם אזרח – בן הערובה שלו פשוט רצה להיפטר ממנו והסיע אותו כנראה למקום הראשון שעלה בדעתו. אשתו של העיראקי החביב מגרשת את וויל בחבטות מטאטא, והוא מוצא את עצמו צועד ברגל חזרה לבסיס ברחובות עוינים, נראה יותר כמו ילד מפוחד, ופחות כמו הפרש הבודד.

קצת כמו אמריקה, לא? המפגש הזה בין שילוב של תמימות, אלימות ותפיסת צדק פשטנית למציאות מורכבת ונטולת שיאים של סרט הוליוודי די מזכיר את ההסתבכויות של ארה"ב בעידן בוש. בעיני זו אמירה משמעותית וחזקה למדי, וברור לגמרי לאיזה צד של המפה הפוליטית היא שייכת.

ואחלה סרט.

לכל אחד אני מניח יש את הסרט הטראומתי שלו. סרט שהוא ראה כילד, בגיל שבדיעבד התגלה כלגמרי לא מתאים. סרט שארגן לו סיוטים בזמן אמת, וטראומה פילמאית קטנה בהמשך החיים. אצל קרוב משפחה מסוים שלי, שלא נזכיר את שמו (אבל הוא אחי , ולא זה שגר בניו יורק) זה אי.טי, שהבריח אותו מהאולם בגיל רך. אני פחדתי ללכת ברחובות חשוכים שבועות מחשש להיתקלות בדארת' ויידר, שהחליט אולי לבקר ברעננה. הבנתם.

הילדים שלי לעומת זאת קשוחים למדי כשזה מגיע למסך הגדול או הקטן. נגה אמנם בכתה בסצינת הפתיחה של מוצאים את נמו, אבל סירבה לצאת מהאולם. גם תומר לא מתרגש מזוועות על המסך. אבל יש דברים שכן מטרידים אותם. וכמובן שמה שמעניין הוא הלמה.

קודם כל נשיקות. באופן כללי, נשיקה על המסך תגרור תגובות שמזכירות היתקלות במקק או במאכל פולני רוטט במיוחד. את זה אפשר להבין אני מניח ולייחס לתגובה הכללית לרומנטיקה וסקס בגיל מסוים. מה שהיה מעניין יותר הוא חוויית הצפייה בפתיחה של אסטרו בוי, סרט אנימציה חדש. ספוילר קטן (להתחלה בלבד): בנו של מדען מתגנב לעבודה של אבא כדי לצפות בניסוי חשוב. הניסוי, הפתעה, משתבש, והילד מת. האב מוכה היגון בונה רובוט בדמותו, ואז מבין שזה לא תחליף ומסלק אותו מהבית.

נגה ותומר היו מזועזעים. לא ממש הבנתי למה בהתחלה. הם ישבו באווטאר בלי למצמץ. וחשוב מזה – הם בוגרי סרטי דיסני, אותם סרטים בהם סיכויי ההישרדות של הורה בתחילת הסרט דומים לאלו של עיתונאי אנטי ממשלתי ברוסיה. אמא של במבי? אמא של נמו? אבא של סימבה? כולם איקסים על חגורת האקדח של הדוד וולט.

אבל ילדים זה סיפור אחר. נגה ותומר – וגם אני – חיים על המוסכמה שהורים שנפגעים זה בסדר, מבוגרים יכולים להיפגע, זה חלק מדרכו של עולם, חלק מהגדרת התפקיד. אבל להרוג ילד, שלא לדבר על כל העניין הפרנקנשטייני של יצירת תחליף, זה כבר טאבו. הורים זה ציד חופשי. את הילדים תשימו בצד.