לא מזמן חל קצר תקשורתי בבועה שלי סביב הסוגיה הנפיצה של דין וחשבון. הפרטים לא חשובים, עניין של ״כמה זמן לקח לך לענות״. המהות כן: מדי פעם אנשים – שאינם הילדים, האמא, או הבוסים שלי – חושבים שיש להם תביעה טריטוריאלית על הזמן שלי. מתי אני פנוי, תוך כמה זמן אני עונה. זה לא נגמר טוב.

ההגדרה המילונית של דין וחשבון היא ״פרָטי דברים שהתרחשו או שנאמרו״. קל ופשוט, לדווח מה נאמר ומה קרה. מה שמעלה את השאלות: לדווח למי? מתי? למה בעצם? מי אתם בכלל שאני צריך לדווח לכם משהו, כוסעמק?

לבוסית שלי יש זכות לבעלות על נתח נכבד מהלו״ז השבועי שלי, לא כולל שעות לא סבירות, שבתות וחגים. במקרה של ילדים והורים מדובר בזכויות של 24/7 וזה בסדר. עד כאן הכל ברור. מה לגבי חברים? בנות זוג? ומה כללי החנה בבלי של ווטסאפ ומסנג׳ר ואימיילים, ואמוג׳יז במקום טקסט ווי כחול כן-או-לא. מעייף.

כשדורשים ממני דין וחשבון נלחצים לי כל מיני כפתורים: רגשות אשמה, פחד מנטישה, מתגובת נגד אם לא אלך בתלם. וכל זה מעורר התנגדות וכעס, כי מי שדורש ממני דין וחשבון מצמיד תג מחיר לתקשורת האנושית שרציתי – עבודה, חברים, ילדים. ואף אחד לא אוהב את הרגע שבו מגיעה הדרישה לתשלום. 

אני רואה את התגובה של שרי הממשלה האיומה שלנו ומזהה כעס דומה. הם הגיעו לתפקיד מתוך שילוב של אגו, תאוות כוח ואולי קורטוב של תחושת שליחות. הם באו לקצור פירות, ופתאום דורשים מהם לקחת אחריות, לתת דין וחשבון. והם מתמרמרים ומיתממים, אף אחד לא סיפר להם שצריך גם לשלוף את הארנק בסוף הארוחה. 

יש המון מיתוסים ואגדות סביב הנושא הזה של מחיר, מעוץ לי גוץ לי והלאה. מבטיחים הכל כשרוצים משהו – קשר, כוח, ביטחון – ומדחיקים את ההשלכות. לפעמים החשבון נראה לי מופרך, אני מרגיש מרומה. לפעמים אני לוקה בקמצנות, או מגלה מאוחר מדי שהעסק לא נראה לי. הרבה פעמים זה עניין של קצר בתקשורת. אחד הצדדים לא הבין את המקום שלו, לא היה סיכום מראש על התנאים, או שכל אחד הבין את מה שהיה לו נוח להבין. 

אני צריך להיות זהיר יותר בהגדרת ההבנות מראש, וגם בבחירת האנשים שאני מבלה בחברתם. אבל בעיקר בלהבין מראש מה אני באמת רוצה וכמה אני יכול ומוכן לתת כשמגיע הזמן והחשבון מוגש. 

צפיתי השבוע בסרט אימה כל כך טוב שנאלצתי לצפות בו במקטעים של עשר עד עשרים דקות, עוצר מדי פעם כשהכול נהיה מפחיד מדי. את ארבעים הדקות האחרונות צלחתי ברצף, וכל זה באור יום בלבד. למה לסבול אתם שואלים? ובכן.

לפני שבועיים וקצת קם בבוקר בן זוג של חברה שהיא אחד מהאנשים האהובים עלי בעולם, ניסה להכין קפה, ולא הצליח. משהו לא עבד. הם נסעו למיון, ותוך שבועיים של בדיקות, והידרדרות מהירה, התברר שהוא לוקה בסרטן אלים וסופני. נותרו לו כמה חודשים, פלוס מינוס. בפרק זמן של שבועיים החיים עברו מתהיות על מה יקרה לשכר הדירה והתלבטויות לגבי בית הספר של הילד, לגהינום עלי אדמות.

בסרטי אימה לוקחים את שלל הפחדים והחרדות שלנו ומעניקים להם פנים ושמות, הופכים אותם למה שבני האדם השתמשו בו תמיד כדי לנסות ולצקת משמעות במציאות הכאוטית והמנוכרת – סיפור. דברים לא קורים סתם כך, יש סיבה ומסובב, יש אלוהים ואלים, יש סדר. 

וכך גם בסרט שראיתי מגיע הרגע שבו הפחד מקבל שם. היצור שמאחורי ההתרחשויות שהקפיצו את הצופה במושבו מתגלה, ומקבל לא רק צורה אלא גם סיפור. וידע הוא כוח ושליטה: אחד המוטיבים החוזרים בספרי אימה ופנטזיה הוא שדים שמגנים בקנאות על שמם האמיתי, כי מי שיידע אותו יוכל לשלוט בהם. תחשבו עוץ לי גוץ לי אבל בגירסה למבוגרים. ברגע שלרוע יש שם ופנים והסבר, אפשר להביס אותו, למצוא את הנוגדן שיפרק אותו מנשקו וישיב את החיים למסלולם. 

ואז מגיעים החיים האמיתיים עם הגירסה שלהם לאימה. בלי רוע, בלי מניעים, בלי כוח ושליטה. אין נרטיב עם רעים וטובים, וגם כשמגלים את שם המחלה זה לא בהכרח משנה משהו. הנה יש לנו תווית ופרוגנוזה, אבל אין מה לעשות. רק לנסות להקל, לטפל במי שיישאר מאחור, ולחכות.

זה אבי כל הפחדים, להתעורר יום אחד ולגלות שהחיים שלך השתנו באופן בלתי הפיך, אולי נגמרו, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות בעניין, ואין בהכרח סיבה. ולכן הצפייה בסרט אימה, בעיקר בשבועיים האחרונים, היא תרפיה. אפילו היכולת לעצור בכל נקודה ולהחליט מתי ואם אני רוצה לחזור ולצפות מרגישה כמו סוג של השבת השליטה לידי. אני לא רק צופה חסר אונים מהצד, אני האיש עם האצבע על הכפתור, עוצר וממשיך את הזמן בלחיצה. ובסוף היה קתרזיס, ואחת הדמויות – ניחשתי איזו – ניצחה ושרדה, ואחרת מתה כי הגיע לה. יש התחלה, אמצע וסוף טוב כזה או אחר, הכול נשלט וידוע והכי חשוב – הגיוני.

ובחיים? כאוס ועצב גדול וחוסר אונים. ובמקום לחפש עלילה וצידוקים, צריך לקבל את זה, להתמודד עם זה, לקום כל בוקר בידיעה שהיום עלול להיות היום, ולחיות, אבל ממש, בכל זאת.

ליל סערה, חושך, הכביש חלק, הראות אפס, אבדן שליטה. מתכת נמעכת, קולות ריסוק, גניחות פצועים. תאונה. בעצם, תאונה? למה תאונה?

האמריקאים, למשל, חשבו על שם אחר.  למילים יש כוח, לשמות יש כוח. בסיפורי פנטזיה ומיתולוגיות, מעוץ לי גוץ לי ועד למיתולוגיה הנורדית, השם האמיתי, הנכון, הוא סוד כמוס, נשק יום הדין. האמריקאים לא רוצים להשתמש ב-accident, אלא ב-crash. למה? כי בתאונה מישהו אשם, ותאונות קורות, ככה זה. אבל האמריקאים לא מאמינים בבלתי נמנע. הם ידברו על crash, ויחליטו שזה משהו שאפשר לתקן, להעלים.

לכאורה, משהו בדיון הזה מעורר תחושת מיאוס. די כבר עם הפוליטקלי קורקט והטרחנות האמריקאית. אבל מה לעשות? הם צודקים. זה מייצג יפה את הגישה הישראלית של לחיות עם הבעיה, מול הגישה הנאיבית של לנסות באמת ובתמים לפתור אותה. יש לנהל את הסכסוך, ויש את השאיפה להגיע לעיסקה. זה לא הולך ביחד.

קו דק מבדיל בין הפן החיובי של הגישה הזו לפן המסוכן. כשכל בעיה הופכת לאתגר, כשבמקום לומר שהרעיון רע אומרים שהוא מעניין, זה… מאתגר. כלומר דפוק. לפעמים בעיה היא בעיה, ואם המילים יעברו ריכוך ועידון המסר לא יעבור והטעון תיקון לא יתוקן. אבל השימוש במונחים האמריקאיים האלה מוביל בסופו של דבר לעולם מושגים נכון ומדויק יותר.

אם יש סיבה טובה ללמוד מדעי הרוח, זו הסיבה (או לפחות התירוץ שלי לתואר ראשון בספרות). ההבנה ששימוש במילים הוא נשק מתוחכם. שיש טעם וצורך לבדוק למה בחר מי שבחר להתבטא באופן מסוים. מילה לא מתקיימת בואקום, היא חיה בספֵרה של תמונות, דימויים, רגשות, אסוציאציות, עולם שלם. בחירה במילה אחת  ולא באחרת עשויה לייצר תפיסת מציאות שונה לגמרי. שידוך בין שתי המילים הנכונות בכלל יעיף את הגג. הילד של כולנו, מכת מדינה, מקולל, נס, התייעלות, מעידה – כל כך הרבה מילים, כל כך מעט אחריות.

הבעיה (האתגר?) היא שאם אקרא לדברים בשמם איאלץ להתמודד איתם. אם זה לא "אסון" או "טרגדיה", כמו שזועקות כאן הכותרות, פירוש הדבר שמישהו פישל. שאני צריך לעשות משהו בנדון. אם אנסח דברים נכון אצטרך להצביע אחרת בבחירות, להפגין, להתגרש, לעזוב את הארץ, ואלוהים יודע איפה זה ייגמר. אני מבין למה נוח להדביק שמות שמונעים את הצורך בפעולה. אבל בסופו של דבר, טראמפ בצד, בנקודה הזו אני בעד האמריקאים.