שנה רדנודמלית חדשה לפי ספירה כלשהי מתחילה עכשיו. ולרוב זה זמן מצוין לאיחולים ורשימות והחלטות, אבל לא הפעם. בבועה שלי הכל בסדר, אבל בחוץ נראה רע, והרקמה העדינה שמחברת ביניהם הולכת ונשחקת, חומת מגן שמתפוררת לאט. 

כבר הפכתי עיוור לשלטי החטופים בכל מקום, ואני יושב בדיונים בעבודה על פיצ׳ר חדש, ועל המסך כותרות מספרות שהנה כובשים את עזה, וה״הותר לפרסום״ הבא מחכה על הקווים, ואין בדל חדשה טובה באופק, מכלכלה דרך חדשות ועד תחזית מזג האוויר. דכדוך וייאוש ועייפות, וניסיון לשמור על אופטימיות חסרת בסיס זהירה.

לשנה הבאה רציתי לאחל לעצמי ולכל השאר בעיקר מידה הגונה של שיעמום ושלווה. שהחטופים יוחזרו, שהמלחמה תיגמר ויהיה באופן כללי כיף. אבל זו טעות, זה חלק מהרצון להדחיק את המציאות, לקוות שאיזה כוח עליון יבוא ויתקן את הדרוש תיקון וייתן לי לחזור לחיים שקטים ומפונקים. אני מאחל לעצמי לשנה הבאה לצאת להפגין יותר, למצוא עוד דרכים למחות, לצעוק, לדרוש. אני מאחל טלטלות ושינויים, היפוך מגמה מפופוליזם כהניסטי לדמוקרטיה מתפקדת, משלטון מושחת ואטום לממשלה – איזה קונספט! – שדואגת לרווחת האזרחים שלה.

שתהיה שנת מהפך ומהפכה, רעש ומהומה, ואולי בסופה גם שנה שבה מילה שאיבדה את הדרך והמשמעות תעשה קאמבק מפואר – קדימה ״שלום״, זה הזמן ליצור קהל מעריצים חדש ולצאת לסיבוב הופעות. 

הסטייק היה עשוי במידה הנכונה, ביצת עין מקשטת אותו מלמעלה. בדיוק התיישבנו לאכול כשנשמעה ההתרעה, הבקרוב לאזעקה, תכף יעופו טילים לכיוון הכללי שלנו. עשינו את הדבר האחראי והמתבקש ובדקנו באיזה טילים מדובר ומה מוצאם. ובכן – תימן. מכיוון שכך המשכנו לאכול. 

יש רגעים שבהם אני מרגיש שאני משקיף על המציאות מהצד. כאילו ירדתי מהכביש המהיר שכולנו נוסעים בו ואני מתבונן בחיים שאני מנהל מזווית אחרת, משל הייתי חייזר שמנסה להבין מה לעזאזל הולך כאן. מצד אחד מגורים בכרך גדול ומודרני, עבודה מתגמלת, תרבות המערב, ומצד שני אזעקה וטילים. זה הנורמלי החדש, וזה מטורף.

פעם מזמן, עוד לפני שנולדו לי ילדים ולפני שהביביזם הפך לכת השלטת, עבדתי בעבודת סטודנט חביבה. זו היתה תקופה אחרת, פחות טילים ממדינות זרות, יותר אוטובוסים מתפוצצים ופיגועים. היינו במשרד, הרדיו ניגן שיר עצוב, מישהו נכנס ושאל ״מה זאת המוזיקה הזאת?״ ומישהו אחר מיהר להרגיע שהכל בסדר, לא היה פיגוע. והעולם שלי נעצר לרגע, וחשבתי שזה לא סביר. אנשים לא אמורים לחיות ככה, רק בישראל דיאלוג כזה יכול להיות הגיוני.

וזה לא שיש לישראל מונופול על טירוף יומיומי ממוסד. הורה אמריקאי שמקבל טלפון מבית הספר באמצע היום עשוי לתהות האם למוסד החינוכי בו לומדים ילדיו הגיע תלמיד לשעבר מתוסכל חמוש בנשק אוטומטי. וזה עוד בעולם המערבי הנינוח. מעניין מה עובר על הורים באפריקה, באוקראינה, בעזה. 

השבוע שוחחנו בקנאה על אנשים שמתעוררים במדינה אירופאית משועממת – בלגיה נגיד – ומוטרדים משיפוץ כביש מהיר, או ממחירי הגבינה. זה מה שנמצא בראש מצעד העצבים שלהם, זה מה שיככב בכותרות המקומיות, אולי מתחת לעוד ידיעה על דברים איומים שקורים במקומות אחרים, נגיד במזרח התיכון. אני חושב על תומר שעף מכאן השבוע מי יודע לכמה זמן, ומעבר להרפתקאות של הטיול הגדול אחרי הצבא חושב אולי גם על קצת שקט. קצת נורמליות לרפואה. אף פעם לא רציתי לחיות בזמנים היסטוריים, אני מאחל לתומר, לי, לכולם – אפילו ביביסטים – שיעמום בריא ומתמשך. די.

גם הפעם מדובר בשילוב של נסיבות וטריגר שאני לא מצליח לעמוד בו. גם הפעם ברור לי שלהיכנס לוויכוח אקטואליה זו טעות, איש לא ישתכנע וכול הג׳אז הזה. אבל התנאים מתעתעים. אני בסדנה במסגרת העבודה, קורס של יומיים, מוקף אנשים שאמורים להיות מהסוג שלי, כלומר חולקים אותה בועה. הדיון בשולחן שבו אני יושב גולש באחת ההפסקות לענייני היום, ואני מנסה להתעלם, גם כשמתחילים לדבר על זה שבעצם אין רעב בעזה, ואיך כולנו צודקים ומוסריים. מטריד אבל נו. 

רק שאז מישהו אומר שאם צה״ל אומר אז הוא מאמין לצה״ל, וזה מקפיץ אותי. אני בשכונה הזאת מספיק זמן כדי לזכור כל מיני הצהרות של הצבא שלא ממש הסתדרו עם המציאות, שירתתי בארגון הגדול, המגושם והלא יעיל הזה, ויש לי לא רק חברים אלא ילדים שעברו בו גם. לא מדובר במסדר אבירים שחרת על דגלו אמת וצדק. יש לו תקציבים, יש פוליטיקה, אינטרסים. משקר, בטח משקר. 

וכך אני נשאב פנימה שלא בטובתי, ומגלה שמה שכותבים אנשים שאני לא מכיר בטוויטר חושבים גם אנשים אינטליגנטים שעובדים בגוגל. זה כמו אוסף של להיטים מוכרים היטב, ״אין בלתי מעורבים״, ״יש שם אוכלוסייה נאצית״, ועוד ועוד. מורכבות? הנהגות איומות בשני הצדדים, הסכמה על זה שפעוטות שמתים זו זוועה בלי קשר לאיפה אתרע מזלם להיוולד? לא כאן.

להתווכח עם מתכנתים זה אתגר מעניין ומתסכל. הם מפרקים את הדיון לסגמנטים, חלקיקי הצהרות שהוויכוח עליהם נוח יותר מדיון בתמונה הגדולה. הכל אינטרסים פוליטיים? בואו נתווכח רגע על ההגדרה של ״אינטרס פוליטי״, ואחר כך, אם עוד יהיה לך חשק לחיות, נמשיך הלאה. זה מתיש. 

בשלב מסוים אני מעיר לאיש שמולי שקל לדון בסבל של אנשים אחרים מתוך העמדה הפריבילגית שלנו. ״אני לא פריבילג״, הוא עונה. אני מסתכל על חדר הישיבות הממוזג שבגורד השחקים שבו נמצאים המשרדים שלנו. לא מזמן חזרנו מעוד הפסקת קפה עתירת כיבוד מוצלח. אין לי מה לומר. יש משהו באנשים האינטליגנטים והמיושבים האלה שמסרבים לראות חצי מהתמונה שמדכא אותי הרבה יותר מביביסטים וכהניסטים.

הקורס מתניע מחדש, ואנחנו חוזרים לדון בשלל נושאים, כמו מנהיגות וגם יישוב קונפליקטים בעבודה. אחלה נושא יישוב קונפליקטים. אולי אפשר להשתמש בקצת שכל, אמפתיה ורחמים. 

רק השבוע הבנתי שזה יימשך עוד המון, זמן ושאני צריך לשנות את האופן שבו אני מסתכל על המציאות. זה היה שילוב של הכותרות על הצפון עם שיחה עם חברה על משהו שהיא מתמודדת איתו. לפעמים החיים הם סבל, היא אמרה, ואין מה לעשות לגבי זה. אין פתרון, צריך פשוט לחיות ולהתמודד ולחכות.

בכל פעם שהלכתי להפגנה, בשיחות בעבודה ובקפה הרגשתי את הצרימה שבמילה ״עכשיו״. יש קסם ילדי ב״עכשיו״. אני רוצה פתרון עכשיו ומייד. אין לי סבלנות לתהליכים, לא בא לי לחכות, לא מעניין אותי אילו בעיות ומכשולים יש. תסדרו את זה. 

מי יסדר את זה בדיוק? איפה דמות ההורה המיטיב שיבוא ויארגן את המציאות מחדש? הורה יכול להילחם על שיבוץ של הילד שלו בכיתה המתאימה, או לבוא בדרישות למאמן בחוג, וזה ייגמר בניצחון מוחלט. אני חושד שבמציאות הנוכחית זה עלול להיות טיפה מורכב יותר. 

״עכשיו״ היא מילה שמתאימה לחירום, לדברים שיכולים וצריכים לקרות כמה שיותר מהר. כיבוי שריפות, מילולי ומטאפורי. ילד בן 3 שרץ לכביש סואן זקוק שנגיב אליו עכשיו ומייד, ומנגד ילד עם קשיי למידה או תוגה קיומית צריך טיפול ארוך טווח, וסבלנות, והכלה, ובעיקר הבנה שאין פתרון מהיר, זבנג וגמרנו.

אני רוצה שיחזירו את החטופים "עכשיו", כי זמנם אוזל. אני רוצה שהממשלה הזו תוחלף כמה שיותר מהר, כי היא מנהלת את המציאות שלי בצורה הכי גרועה שאפשר. אני גם רוצה שלום עולמי, "עכשיו", ואת החזרת כל תושבי הצפון הביתה במסגרת הרמוניה איזורית, ולנגב חומוס בדמשק ואולי איזו מרגריטה בביירות, ואת כל זה תארזו לי כהרף עין בבקשה. 

אני בעיקר רוצה את המציאות שהיתה לי בחזרה, את זו שבה יכולתי לעצום עיניים ולהתעלם ממה שקורה בעזה, מפונטציאל ההרס בלבנון, מכל הרחשים המאיימים שמחוץ לבועה התל אביבית הנוחה והנעימה. אני רוצה לקחת את הגלולה הכחולה, ושמישהו יכסה אותי עד מעל לראש, כדי שלא אראה. 

וזה לא עובד ככה, ו״עכשיו״ היא משאלת לב מובנת אבל לא תוכנית עבודה לחיים. וגם אם מחר הממשלה תתחלף והחטופים יחזרו, המציאות תישאר קשה ומדממת, נטולת פתרון אלגנטי עם סוף טוב לסרט. במקום תסכול ילדותי וגעגוע למציאות שלא תחזור בקרוב אני צריך ללמוד להתמודד עם המצב הקיים, ללכת להפגין ולעשות מה שאני יכול כדי לשנות, אבל לקבל את זה שיהיה פה קשה ומר למשך לא מעט זמן. וגם – לשמור בצד קצת תקווה לימים טובים יותר 

היה רגע בזמן שבו הבנתי שזה לא עובד, למרות שחשדתי כבר קודם. הקרב בעוד שבוע ומפלס החרדה עולה ויורד בתדירות ומהירות של רכבת הרים, ואסטרטגיית ההתמודדות שלי היתה: פרופורציות.

שזה בגדול להסביר לעצמי בטון שקול שהיי, אני לא חטוף בעזה, כאן זו לא השואה, כבר קפצתי ממטוס בצבא, נולדו לי ילדים, היתה לי תאונת אופנוע, עשיתי כל כך הרבה דברים יותר מסוכנים ו/או הרי גורל מלהחליף מהלומות בכפפות ומגן ראש עם עוד אדם מן היישוב, למשך שש דקות בסך הכול.

וכל זה טוב ויפה ונכון, ולא מועיל בכלל. 

ישבתי על הספה, חצי שעה לפני אימון, והבנתי שכרגע, בעולם הקטן והצר שלי, זה הדבר הכי מלחיץ בנמצא, ושמה לעשות? יצורים רציונליים אנחנו לא. וכמו שאמר המר״ן ברוס ספירנגסטין על היחס שלו למוזיקה: מצד אחד זה רק רוקנ'רול, ומצד שני זה הדבר הכי חשוב בעולם. 

ונזכרתי בגיל ההתבגרות של נגה, ואיך ניסיתי לעזור להוריד את הלחץ ולאזן באמצעות המילה שהפכה לאחת השנואות עליה, מילת הפ׳, מה שכמובן הוביל לריבים וויכוחים, כי כשאתה בעין הסערה הפרטית שלך זה באמת לא משנה אם היא קטנה ומקומית, אם זה טורנדו שחי רק בסלון שלך בזמן שבחוץ שמש ושמים כחולים. כל אחד ורוחות הסערה שלו.

הלכתי לאימון, חטפתי והחטפתי, ולמחרת בבוקר שלחתי לנגה הודעת התנצלות על פעם. והפסקתי לנסות להדחיק ולעצור, והתחלתי לשחרר וללכת עם זה, לקחת את הלחץ ולתעל אותו בשמאל וימין אל השק. יאללה מכות.

זה היה ״יום גינה״ או אולי ״יום ניקיון״, איזה שקר כלשהו צה״לי טיפוסי. היה חם והורדתי את חולצת המדים, חושף טי שירט עם לוגו של מרצ, אז עוד מפלגה שמחה עם שאיפות לעתיד. פניתי להמשיך לעבוד ואז ניגש אלי המפקד. ״רשף״, הוא אמר לי בחביבות, ״בצבא לא מסתובבים עם ססמאות פוליטיות, גם אם המפקד תומך בדעותיך״.

עברו הרבה שנים מאז אבל הסיטואציה נצרבה במוחי. זו היתה הנזיפה המושלמת, בעיקר כי לא הרגשתי נזוף. לא הרגשתי שתוקפים אותי, לא חשתי את משקלו של ארגון ביורוקרטי מסואב על כתפי הצעירות דאז, לא נתנו לי סיבה למרוד או לדחות בבוז את הביקורת. הבנתי בדיוק מה המפקד מנסה לומר לי, בגובה העיניים: יש כאן שני תחומים שאסור שיתערבבו. ועכשיו תמשיך לנכש עשבים שוטים. 

קראתי השבוע על ואת הנאום של תת אלוף דן גולדפוס, שבו קרא למנהיגים להיות ראויים ללוחמים ולהקרבה שלהם בעזה. נזכרתי ביום הגינה ובמפקד החכם שלי, והרגשתי צמרמורת לא נעימה בעורף. אחר כך קראתי את התגובות בטוויטר ושאר רשתות חברתיות, חלקן על אוטומט – צייצנית משמאל בעד כי הוא קרא לאחדות, צייצן ימני מגיב שאת עופר וינטר היא לא היתה מגבה ככה – אבל גם בימין היו כאלה שמיהרו לחבק, כולל בצלאל סמוטריץ׳. אחדות, איזה יופי. 

מעבר לעובדה שהנאום של גולדפוס מלא קלישאות ואמירות כלליות שקל לכל אחד לאמץ באופן שנוח לו, הבעיה המרכזית שלו היא שנשא אותו קצין, אדם חמוש שמפקד על עוד המון אנשים חמושים. לא משנה על מי בדיוק הוא מעביר ביקורת, הנאום הזה מעמיד אותו בראש מדרון חלקלק. 

כשקצין בכיר דורש מהמנהיגים להיות ראויים – דורש, לא מבקש – נשאלת השאלה מה יקרה אם לא? אם הם יסרבו, או סתם לא יעמדו בציפיות שלו, מה שמאפיין פוליטיקאים מעת לעת, האם הוא יפרוש באכזבה מהצבא ויגדל ירקות, או יחליט להביע את התסכול שלו בדרכים אחרות? 

צייצן אחד כבר חזה איך גולדפוס מתפטר מרשות מפלגת העבודה אחרי עוד כישלון בבבחירות, וזה טוב ויפה ומשעשע, אבל כשאני רואה גנרלים שאפתנים משכשכים רגל בביצה הפוליטית בעודם במדים אני חושב על ההיסטוריה העגומה של הז׳אנר ברמה המקומית וברמה והעולמית, ומה שמתחיל כנאום חלול אך יפה על אחדות וכל הג׳אז הזה נגמר לפעמים בקריירה פוליטית מדשדשת, ולפעמים בדיקטטורה צבאית, איך שיוצא. אפשר ללבוש איזה טי שירט שרוצים מתחת למדים, כל עוד הם נותרים מכופתרים היטב.  

סדריק גרין היה עבורי עוד שם במסגרת המצעד המקאברי של "הותר לפרסום". ואז תומר סיפר שהכיר אותו מרחובות העיר, ולבסוף הגיע הטור הזה שכתב לזכרו חבר לאימוני האיגרוף התאילנדי, ששבר לי את הלב.  

גרין נולד בישראל, גדל בה, התגייס לצבא ונהרג בעזה, אבל עד המוות ריחף מעליו סימן שאלה. ישראלי? את הטור עליו כתב מתאזרח אחר, צרפתי שהתאהב בישראלית, ונאלץ לעבור מסלול מפרך כדי להפוך לאזרח המדינה. ועדיין, כמו שהוא כותב, הוא עקף את גרין בסיבוב. כי פיליפינים ושאר אזרחי עולם שלישי מגיעים לכאן כדי לעשות את העבודות שאני לא ארצה לבצע, לא כדי להפוך לאזרחים. לפני ימי האיגרוף הטור הזה היה נוגע בי פחות. היום אני יודע איזה חיבור רגשי נוצר בין שני אנשים שמנסים להכות אחד את השני באופן מתורבת. בכתיבה ניכרת לגמרי אהבת אמת, ויש שם גם שותפות גורל – שני אנשים שהצליחו לעבור את מחסום הקבלה למועדון הישראלי הסגור.

מיהו יהודי היא שאלה טעונה, שמאחוריה מתחבאת שאלה חשובה לא פחות, מיהו ישראלי. הן לא בהכרח חופפות. עמיתה לעבודה, שעלתה מאמריקה הלטינית, סיפרה לי איך יצאה למועדון בתל אביב והמחשבה הראשונה שלה היתה "וואו, כולם פה יהודים". למי שגדל פה זה נשמע מוזר, כמו להסביר לדג מה זה מים. הפעם הראשונה שבה הרגשתי יהודי וישראלי היתה בדרך לטיול הגדול במזרח אחרי הצבא, כשנכנסתי לתא שירותים בשדה תעופה זר ועל הדלת היה חרוט צלב קרס גדול.

ישראל הוקמה כדי לספק מקלט ליהודים, כשהשואה מרחפת מעל. עכשיו נשאלת השאלה מי בדיוק מקבל כרטיס כניסה למקלט הזה. רק יהודים? ואם כן, איך מגדירים יהודים? וכאן מתחילים הזרמים השונים ביהדות לריב, והחרדים מנסים לבסס מונופול, והאמא קובעת וכל הג'אז הזה. לכאורה יש היגיון בלבדוק בציציות ובברית המילה. אמרנו מקלט ליהודים, לא? 

מצד שני, הנאצים שמחו להשמיד גם אנשים שהחזיקו במקביל בעורלה ובכמה יהודים באחד מהענפים המרוחקים של העץ המשפחתי. ויותר מזה – כשחרדים וסמוטריצ׳ים ודומיהם מתעקשים על טוהר הגזע זה מזכיר קצת יותר מדי את הצוררים של פעם. 

אם מישהו נרדף כי טוענים נגדו שהוא יהודון, ישראל צריכה לתת לו מקלט. זה נראה לי החלק הקל. אבל מה לגבי לא יהודים? מה לגבי סדריק גרינים כאלה שנולדים כאן וגדלים כאן וגם נהרגים כאן? אין לי תשובה פשוטה מצד אחד, ואני מבין את הפלפולים המשפטיים והאתיים סביב העניין, אבל בכיתי על סדריק גרין, וברור לי שהוא היה ישראלי יותר מלא מעט אנשים שמסתובבים פה עם תגית פריבילגית של יהודי מדרגה ראשונה, מתבסמים מעליונות מדומה ולא עושים שום דבר טוב לאף אחד. אולי לא צריך לחכות עד שאנשים כמוהו ימותו כדי לקבל אותם למקום הזה.

״הכאב והפחד יושבים באותו מקום במוח. צריך לדעת להפריד״. ברור, הכי פשוט. 

הרגשתי רע השבוע, איפשהו בין וירוס בטן סטנדרטי למוות ממשמש ובא, אז התקשרתי לחברתי האחות, סמכות עליונה בענייני רפואה, כאב והחיים עצמם, כדי שתרגיע אותי. התפקיד שלה במקרים כאלה הוא לשאול שאלות פולשניות במידה, ולהבהיר לי בסאבטקסט שאני היסטרי לגמרי וסביר שאשרוד. זה עובד מצוין.

 זו לא פעם ראשונה שבה אנחנו מנהלים שיחה כזו. כשתומר סבל מפציעה בברך שהפחידה אותי עד כדי ריצה למיון דיברנו על זה לא מעט. במקרים כאלה, היא אמרה, דווקא נערים בריאים וספורטיביים מגיבים פחות טוב. הם לא רגילים להיות מוגבלים בתנועה, וכאב חד ופציעה קשה מעוררים חרדה, שמתגוררת בדיוק באותה שכונה במוח, שכנים מודאגים שמתערבים ברגע הלא נכון. הפער בין השליטה והעצמאות היומיומית לאובדן הפתאומי שלהם גדול מדי.

כנראה שזה נכון גם לגביי, איש בריא בדרך כלל וספק היפוכונדר בהתהוות. יותר מדי אירועים בשנים האחרונות הפכו את המוות לנוכח, והדאגות בהתאם. עכשיו נותר רק להפריד. להתמודד עם הכאב, להוציא את הפחד מהאירוע.

זה נכון לגוף ולנפש הפרטיים שלי, זה נכון גם למקום שבו אני חי. והדבר שהכי מפחיד אותי כרגע הוא שמאז השבעה באוקטובר יותר מדי אנשים בתפקידי מפתח פועלים מתוך חרדה, ממקומות לא רציונליים, בלי להפריד, בלי להסתכל קדימה. 

העתיד של הילדים שלי מופקד בידי אנשים שיותר מדי זמן הרגישו טוב, בשליטה, כמו חבורת אתלטים שחצנים בסרט תיכון אמריקאי שמאבדים את זה ברגע שהעלילה מסתבכת. גברים מיליטריסטים מבוגרים שהתבסמו בססמאות "החמאס מורתע" משמע לנו יש יותר גדול, ופתאום נאלצים להתמודד עם מכה שמערערת את תפיסת המציאות שלהם מהיסוד.

וזה מובן וסביר, אבל אם אפשר רגע לעצור את ההרג, את הפיכת עזה למגרש חנייה, את הססמאות החלולות והאיומים הנבובים. ולהפריד את הכאב מצלליות הפחד שסובבות אותו, את האבל על מה שקרה מהניסיון לעצב את מה שיקרה, זה יהיה מעולה. ומרגיע. בני אדם יכולים להרשות לעצמם חרדות וקצת התפרקות פה ושם, מדינות פחות. צריך להיות פה גם מחר, אחרי כל זה, והייתי רוצה להאמין שהאנשים שאוחזים בהגה מסוגלים להביא אותי לשם. כרגע אני בספק.

מילת השבוע שלי היא Impacted, הושפעו. דוגמה: החברה החליטה על צמצומים, ואלה האנשים שהושפעו. 

הושפעו משמעו פוטרו. אני חש צורך להבהיר כי זו מילה עמומה, ״השפעה״. למשל: המצב בארץ כרגע משפיע על כולנו, אבל יש אנשים שהילדים שלהם נלחמים בעזה, הם לא ישנים כמו שצריך כבר חודשיים ומתנהלים ביום יום כצל אדם, ויש אנשים שכבר התרגלו לשגרה החדשה וממשיכים לחיות עם קצת מתח בשכמות. כולם מושפעים, אבל לגמרי אחרת.

כשזה מגיע לחברות ותאגידים זה הרבה פחות עמום. קודם כל צמצומים, Downsizing. נשמע קצת כמו סוג של דיאטה, מצמצמים היקפים, אוכלים בריא, זה טוב לעור הפנים. כמעט מפתיע לגלות שלמעשה מדובר בפיטורים. זו לא כרס קטנה שיצאה משליטה, זה בני אדם, ושלחנו אותם הביתה לחפש מאיפה לשלם שכר דירה. 

כשעברתי מעיתונות להייטק הייתי צריך ללמוד שפה חדשה. בעיתונות פיטרו אנשים, לעתים בברוטאליות, וזה היה עצוב וכואב. וכשפרויקט כשל או עבר זמנו סגרו אותו, למשל מוסף שהקוראים מאסו בו. בעבודת ההייטק הראשונה שלי כשסגרו פרויקט הודיעו שעושים לו Sunsetting. מה פתאום סוגרים, בסך הכל שקיעה נוגה, קח קוקטייל וצפה בה. ברוך הבא לניו ספיק של היופמיזם. 

אני חי בעולם של ז׳רגון שנועד להרדים, לאלחש. והוא מתכתב עם המציאות, שבה מסכלים, והותר לפרסום, וביחד ננצח, במקום הורגים ונהרגים ובעצם כבר הפסדנו ועכשיו צריך לא לנצח, אלא לקום מהקרשים. כשעמיתים אמריקאים מספרים לי על קולגות ש-were impacted זה מוציא אותי מדעתי. המשותף לכל זה הוא ניקיון מדומה והרחקה. שימוש בניסוחים נטולי גוף ורגש כדי לנקות את המציאות המתווכת מדם ודמעות, מריח של פחד. קשה לשמוע את שריקת הכדורים כשמדברים על סיכול, אי אפשר לחוש את החרדה מהעתיד של מי שאין לו פתאום עבודה.   

אנשים פוטרו, אולי בצדק, אולי לא, אבל בואו נקרא לילד בשמו. אל תחוסו על רגשותיי ואל תספרו לי סיפורים, זה לא מרגיע אותי, להיפך. כשמישהו מנסה להרגיע אותי, להסתיר ולעמעם, אני חושד שיש לו סיבה טובה לכל התחבולות האלה. שמאחורי הדלת יש נמרים, מפלצות. עד כמה שמפתה להסתיר אותה תחת שכבות איפור, האמת העירומה, מכוערת ככל שתהיה, עדיפה על מה שהדמיון יכול לייצר. 

צ׳רצ׳יל, האיש שהחליפה הריקה שמתיימרת להנהיג אותנו כל כך רוצה להידמות לו, הבטיח לבריטים דם, יזע ודמעות. אני מעדיף את הגירסה הבריטית הקשוחה על כדור השינה האמריקאי. המצב פח אז מפטרים, יש מלחמה אז הורגים. וכל זה רע מאוד, אבל לפחות תסתכלו לי בעיניים.