נגה דיברה איתי לא מזמן על ״שפת האהבה״. מדובר בספר שמתיימר להציג חמש אפשרויות שבהן בני זוג מביעים אהבה. זה יכול להיות באמצעות מילים, או  בילוי זמן איכות יחד אם אתם שתקנים או עילגים ועוד כל מיני. נזכרתי בכל זה כשיצאתי לא מזמן לדרינק יום הולדת של חברה, ואחת מהחוגגות התחילה לשאול אותי שאלות. והרבה. מצאתי את עצמי בראיון על מי ומה אני ונהניתי מכל רגע. 

אני לא בטוח לאיזו קטגוריה זה נכנס, אבל אין ספק שאני אוהב ששואלים אותי שאלות. זה מראה על עניין, אכפתיות, רצון להעמיק ולהכיר. למה דווקא זה עושה לי נעים בבית החזה? אולי כי בבית שלי זה לא היה מקובל, לחקור ולחפש תשובות. 

אני חושב שאני יכול להבין למה. זה היה בית זהיר ולמוד הפתעות לא נעימות. ב״יוגה״, הספר שאני קורא עכשיו, כותב עמנואל קארר שכשהחיים מחייכים אליך הם מתכננים להכניס לך אגרוף לפרצוף. אני מניח שאחרי מספיק אגרופים כאלה אתה כבר לא מתפתה לתהות ולברר לגבי החיוך. כששואלים שאלות עלולים לקבל תשובות שלא מעוניינים לשמוע, שקשה להתמודד איתן. זה לפתוח דלת בלי לדעת מי או מה ייכנס.

ולכן אני שואל והרבה, לפעמים קצת יותר מדי. כמו שתומר אומר לי כשאני תוהה לגבי דברים שאין לו עניין לשתף בהם או סתם עובר איזשהו גבול: ״אבא, אתה לא רגוע״. אבל אני מתקשה להפסיק. אני חושש שאם לא אשאל את הילדים שלי שאלות הם יחשבו שאני לא מתעניין. לא אוהב. 

זה לא פשוט לשאול. צריך לנסח בעדינות, לא להניח הנחות מראש, לא לעצבן. להקשיב לתשובות ולשאול שאלות המשך, ולהתייחס למה שנאמר ולהיות אמפתי. עבודה קשה, אמנות הראיון. לפעמים תומר עונה בקוצר רוח, לפעמים מנדב קצת מידע, ולפעמים, כשכל הכוכבים מסתדרים, משתף פתאום ומספר עוד לפני שהספקתי לשים סימן שאלה בסוף משפט. 

אני רוצה להאמין שהפגזת השאלות הקבועה שלי סודקת איזו חומה, נותנת לו תחושה שהוא יכול, כשהוא רוצה, לחלוק ולספר. זו תאוריה יפה אבל אני חושד בה. כנראה זה עניין של תזמון ומזל, סביר שהיה מספר לי הכל ברגע המתאים בכל מקרה. אולי. זה לא משנה. אני שואל בשבילי לא פחות משאני שואל בשבילו. ככה אני מדבר אליו אהבה, שיתמודד.