AI ואני, סיפור על אהבה וחשד
״אז מה חברה שלך עושה?״
״היא מעצבת גרפית במשרד פרסום״
״והיא מתכוננת ליום שבו AI יחליף אותה?״
זו היתה עוד שיחת פינת קפה בעבודה, אבל היא גרמה לי לעצור ולחשוב. צמד האותיות הזה, AI, עולה כמעט בכל שיחה, והזדחל ונכנס וכבר שינה את צורת העבודה והתפקוד היומיומיים שלי באופן קיצוני. משימות שהיו לוקחות יום יומיים מבוצעות תוך דקות, והאופן שבו אני צורך ובודק מידע לגבי כל דבר, מטיולים ועד מיחושים, אחר לגמרי משהיה לפני פחות משנה. יש בזה משהו נפלא, יש בזה משהו מפחיד.
אופנות, מגמות ובאזוורדס יכולות להיות מתעתעות. כל כך הרבה פעמים קראתי על המהפיכה הבאה, הטכנולוגיה שתשנה הכול, ובסופו של דבר נשארתי עם גירסה קצת אחרת של אותה מציאות דלוחה. האינטרנט ופייסבוק ישנו את העולם ויביאו לשגשוג הדמוקרטיה, חלוקה שוויונית של מידע, האביב הערבי. עם מה נשארנו? טראמפ, פוטין ומתנגדי חיסונים.
כתבתי בימי בעיתונות על באג 2000 וסוף העולם, קראתי כותרות על הסארס והאבולה שיכחידו את כולנו, חיכיתי להתפוגגות שכבת האוזון הבלתי נמנעת ובסוף הגיע עוד יום ראשון והחיים המשיכו. מצד שני, כשהילדים שלי אמרו שהם מודאגים מהידיעות על נגיף מסין אמרתי להם בדיוק את כל זה, והופ – סגר של שנתיים. מדי פעם כשהילד צועק זאב, יש באמת טפרים ומלתעות מעבר לשער.
ה-AI נראה כמו הדבר האמיתי. אני משתמש בו כדי לכתוב פוסטים ומיילים בעבודה, אבל גם כדי לקבל רעיונות, לתמצת הררי מידע לכמה נקודות, להפוך מסמך למצגת בלחיצת כפתור. אני מרגיש לפעמים כאילו אני מרמה, מעביר את העבודה שלי לעבד דיגיטלי מנומס שעושה אותה במקומי. זה מטלטל. אם הוא עושה הכל כל כך טוב ומהר למה צריך אותי?
וזה עלול להיות מנוון, קל להסתנוור מהניסוחים הקולחים והמהוקצעים ולא לשים לב שחלקם מלאכותיים, אוסף מילים יפות שלא אומרות דבר. הדגש עובר מכתיבה ויצירה לעריכה ואוצרות, וקל להתרשל, לדלג על שלבים, ולהעתיק ולהדביק את מה שהעוזר הדיגיטלי ייצר בלי ביקורת ומחשבה. מבחינתי זה האתגר הגדול של העידן החדש, לא לאבד שיקול דעת וביקורתיות, לא להירדם בשמירה. הבינה המלאכותית היא קיצור דרך, דילוג נינוח על שלבים, אבל האחריות על היעד הסופי נשארת שלי בלבד.
עמית לעבודה טען שאנחנו בתחילת שינוי גדול יותר מהמהפיכה התעשייתית. זה מפחיד אותי. אני מנסה ללמוד, להישאר בחזית, לאמץ ולחבק את הטכנולוגיה החדשה, לכבד אותה ולחשוד בה. ולהתייחס אליה בסופו של דבר כעוד כלי שאני משתמש ושולט בו, ולא נבלע והולך לאיבוד בתוכו. ולשמור על איים של עצמאות. הפוסט הזה למשל, כמו אלה שבאו לפניו ויבואו אחריו, נכתב על ידי בינה אנושית מתוחזקת בקפה. נראה לי שזה מספיק.
מזייפים מחאה בספוטיפיי
ובוקר אחד האלבום שהקשבתי לו שוב ושוב לא היה שם יותר. תמונת העטיפה ושם הלהקה עוד הופיעו בספוטיפיי, אבל במקום רשימת שירים הופיע כיתוב על אי זמינות השירים באיזור שלי. שזו דרך מנומסת להגיד פרי פלסטיין, ציוני עלוב.
ווט לג, להקה בריטית חמודה, היא לא היחידה שהפכה את המוזיקה שלה ללא זמינה בישראל. אתמול הודיעה גם לורד שאת ״רויאל״ אי אפשר יהיה לשמוע באייטונס ישראל. זה אופנתי, וזה מעצבן. לקח לי רגע להבין למה זה כל כך מרגיז אותי, מעבר לחסרונם של השירים שהפכו לפסקול היום-יום שלי בזמן האחרון. הבה נסלק את החשודים המיידיים: כן, זה מפונק ועצלני, צעד מחאה סימבולי שבעיקר מרשים מעריצים אמריקאים ואירופאים שניזונים על חדשות מטיקטוק ואינסטגרם. קל ונוח יותר מלהפגין, לתרום את כל ההכנסות מהמוזיקה שלכם באיזור למטרה ראויה, או ללבוש חגורת הצלה ולעלות על משט לעזה.
אפשר גם לטעון שמדובר בצביעות – אין לאותם אמנים בעיה להיות מושמעים במדינות לא דמוקרטיות ומדכאות מיעוטים כמו ערב הסעודית. אפשר לומר שזו מחאה שפוגעת בקהל היעד הלא נכון – אני מניח שווט לג, לורד ופריימל סקרים לא מככבות בפלייליסט של סמוטריץ׳, בן גביר והחרדים. זה לא מאוד חשוב, אבל כבר מתחיל להתקרב לנקודה.
הבעיה המרכזית במחאת הספוטיפיי היא שבסופו של דבר היא משתמשת בכלי של משטרים אפלים ודכאניים, מהסוג שאותם אמנים מתיימרים להתנגד לו – צנזורה. מוזיקה אמורה לעורר רגש, ליצור ערוץ תקשורת בין האמן למאזין, אולי אפילו לעורר מחשבה. אפשר היה להתייחס אליה כאל תחמושת עבור מתנגדי המשטר, להודיע על תמיכה בצד ועמדה מסוימים, להפוך שיר כלשהו להמנון מחאה. אבל קל יותר לחסום ולצנזר. להחשיך מסך, למנוע תקשורת באופן גורף – נשמע דומה למדי למה שעושים ברוסיה של פוטין, הונגריה של אורבן ותכף גם אמריקה של טראמפ.
מחאת הספוטיפיי היא חלק מעידן שטחי שנמנע ממורכבות כמו מהמגיפה השחורה, ומעדיף סיסמאות גסות ופתרונות בומבסטיים (מהנהר עד הים, איזשהו ים) על ניסיון אמיתי להבין דברים לעומקם. זה עצוב גם כחלק מתוגת התקופה, וגם כי בסופו של יום ווט לג הם אחלה להקה. בתקווה שיפרוץ שלום ואפשר יהיה לשמוע שוב את האלבום האחרון שלהם בנחת.
הפוך דיקטטורה
יושבים בבית קפה ומדברים על דיקטטורה, זה נושא מאוד נפוץ עכשיו, אופנתי והולם לשיחות חולין. בדיוק סיימנו אימון בוקר בשבת, השעה מוקדמת אבל בית הקפה כבר כמעט מלא לגמרי.
אנחנו מוצאים שולחן בחוץ ומתיישבים, מחכים לקפה ולמאפה ובינתיים מדברים על בן גביר, ואיך הסירו מגוגל מידע על העובדה שהוא בכלל ילד מאומץ, ועוד אנשים מצטרפים אלינו ומישהו שואל אם רוצים עוד קפה כי הוא הולך להביא. חולקים סנדוויץ׳ ומדברים על ״ביבי פיילס״, הסרט על חקירות הנתניהוז שאסור להפצה בארץ ולכן כולם צופים בו באמצעות לינקים שטסים לכל כיוון, וכמה הכול נורא.
אני שותה את הקפה השני כשעוברים לדון בשמועות על המצב הבריאותי של נתניהו, ומדברים על המלחמה, ועל סייל של ג׳ינסים שבדיוק התחיל. מזג האוויר נוח, וחבורה אחרת שאני מכיר מגיעה לשולחן ליד ואיזה כיף להיפגש. וכשהשיחה גולשת לשאלת המתי-צריך-לברוח-מפה-דרכונים-זרים, ומישהו אומר שכבר מאוחר מדי, אני אומר שהי, אם אנחנו יושבים בבית קפה בתל אביב ומקטרים על זה כנראה שהמצב לא כל כך רע. וחלק מסכימים וחלק לא, והשיחה עוברת לאיפה בדיוק עובר הקו האדום שאחריו חייבים להגר, ומישהי צריכה לזוז כי הם נוסעים לטייל, ולמישהו יש סידורים בבית, ומתחילים להתפזר איש איש לדרכו.
ובדרך הביתה ברחובות תל אביב, על שביל אופניים ירוק ומסודר, אני מזהה בדיעבד צליל של זיוף בקול שלי, צליל של הורה שרוצה להרגיע ילד מבוהל ואומר לו חצי אמת. טראמפ נבחר, פיטרו את גלנט, פוטין עם אצבע על הכפתור האדום, אבל השמש זורחת והקפה בטמפרטורה הנכונה. יש תקופות רעות, יש תקופות טובות, אפשר להפטיר איזה ״ככה זה״ מרגיע ולשקוע בנמנום קל, ולהתנחם בישיבה של בני חורין בבית קפה בעיר גדולה ומודרנית.
אבל הספק מכרסם, ואולי אנחנו בעצם בשעת הביניים, במקבילה הקוסמית לרגע שבו פוגעת כף הרגל במשקוף, ולשבריר שנייה הכול בסדר, אבל עמוק בפנים אתה יודע שהכאב כבר מטפס במעלה רשת העצבים, והוא יגיע ויכה.



טוקבקים אחרונים