איך הגעתי למצב הזה, אמרה לי השבוע חברה טובה. זה היה קצת אחרי ששאלה אותי אם הכל יהיה בסדר. בטח שיהיה בסדר. אני חושב בכל אופן שיהיה בסדר.

זו שאלה שמעסיקה אותי לא מעט בשנים האחרונות. איך הגעתי לכאן. אין כאן תלונות על הנקודה שבה אני נמצא. זו הדרך, או יותר נכון ההיעדר שלה. אני יכול לנתח בדיעבד איך הדברים קרו, ואיך הגעתי לאן שהגעתי. אבל אין בזה שום דפוס, תוכנית, משהו שאני יכול להצביע עליו ולטפוח לעצמי על השכם על בחירת אסטרטגיה נכונה.

כשהייתי בתיכון ידעתי שאני אתגייס לצבא ואחרי הטיול לחו״ל אירשם לאוניברסיטה, ואז חתונה, ילדים, וזהו בערך. עד הפנסיה והמוות. ובהתחלה זה פחות או יותר מה שקרה. את השינויים הראשונים בקושי הרגשתי. שינוי בבחירת תחום הלימודים, יעד חלופי לטיול הגדול לחו״ל, דברים כאלה. פסיעות קטנות בשולי השביל הסלול.

ואחר כך הגיעו השינויים הגדולים. לפעמים מתוך בחירה שנובעת יותר מדחף או תובנה של רגע, לפעמים בגלל נסיבות חיצוניות. ופתאום אני כבר לא על השביל, בקושי רואה אותו. אני כבר לא נשוי, אני לא כותב או עורך ואיכשהו החיים שלי לא דומים כמעט בכלל לתוכנית המשורטטת היטב מגיל 16. אני מוצא את עצמי יושב במכונית בעיקול להרצליה פיתוח, מוקף בעוד רכבי ליסינג שתקועים איתי בפקק, בוהה במעקה הבטיחות ומנסה להבין איך זה שאני בהייטק, מה הקשר אלי, מה בעצם קרה לעניין הזה של עיתונות, זוגיות, הורות. זו הצלחה, זה כישלון. איך בדיוק הגעתי לכאן.

ויש אנשים שאצלם זה אחרת. החבר הכי טוב שלי ידע בגיל 16 שהוא רוצה שיהיה לו אופנוע, ושהוא רוצה ללמוד ולעסוק במחשבים. היום יש לו – כמו מאז ומעולם – אופנוע, והוא איש הייטק. הוא נשוי לחברה שלו מהתיכון. ולא שלא היה לו קשה בדרך, אבל היתה לו תוכנית והוא התמיד בה.

מנגד יש גם אנשים כמוני. גם אם הם מרוצים מהמקום שבו הם נמצאים, משהו בתהליך מטריד אותם. אם לא ברור לי איך הגעתי לכאן, זה משאיר אותי באפלה, בלי אופק להביט אליו קדימה ולהרגיש בטוח. אני יודע שזו אשליה. אני אחראי לטוב ולרע למקום שלי בחיים היום. ואם הסתדרתי עד עכשיו, כנראה שאסתדר גם בהמשך. אבל בין זה לבין תחושת יציבות אין שום קשר. הכל נראה מקרי, כאוס מתגלגל.

לקראת סוף השבוע פגשתי שתי עמיתות לעבודה ליד המעלית, מסתכלות על תמונות של שמלות כלה באייפון. הן מתחתנות בקרוב. הסתכלתי עליהן כמו שאני מסתכל על הזוגות שמגיעים לכיכר הבימה לסשן צילומים לפני החתונה – בפליאה גדולה. זה נראה לי מוזר שאנשים ממשיכים להתיישב ליד שולחן הרולטה הזה, להיכנס למסגרת הזו שנראית לי היום מסובכת עד בלתי אפשרית. אני מניח שהגישה שלהן נובעת מהתחושה הזו שיש לך בהתחלה. אתה מביט קדימה ואין פיתולים, רק השביל הישר והברור שמשתרע הרחק לעבר האופק. הכל נראה מובן ומבטיח. מה כבר יכול להשתבש. איחלתי להן מזל טוב. ובהצלחה.

והפעם שני שירים. הנה המתכון:

וזו המציאות, לפחות עבורי:

אני מת על תסריטי ״מה היה אם״. אני קורא עכשיו את ״ארץ אבות״ של רוברט האריס, המספר על תעלומת רצח המתרחשת בגרמניה אלטרנטיבית שניצחה במלחמת העולם השנייה. כמו שאמר לי חבר: גרסה דלת קלוריות של ״האיש במצודה הרמה״ של פיליפ ק׳ דיק, שגם הוא ספר ״מה היה אם״ שהפך עכשיו לסדרה די מצליחה וחצי מוצלחת.

מה שמאכזב ב"ארץ אבות" הוא שהחזון של האריס להיסטוריה החלופית מצלצל מוכר. גרמניה הנאצית של אחרי המלחמה דומה מדי לברית המועצות. אולי זה כי הדמיון של האריס לא מפותח, ואולי כי דיקטטורה היא דיקטטורה, ופחות משנה איזה סוג של שפם יש לעומד בראש. אותו קיום תחת פחד מהמשטרה החשאית, אותה עליבות. בעולם שלו יש אפילו מלחמה קרה. בתפקיד ברית המועצות: הרייך השני. ״ממזרים חסרי כבוד״ הוא פנטזיית ״מה היה אם״ מספקת הרבה יותר, אבל מבוססת על סיפוק מיידי ונקמה. מה היה משתנה אחרי? סביר שלא הרבה.

אמא שלי לא מבינה למה לקרוא ספר כזה. מבחינתה מדובר בלשאול מה היה קורה אם לסבתא היו גלגלים. ייתכן שחוסר העניין שלה באופציית ה״מה היה אם״ קשור לכך שמי שאיבדה את בן הזוג שלה במלחמה לא מעוניינת לשחק במציאות חלופית. ייתכן שזה אופי. סביר שזה שילוב. אני חושב שדווקא מעניין לדעת מה סבתא היתה עושה עם המוביליות הזו.

יש סיטואציות בחיים שלי שעצם המחשבה על התפתחות אחרת שלהן גורמת לי לחלחלה. אני חולם עליהן לפעמים, ולרוב זה מסוג הסיוטים שאתה מעיר את עצמך מהם כי הם בלתי נסבלים. בצד השני של הסקאלה יש את הזכרונות שגורמים לכאב ולחשק עז למכונת זמן. לא תמיד אני בטוח בתזמון המדויק של האירוע שהייתי מקליד בלוח הבקרה של הדלוריאן. אני יודע שהייתי עושה הכל כדי לשנות את מהלך העניינים, אבל לא תמיד ברור לי איך ולאיזה כיוון.

אני העתידי

קראתי פעם על תפיסת האני העתידי כמישהו אחר. בגלל זה אתם לא שוטפים כלים או דוחים תשלום חשבון למחר – אני העתידי כבר יטפל בכל זה. אני מניח שלא מעט בחירות והחלטות שלי נובעות מאותה תפיסה. שגרסת העתיד שלי תתמודד עם התוצאות. זה עובד גם הפוך: כששכבתי מתפתל מכאבים בזמן שהמקעקעת עבדה על הרגל שלי, חשבתי שאני העתידי, הבנזונה, ייהנה לו מהתוצאה בזמן שאני סובל כאן. אחר כך, בלילה, חלמתי שהקעקוע נמחק. התעוררתי מבוהל ובדקתי את הרגל.

אבל אני של העתיד, העבר וההווה מתנקזים בסוף לאותו איש. כשאני עוסק בבחירות השגויות או הנכונות שעשיתי מפתה להתייחס אליהן כאל החלטות של זר, ולהאמין שלמדתי ושיפרתי. בפועל זה לא מדויק. אני אולי לא אחזור על אותה טעות, אבל הניסיון מלמד שיש סיכוי טוב שאלך על וריאציה שלה. שבסופו של דבר אופי הוא אופי הוא אופי.

אני חושד ש״מה היה אם״ הוא לא פעם אשליה. גם אם הייתי פונה שמאלה במקום ימינה, הייתי מגיע בסוף לאותו מקום. בחלק גדול מהמקרים ברור לי שתחושת הבחירה שלי היא אשליה. יש מעט מאוד מצבים שבהם ברורה לי עוצמת הדרמה, השינוי. יש מקרים של אובדן, או החלטה או אירוע כל כך משמעותיים שאין מקום לספק. אבל זה המיעוט.

ברוב המקרים אני חושב שהתשובה ל"מה היה אם" היא כנראה פחות או יותר אותו דבר.

בהתחלה אמרתי לה שנחכה ונראה איך זה יהיה בבוקר. אתה תמיד מעדיף לחכות למחר ואז ללכת לרופא ״אם״, בשאיפה שהאם לא יגיע. שזה ייעלם מעצמו, שייחסכו ממך הלחץ והחרדה והמחשבות הרעות באמת שמסתתרות בירכתי הראש של כל הורה. אבל חברה שהיא אשת מקצוע אמרה לי שעם עיניים לא משחקים. למתבגרת הציקה עין שמאל כבר יומיים, כאילו משהו יושב שם בפנים. הזמנו מונית ונסענו למיון. בדרך המתבגרת תהתה אם לא נגיע ויתברר שבאנו סתם. לא נעים להגיע ולגלות שלא מדובר במצב חירום לא? אבל לגמרי עדיף.

גירסת גריי של הדור שלי, תכלס

זה לא היה קולנועי במיוחד. חדר המיון היה עמוס באנשים, רובם עייפים ונרגנים. מנסים לתפוס את אחת האחיות או רופאה כדי להבין למה לעזאזל לא מטפלים בהם. המתבגרת אמרה שהנה מקום שהיא לא רוצה להגיע אליו יותר. אחרי כמה דקות הבנו למה כל כך עמוס: תינוקת מתה שם באותו ערב. ראיתי את המשפחה עומדת בצד, אי אפשר היה לטעות בהם. יש ביטויים שאתה מבין באמת רק כשאתה נתקל בהם ביום יום. בקצה חדר המיון עמד גבר שחרב עליו עולמו, אין דרך אחרת לתאר את הבעת הפנים שלו. המתבגרת אמרה לי אחר כך שהיא ראתה מישהי, כנראה האם. אני לא, מה שנחרט לי בראש הוא הגבר, שנראה כמו התגלמות הפחדים הכי איומים שלי.

קיבלנו הפניה והגענו לרופא עיניים חביב. הוא הציץ, אחז בעפעף של המתבגרת, לקח מקל שנראה כמו מוטציה של מקלון ניקוי אוזניים, ובתנועה מיומנת שלף מהעין שלה גרגר חול. מתברר שהחשש של המתבגרת היה לא מבוסס. טוב שבאנו, עוד יום או יומיים ויכולה להיגרם שריטה בקרנית.

החלטנו לצעוד הביתה ברגל. להירגע קצת מהלחץ שאתה מודה בו בפני עצמך לגמרי רק אחרי. המתבגרת אמרה שזה היה מוזר ומדכא, המיון. בכלל לא כמו האנטומיה של גריי למשל. הרבה פחות דרמטי – היא הסתכלה על המשפחה של התינוקת, אף אחד לא בכה בקול, הם בעיקר עמדו שם המומים. ואז דיברנו על אבדן. ועלתה השאלה מה גרוע יותר, לאבד תינוק, או ילד בוגר יותר שאתה כבר מכיר.

סיפרתי לה על ההתלבטות הזו לגבי אבא שלי. שנים חשבתי שהעובדה שהייתי פחות או יותר תינוק כשהוא נהרג היתה לטובתי. שאין זכרונות ואין כאב. ואז באחד מהאירועים של הגדוד שלו דיבר מישהו שהיה בן 11 כשאבא שלו נהרג. הוא חזר אל הזכרונות מארוחת החג האחרונה לפני המלחמה. וסיפרתי לה איך הרגשתי קנאה איומה מציפה אותי.

הלכנו באבן גבירול, רחוב לא ממש נעים בחמישי בלילה. אבל ידענו מה המטרה בדרך הביתה – רד ולווט. אחרי התלבטות חלקנו קאפקייק, והמשכנו הביתה. המתבגרת התעוררה למחרת עם צמד עיניים מתפקדות ובלתי מציקות. בלי אם.

איצ'י גו, איצ'י אה. זו אימרה יפאנית. המשמעות המילולית היא "פעם אחת, מפגש אחד".

אבא של המורה שלי לאייקידו נפטר. לא חקרתי לגבי המה ולמה, אבל כנראה שזה לא היה צפוי. הוא נכנס לניתוח ולא שרד אותו. אלה היו הפרטים במייל שנשלח למתאמנים באותו יום על ביטול השיעור.

את השיעור הבא התחיל רונן, המורה, באמירה גלויה ונוגעת ללב על הכאב שבאובדן שלו. ואז חזר על האימרה היפאנית הזו ששם למעלה, בשורה הראשונה, שלקוחה מטקס תה יפאני.

בפעם הראשונה שבה הסביר את הביטוי ההקשר היה האימון. גם אם אתה חוזר על אותו תרגיל שוב ושוב, אתה צריך להתייחס לכל פעם כאילו היא הראשונה והיחידה. אבל הפעם ההקשר היה מן הסתם שונה. גם אם אחרי האמירה הזו המשכנו כרגיל במתיחות ואז בלהשליך אחד את השני בעדינות על המזרן, היא נשארה לי בראש.

ההקשר המיידי היה אמא שלי, וסיפור שיחת הטלפון האחרונה שלה עם אבא שלי. הוא הצליח להשיג קו טלפון, לא עניין של מה בכך כנראה בתעלה ערב מלחמת יום כיפור. רק שאף אחד לא ידע שזה ערב המלחמה, ואמא שלי לא הבינה למה הוא מתקשר כל כך מאוחר ומעיר את כולם, והשיחה נותקה באמצע, וזהו. בלי שלום ראוי, בלי להיפגש שוב אי פעם.

הפעם הראשונה שבה היא סיפרה לי את זה היתה באמצע ריב גיל התבגרות מאוחר. לא הבנתי מה הבעיה שלה עם זה שפעם אחת לא נפרדתי מהם כמו שצריך, ונכנסתי לוויכוח לעומתי ומיותר. היא ישבה בסלון, סורגת, וסיפרה לי את הסיפור בטון ענייני, הסבר פשוט והגיוני לצורך הזה שלה, לא מרימה עיניים מהמסרגות. ואני עמדתי שם בהלם קל. אחרי הסיפור הזה הבנתי. ומאז אני משתדל להיפרד יפה מאנשים שחשובים לי, גם אם הם סתם הולכים למכולת או בית הספר.

בהצלחה חלקית, יש לומר. קשה לזכור כל הזמן שהחיים כל כך לא יציבים, שלא לומר מעצבן, שלא לומר מפחיד. התעקשות על פרידה דרמטית בכל פעם שמישהו קופץ לקנות חלב היא הפרזה, וגרוע מזה – הכרה באיזה חרדה מודחקת היטב. הדחקה היא מנגנון משוכלל ויעיל לחיים נוחים יותר, רוב הזמן. ואם מישהו מעצבן אותך, לא מתחשק לך לנשק אותו יפה על הלחי כשהוא יוצא מהדלת כי מי יודע מה יהיה.

אבל מדי פעם צץ משהו שמזכיר לך שהמובן מאליו הוא קצת אשליה. ושכדאי להתייחס יותר בכובד ראש גם לבילוי יום יומי עם הילדים, או מפגש עם אנשים שאתה אוהב. לנסות לעצור את המחשבה שכבר רצה קדימה, על איזה שביל שנראה סלול וברור ומוביל ליום או לשבוע הבא.

אני מחבב את הפתגם היפאני הזה, לא מעט בגלל הצליל. כיף להגות אותו, נסו זאת בבית. אני מנסה לחשוב ככה פה ושם, כאמור לא בהצלחה מרשימה במיוחד. אבל מנסה.

לא מזמן ראיתי סרט אימה מוצלח למדי, אחרי כמה שנים של הימנעות מהז'אנר. The Conjuring מומלץ לא מעט בגלל המודעות העצמית שלו, וגם כי הוא מפחיד. נורא. ונזכרתי איך ולמה למדתי לחבב סרטים כאלה. אני מניח שזה קצת כמו רכבות הרים (שאני לא אוהב) – החופש שבפחד נשלט.

The Conjuring. מפחיד אבל פחות

התחלתי לחבב סרטים מפחידים איפשהו בסוף שנות העשרים שלי. לא אהבתי את הז'אנר לפני. אני זוכר את עצמי חוזר מחבר בשנות התיכון, אחרי שישבנו בחבורה לצפייה לילית בנוסע השמיני. הרחובות של רעננה היו חשוכים וריקים. זו רעננה, אין מה לעשות ברחובות. והיה, תאמינו או לא, ערפל, והכלבים – זו רעננה, בתים פרטיים וכלבים – ייללו. זו היתה דרך ארוכה מאוד עד הבית. לא הבנתי למה הייתי צריך את זה.

ואז, אחרי שכבר התחתנתי, ובעיקר אחרי שהפכתי לאבא, התחלתי לחבב סרטים שמקפיצים אותך על הספה. הייתי רואה אותם לבד, כשהזדמן. מכבה אורות, מתקרב למסך, ונותן ללב להאיץ פעימות. והם עדיין היו מפחידים, אבל אחרת. לא היתה בעיה להירדם אחר כך, נאמר.

כי באיזשהו שלב בחיים הפחדים שלך הופכים לגדולים ומעשיים. עם כל הכבוד לרוחות ודמונים וחייזרים, יש המון דברים מאיימים הרבה יותר ביום יום. שלל חרדות הורות מצמיתות, ואינספור אפשרויות לפגיעה וכאב בחיי היום יום גם בלי דרמה מיוחדת, בלי ששערי השאול ייפתחו, בלי קללה מסתורית שהוטלה על נדל"ן כלשהו. אתה מגלה שיש דברים אמיתיים לגמרי שלא יתנו לך לישון. אתה גם מגלה שלפעמים אתה יכול להיות גם המפלצת בסיפור, ושפחד וכאב עובדים לכל הכיוונים.

וסרטי אימה הופכים לאסקפיזם. למנה של פחד מרוכז עם חוקים ברורים, והיגיון, והתחלה וסוף. לפחד יש שם, והוא משהו חיצוני שמובס, לא משהו פנימי שצריך לחיות איתו. לסרט יש גם אורך מוכתב מראש, לא הנצח שעובר כשחבר טוב מגויס ל"מבצע" בעזה או כשצאצא מאחר לחזור ואי אפשר להשיג אותו בטלפון. ואין פלא שגם בארץ התחילו לעשות כאלה, ואפילו מוצלחים. ועכשיו אני מחכה להקרנה הבאה. קצת פחד מרוכז לוורידים עושה טוב.

הייתי מצרף לינק לטור של רענן שקד ב"שבעה ימים", אבל אין כזה. בהתאם למדיניות העיתון בו הוא עובד, ולגישה שלו עצמו, לא תגיעו לטור הזה סתם ככה, חינם. אז אם לתמצת: שקד מקטר על כך שהאינטרנט הוא עץ שיונק ומייבש את כל שאר היער שסביבו (דימוי יפה), הופך את הכל לחינמי, ומייתר את המקצוע שלו ושל כולכם. 

מה נשאר? רק לעבוד בהייטק, מספר דו ספרתי של שעות ביום, ולא לראות את הילדים לעולם. האישה תטפל בהם. עבדות מודרנית, תוגה, סוף.

מה שמעצבן בכל זה, ובכלל בגישה של שקד לאינטרנט (זה לא הקיטור האנטי דיגיטלי הראשון שלו), הוא שאין לה באמת בסיס עובדתי. מילא אם שקד היה מדבר על העיתונות בלבד. גם אז אפשר היה להזכיר לו שקבוצת התקשורת שבה הוא עובד מתנסה בתקופה הזו ממש במכירת תוכן מקוון עם אפליקציות לכלכליסט, ידיעות אחרונות ובלייזר, למשל. אבל שקד מדבר על כו-לם.

אם שקד היה משתמש בגוגל – למרות שמדובר בטור דעה, ותאורטית אין סיבה לטירחה שבעבודה ממשית – הוא היה מגלה כמה עובדות מעניינות שרלוונטיות לטיעונים שלו. נתחיל בטענת החינם, שכבר מזמן רחוקה מלהיות נכונה. אייטונס של אפל רשמה הכנסות שיא של 2.4 מיליארד דולר ברבעון הראשון של 2013, ממכירות ספרים, מוזיקה, סרטים ואפליקציות. ב-2012 הכניסה החנות של אפל 4.3 מיליארד דולר ממוזיקה בלבד. 60% מהכנסות תעשיית המוזיקה באותה שנה הגיע מאפל. הנתון הזה במגמת עלייה, ולא מעט מחקרים מראים שהורדות פיראטיות לא פוגעות בהורדות החוקיות כלל. 

הלאה. שקד מזכיר את גוגל ופייסבוק. הוא לא מזכיר את אמזון, שמוכרת באינטרנט מוצרים של ממש, כולל הדבר ההוא, ספרים. גם בפורמט דיגיטלי – פורמט שגם ידיעות אחרונות מקדם בארץ, בתשלום. אמזון מאפשרת לחנויות קטנות להשתמש בפלטפורמה שלה, ובאופן דומה אתרים כמו Etsy ו-eBay מאפשרים לאנשים פרטיים וחנויות קטנות להגיע לקהלים גדולים בלי להשקיע בפלטפורמה כלשהי. 

ועוד לא הזכרנו את עוזי וייל וגיוס הכסף לספר שלו דרך האינטרנט, ועוד שלל מיזמים וחידושים שמאפשרים לאנשים למכור את פרי עמלם וכשרונם ברשת, תמורת כסף.

עכשיו לעניין עבדות ההייטק – שקד שולף שם ראיון עם יזם שמספר איך הפקיר את אשתו עם הילדים ונעלם בערבות הרצליה פיתוח במרדף אחר האקזיט. זה מדגם סטטיסטי מרשים, יזם אחד. מה לעשות שהייטק זה לא רק סטארט-אפים. יש גם לא מעט חברות עם שעות עבודה מסודרות, ואנשים (כולל נשים! אפילו אמהות!) שמצליחים לשלב בין קריירה למשפחה ואפילו תחביב או שניים. 

אגב, היכרתי עורך חדשות בכיר שנשבע לא לחזור לתפקיד אחרי שגילה שהוא גוזל ממנו כל שעה פנויה עם ילדיו. בעיתונות. המודפסת. האיזון בין קריירה למשפחה הוא שאלה של אופי והחלטה אישית.

ולבסוף – הרומנטיקה. מה עם הספר או הדיסק ששינה את חייכם. איך בדיוק האינטרנט יספק תחליף לזה? די בקלות האמת. הבת שלי חושבת ש-Wish you were here הוא השיר הכי טוב בעולם, אחרי ששמעה את האלבום דרך תיקיית הדרופבוקס שבה אנחנו חולקים מוזיקה. ואת הספר הנפלא שאני קורא עכשיו הורדתי מהרשת, היישר לקינדל שלי. בלתי נתפס.

מה שמרגיז בנרגנות האנכרוניסטית הזו, היא שהיא פשוט מיותרת. האינטרנט הוא פלטפורמה, אמצעי, שצריך להסתגל אליו. העידן הדיגיטלי עדיין בראשיתו, עדיין מתעצב. קביעות גורפות כמו של שקד לא שונות בהרבה מאלה של קשישים נרגנים בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת שראו בזיגי סטארדסט, ששקד מתרפק עליו בטור, תועבה שאינה קשורה למוזיקה איכותית בשום צורה.

כמו שכתב פעם מאיר שליו, קולגה של שקד, על מתנגדי הספרים הדיגיטליים: הריח של ספר מודפס הוא ריח של נייר ודבק. וגם כשעברו מכתב יתדות לפפירוסים, היו בטח טיפוסים שטענו שאין כמו משקל לוח האבן ותחושת האותיות המסותתות בו, ולעזאזל, הנה הולכת השכונה. כנראה שזה לא האינטרנט – זו הקדמה, שתמיד מצליחה להפחיד ולעצבן את מי שלא מנסה להסתגל אליה.

זה לא החוק הספציפי הזה. הוא לא באמת משנה משהו. זה השיטפון, זה המסר, התשובה שמתעופפת ברוח.

התיקון לחוק לשון הרע הוא רק חלק מהבעיה. כן, העלאת הסכום המקסימלי ל-300 אלף שקל נועדה להרתיע. וגרוע מזה, הניסוח המעורפל המחייב הוספת תגובה בלי להגדיר בדיוק מהי תגובה מספקת ומה חלון הזמנים הסביר עלול לפגוע בחשבון הבנק של הנתבע קשות. אבל כשלעצמו מדובר בתיקון לחוק קיים שלאו דווקא ישפיע באמת על המציאות בבתי המשפט.

העניין הוא המגמה. הנחשול, רוח המפקד. שלל הצעות חוק שמעבירות מסר אחד: תשתקו. אל תתלוננו, אל תתבעו, אל תבקרו. המתקפה נעשית בשני ראשים – על יכולת וזכות הביטוי, ועל מערכות המשפט. המסר לעיתונאים ולבלוגרים הוא שמסוכן לתקוף ולבקר. המסר למערכת המשפט הוא שאם לא תשחק יפה, תיפגע. האפקט הרצוי הוא יד רועדת על המקלדת בזמן כתיבת תחקיר או פסק דין. למה להסתבך.

עיתונים ואתרי חדשות מוצפים היום גם ככה באיומי תביעות. כאילו כל אחד מסתובב עם עורך דין בכיס ומחכה לעשות את המכה. וזה לא שהם לא משלמים כשהם טועים, וזה לא שהם מושלמים – לתקשורת יש בעיות משלה. אבל הפחדה והשתקה הן לא הפתרון, בוודאי לא כשהן משחקות לידי החזקים, אלה שיכולים ללכת ולתבוע כל בלוגר.

ושוב – הם יכלו גם קודם. וכבר היו בלוגרים שסבלו מרדיפות ונסיונות הפחדה. אבל כשריח של ציד מכשפות מרחף באוויר, התביעות הללו עלולות להפוך לאופנה.

בימין מספרים שזה חוק שנועד לסייע לאזרח הקטן, למי שנפגע מהעיתונות הדורסנית. כאילו שכותבים עליכם כל שבועיים. מי שבאמת ייהנה מהמגמה החדשה הם בעלי הון מפוקפקים, מושחתים ושאר גורמים שרחוקים מאוד מלהיות אזרחים קטנים, או אפילו אזרחים טובים. החוקים הללו נועדו לכל מי שלא אוהב שבודקים אותו ומבקרים אותו. לכל מי שמעדיף לעבוד בשקט וביעילות בחושך.

מה הפתרון? הפתרון הוא ברחוב, בהפגנות, בדיבור וביקורת למרות הכל, ובעיקר – בקלפי.

לכל אחד אני מניח יש את הסרט הטראומתי שלו. סרט שהוא ראה כילד, בגיל שבדיעבד התגלה כלגמרי לא מתאים. סרט שארגן לו סיוטים בזמן אמת, וטראומה פילמאית קטנה בהמשך החיים. אצל קרוב משפחה מסוים שלי, שלא נזכיר את שמו (אבל הוא אחי , ולא זה שגר בניו יורק) זה אי.טי, שהבריח אותו מהאולם בגיל רך. אני פחדתי ללכת ברחובות חשוכים שבועות מחשש להיתקלות בדארת' ויידר, שהחליט אולי לבקר ברעננה. הבנתם.

הילדים שלי לעומת זאת קשוחים למדי כשזה מגיע למסך הגדול או הקטן. נגה אמנם בכתה בסצינת הפתיחה של מוצאים את נמו, אבל סירבה לצאת מהאולם. גם תומר לא מתרגש מזוועות על המסך. אבל יש דברים שכן מטרידים אותם. וכמובן שמה שמעניין הוא הלמה.

קודם כל נשיקות. באופן כללי, נשיקה על המסך תגרור תגובות שמזכירות היתקלות במקק או במאכל פולני רוטט במיוחד. את זה אפשר להבין אני מניח ולייחס לתגובה הכללית לרומנטיקה וסקס בגיל מסוים. מה שהיה מעניין יותר הוא חוויית הצפייה בפתיחה של אסטרו בוי, סרט אנימציה חדש. ספוילר קטן (להתחלה בלבד): בנו של מדען מתגנב לעבודה של אבא כדי לצפות בניסוי חשוב. הניסוי, הפתעה, משתבש, והילד מת. האב מוכה היגון בונה רובוט בדמותו, ואז מבין שזה לא תחליף ומסלק אותו מהבית.

נגה ותומר היו מזועזעים. לא ממש הבנתי למה בהתחלה. הם ישבו באווטאר בלי למצמץ. וחשוב מזה – הם בוגרי סרטי דיסני, אותם סרטים בהם סיכויי ההישרדות של הורה בתחילת הסרט דומים לאלו של עיתונאי אנטי ממשלתי ברוסיה. אמא של במבי? אמא של נמו? אבא של סימבה? כולם איקסים על חגורת האקדח של הדוד וולט.

אבל ילדים זה סיפור אחר. נגה ותומר – וגם אני – חיים על המוסכמה שהורים שנפגעים זה בסדר, מבוגרים יכולים להיפגע, זה חלק מדרכו של עולם, חלק מהגדרת התפקיד. אבל להרוג ילד, שלא לדבר על כל העניין הפרנקנשטייני של יצירת תחליף, זה כבר טאבו. הורים זה ציד חופשי. את הילדים תשימו בצד.