הטקס כבר לקראת סיום, אחרי הצפירה, תכף ישחררו את ההמון שעומד כבר שעה יפה בהבימה. אני שומע צעקות ומסובב את הראש, מופתע מהרעיון של דרמה בקהל יום זיכרון תל אביבי ומנומס, ורואה המון מבוהל שועט, מפיל גדרות, אנשים כושלים ונרמסים, פניקה וכאוס. 

האנשים מסביבי פונים ומתחילים לרוץ באותו כיוון, הרחק מהסכנה הבלתי נראית שגורמת לאנשים בצד השני של הכיכר להשליך את הפאסון לכל הרוחות ולהפוך לעדר משתולל. אני מתחיל לזוז גם אבל איזו קהות חושים קלה משתלטת עלי, יש משהו לא מציאותי במה שקורה, אולי זה פער הזמן הלא סביר. רק לפני שנייה עמדנו כולנו בראש מורכן בתוך מציאות סדורה ומוכרת, ושנייה אחרי אנחנו בעיצומו של… מה? פיגוע? זה לא סביר, זה לא תואם את המקום והאירוע, אני זז לאט.

תומר שולף אותי ממצב הביניים הזה, צועק עלי לרוץ. אין לו מושג מה קורה בדיוק כמוני, אבל אינסטינקט ההישרדות שלו משויף יותר. אחרי שנגמר הכל אני חושב שרק לפני כמה רגעים הוקרנו סרטונים על נרצחי הנובה, אימת השבעה באוקטובר חרוטה בכולנו, תחושת הביטחון נשחקה עד דק, אז מה אם אנחנו בלב תל אביב, מוקפים שוטרים וחיילים. אם פורצת מנוסה המונית כנראה שיש סיבה, ועדיף קודם לרוץ ואחר כך לשאול שאלות.

ותומר רץ, וצועק עלי לרוץ איתו, ובודק איפה אני וצועק עלי לתת לו יד, ואני איתו, חושש עכשיו יותר מלהירמס מאשר להידקר או להתפוצץ. מסביבנו אנשים רצים ונופלים, בוכים, מחפשים חברים וקרובי משפחה. מאחורינו מישהו מנסה להרגיע את הרוחות ברמקול, אבל הספינה הזו הפליגה מזמן. וקול אחר קורא לפתוח את השערים ולהסיר את גדרות הרשת הזמניות שהוצבו מסביב לכיכר. כשהגעתי נעמדתי בפינה קרובה יחסית לכניסה כדי שתומר ימצא אותי בקלות, ועכשיו זה מסייע לנו להיות בין הראשונים שיוצאים החוצה. תומר לא עוצר, אף אחד מסביב לא עוצר, כולם רצים ואנחנו איתם, באיזה דחף בסיסי וראשוני לברוח מסכנה לא ברורה ואיומה. בני אדם בחולצות לבנות, אנטילופות בסוואנה, כרגע לא נראה שיש הבדל גדול. יש בכיכר אריה וכולנו בורחים.

אנחנו מאטים רק אי שם באמצע רחוב "אחד העם". מסביבנו אנשים נסערים, מנסים למצוא חברים ובני משפחה, טלפונים ניידים צמודים לאוזן. שמועות עפות באוויר על מה שקרה בכיכר, אתרי החדשות עוד לא מעודכנים. תומר אומר שהוא אף פעם לא היה באירוע כזה, ואף פעם גם לא רצה. הקהות עוזבת אותי ואני מתחיל להרגיש את האדרנלין והפחד שהיו צריכים להיכנס למערכת קודם מטלטלים אותי. כשאגיע הביתה אצטרך לדבר את זה ולכתוב את זה, תמונות של ההמון המפוחד ומחשבות על מה היה יכול להיות רצים לי בראש בלופים. 

בסופו של דבר כל הסיפור מתברר כבהלת שווא. המשטרה עצרה מישהו, אנשים חשבו שמדובר בפיגוע, וזה הספיק כדי להצית שריפת פניקה גדולה. והרי כל המדינה הזו היא חרדה ופוסט טראומה, מצע קש יבש שרק מחכה לניצוץ. ואני מרגיש קצת מטופש והקלה גדולה שבעצם לא נמלטנו ברגע האחרון מאסון של פצועים ומתים, רק נבהלנו ורצנו קצת, ולא קרה דבר מעבר לכמה נפילות וחבלות. 

אחר כך תומר שולח לי תמונה שחבר צילם בכיכר. על הרצפה יש נעליים שנשכחו מאחור במנוסה הגדולה, והאסוציאציה הראשונה היא שואה, ערבוב חגים שכזה, שכול וזיכרון ופחדים חדשים-ישנים שלא נס ליחם. תם הטקס.

בבוקר שאחרי ניגש לדלפק בקפה של שישי שוטר. כל המבטים הופנו אליו באופן לא תל אביבי. היה משהו מנחם ומרגיע במדים ובאקדח. 

בערב האירוע קלטתי איך אני מתפעל את מנגנוני ההדחקה המשפחתיים המשוכללים על אוטומט. תומר תהה בווטסאפ אם כולנו בסדר ואני טענתי שאין כלום באתרי החדשות. כשכבר היה חשבתי לעצמי שבטח יתברר שזה סתם עבריינים שסוגרים פינה, ואז באה המציאות ושצפה והרסה את הסכר ונאלצתי להודות שהמצב פח. 

הודעות הטקסט החלו לזרום, בעברית ובאנגלית. חברים ומשפחה פה, קולגות מארה"ב שם. ערב לפני הפיגוע המריאו מכאן לא מעט אמריקאים שהגיעו לארץ לבקר. אחד מהם, איש חמוד להפליא, לן במלון ליד כיכר דיזנגוף, ושמחתי מאוד שבחר לא להאריך את שהותו בעוד לילה. 

בשלב מסוים ניתקתי את אספקת החדשות לווריד וחיפשתי קצת אסקפיזם בטלוויזיה. מצאתי סרט אימה חביב, ז'אנר שכבר שנים אין לי שום משיכה אליו. ניסיתי להיזכר בתקופה שבה נהגתי לכבות אורות ולצפות בטינאייג'רים אמריקאים מסתבכים עם שדים מהגיהנום ורוצחים סדרתיים מהפרברים. אחרי כמה דקות הבנתי – אלה הרגלי צפייה מתקופת האוטובוסים המתפוצצים בתל אביב. כנראה שכשהמציאות מפחידה מספיק, עדיף לברוח לפחד נשלט וקל יותר להכלה.

גם למחרת אני מזהה דפוסים מוכרים כשאני מדווש לקפה. המבטים החטופים לצדדים, חוסר השקט. בדרך כלל בשישי בבוקר אני רוכב עם אוזניות, הפעם הרעיון של הניתוק מהסביבה הלחיץ אותי. משהו ערני ודרוך ולא נעים זקף ראש. דפוסי החרדה והפחד חיכו בסבלנות. הרגשתי כמי שמאוורר את בגדי החורף בתחילת העונה הסוערת ומגלה סוודר ששכחתי מקיומו. מה שלמדתי במלחמת המפרץ, במבצעים, בגלי הפיגועים, נחרט עמוק ולא נשכח. 

גם בטוויטר חזרו לריטואלים המוכרים, לפיזוז על הדם במגוון צעדים וסגנונות, עוד לפני שהמחבל נורה והאיום הוסר, בינתיים. ימנים שמתגעגעים לשקט המדומיין בתקופת ביבי, תל אביבים שמריצים דחקות על סוג האנשים שמסתובבים בדיזנגוף בחמישי בערב. זה היה יכול להיות חצי משעשע אם לא הייתי קורא במקביל הודעות של עמיתה לעבודה שמסתתרת בבר לא רחוק מהאירוע, מבועתת כולה. צייצנית אחרת סיפרה שעמיתה מאוקראינה שלחה לה הודעה ותהתה אם הכול בסדר. אם אנשים בקייב דורשים בשלומך, המצב כנראה באמת רע.

בקפה למחרת תהינו עד כמה העיר תהיה עמוסה היום אם בכלל, ואיך מספרים את כל זה לילדים, שעוד לא סיימו עם חרדות הקורונה ועכשיו צריכים להתמודד עם כל זה. בעוד ימים או שבועות גם הגל הזה יחלוף עד העונג הבא, וישאיר עוד צלקת קטנה בנפש, לא הראשונה ולא האחרונה, עוד חרדות לאפסן בארון הישראלי הגדוש.

הבחור מברזיל צחק ואמר שכל הישראלים שואלים אותו למה, בשביל מה לעלות לישראל. הוא בארץ כבר שמונה חודשים ולא מתחרט. אני נמנע מלהציע לו לחכות למלחמת הקיץ הבאה, ומבקש שיסביר לי בכל זאת.

אנחנו יושבים עשרים מטר מהים ביוון, אחרי עוד ארוחה במלון. אירוע חברה עומד להתחיל, והאווירה נינוחה ורוויה באלכוהול ואוכל. אני עוד לא יודע שהדיון האקדמי הזה, ניסיון להיות חברותי ולהכיר אנשים בעבודה שבדרך כלל אני לא מדבר איתם, יקבל עוד מעט תפנית כשנגה תסמס לי.

הוא גדל בברזיל, והתגורר תקופה מסוימת בצרפת. כשאני שואל אותו על הטרור, והמתיחות באוויר וניחוחות הפשיזם וכל מה שמטריד שמאלני תל אביבי כמוני, הוא מחייך. קח לדוגמה את העיר שגרתי בה בברזיל, הוא אומר. 12 מיליון תושבים. קצת יותר מישראל. ו-50 הרוגים כל יומיים, תוצאה של אלימות ופשע. אלה לא מספרים שקיימים בארץ.

ומה לגבי צרפת? בצרפת כיף להיות תייר. זו מדינה יפה, והאנשים אולי לא מאוד נחמדים אבל מה אכפת לך, אתה רק מבקר, נכון? אבל לגור בה זה משהו אחר. היהודים הם פחות מאחוז מהאוכלוסייה, אבל 50% מהתקיפות האלימות מכוונות אליהם.

אני מהנהן. זה לא משהו שאני יכול באמת להבין. במקום העבודה שלי יש הרבה עולים חדשים. אחת מהן סיפרה לי פעם שבשבוע הראשון שלה בארץ היא נכנסה למועדון בתל אביב והמחשבה הראשונה שלה היתה ״כולם מסביבי יהודים״. בשבילי זה כמו דג שמנסים להסביר לו מה זה מים. אנטישמיות היא משהו שלמדתי עליו בבית הספר ושראש הממשלה משתמש בו על תקן תירוץ הבית. מה לי ולזה.

ארוחת הערב נגמרת, אנחנו מתחילים לזרום לאט לכיוון האולם, כשהטלפון שלי רוטט. נגה כותבת שהיו יריות בשרונה. היא לא יודעת אם זה פיגוע, אבל היא בלחץ. זה קרה מרחק שתי דקות הליכה מבית הספר שלה. בזמן שהחגיגות מתחילות ביוון, העובדות זורמות בווטסאפ, ואחר כך באתרי החדשות. שני מחבלים, במקום שבו תומר והחברים שלו מבלים לא מעט.

אין לי חשק לרקוד. שני אנשים שקמים באמצע בית קפה ומתחילים לירות באנשים בלי אבחנה מתערבבים לי בראש עם האנטישמים הצרפתים של הבחור מברזיל. השמאלן הפנימי שלי קצת מבולבל, אולי בגלל האלכוהול. כשאחזור אצטרך לנשום עמוק ולאט ולחשוב על ברזיל כשנגה ותומר ייצאו לבלות עם חברים באמצע העיר.