הסטייק היה עשוי במידה הנכונה, ביצת עין מקשטת אותו מלמעלה. בדיוק התיישבנו לאכול כשנשמעה ההתרעה, הבקרוב לאזעקה, תכף יעופו טילים לכיוון הכללי שלנו. עשינו את הדבר האחראי והמתבקש ובדקנו באיזה טילים מדובר ומה מוצאם. ובכן – תימן. מכיוון שכך המשכנו לאכול. 

יש רגעים שבהם אני מרגיש שאני משקיף על המציאות מהצד. כאילו ירדתי מהכביש המהיר שכולנו נוסעים בו ואני מתבונן בחיים שאני מנהל מזווית אחרת, משל הייתי חייזר שמנסה להבין מה לעזאזל הולך כאן. מצד אחד מגורים בכרך גדול ומודרני, עבודה מתגמלת, תרבות המערב, ומצד שני אזעקה וטילים. זה הנורמלי החדש, וזה מטורף.

פעם מזמן, עוד לפני שנולדו לי ילדים ולפני שהביביזם הפך לכת השלטת, עבדתי בעבודת סטודנט חביבה. זו היתה תקופה אחרת, פחות טילים ממדינות זרות, יותר אוטובוסים מתפוצצים ופיגועים. היינו במשרד, הרדיו ניגן שיר עצוב, מישהו נכנס ושאל ״מה זאת המוזיקה הזאת?״ ומישהו אחר מיהר להרגיע שהכל בסדר, לא היה פיגוע. והעולם שלי נעצר לרגע, וחשבתי שזה לא סביר. אנשים לא אמורים לחיות ככה, רק בישראל דיאלוג כזה יכול להיות הגיוני.

וזה לא שיש לישראל מונופול על טירוף יומיומי ממוסד. הורה אמריקאי שמקבל טלפון מבית הספר באמצע היום עשוי לתהות האם למוסד החינוכי בו לומדים ילדיו הגיע תלמיד לשעבר מתוסכל חמוש בנשק אוטומטי. וזה עוד בעולם המערבי הנינוח. מעניין מה עובר על הורים באפריקה, באוקראינה, בעזה. 

השבוע שוחחנו בקנאה על אנשים שמתעוררים במדינה אירופאית משועממת – בלגיה נגיד – ומוטרדים משיפוץ כביש מהיר, או ממחירי הגבינה. זה מה שנמצא בראש מצעד העצבים שלהם, זה מה שיככב בכותרות המקומיות, אולי מתחת לעוד ידיעה על דברים איומים שקורים במקומות אחרים, נגיד במזרח התיכון. אני חושב על תומר שעף מכאן השבוע מי יודע לכמה זמן, ומעבר להרפתקאות של הטיול הגדול אחרי הצבא חושב אולי גם על קצת שקט. קצת נורמליות לרפואה. אף פעם לא רציתי לחיות בזמנים היסטוריים, אני מאחל לתומר, לי, לכולם – אפילו ביביסטים – שיעמום בריא ומתמשך. די.

בדיעבד זה היה טיפשי למצוא את עצמי באמצע אימון איגרוף כשהאזעקות התחילו. כמו שאמר לי אחר כך חבר, כנראה שמכות לראש באמת פוגמות בשיקול הדעת. אבל הייתי חסר שקט וחרד מדי. הכותרות דיברו על מתקפת טילים מאיראן ב-12 השעות הקרובות, ומה יכולתי לעשות, לסדר את הבית למקרה של ביקור בליסטי? אימון נראה כמו חלופה מוצלחת. 

יש משהו מפלצתי בהודעות האלה מראש, בדחיסת אקט ברברי של הרג והשמדה למעטפת מאורגנת. כמו ביריון שמודיע שהיום בין ארבע לשש הוא יגיע אלי הביתה ויפרק לי את הצורה, אבל באופן מתון. בלי לשבור יותר מצלע אחת – הרי הוא לא רוצה הסלמה. וכך מודיעים לנו על טילים שמשייטים להם בדרך, אנחנו מכריזים על מטוסים שעוד מעט ימטירו פצצות, הכל מאורגן, מסודר, מנומס. קצת דומה לאיגרוף ולאמנויות לחימה בכלל – אריזה של הדחף הבסיסי לשבור עצמות למערכת של כללים וחוקים.

דיוושתי למכון ברחובות נטושים, לא נותר זכר לנהגים העצבנים שניסו לחצות פקקי ענק כדי להגיע הביתה לפני המשלוח מאיראן. התחלנו באימון, עובדים על תרגיל מראה: אני נותן אגרוף והיריב צריך להחזיר בדיוק אותה מכה. מכיוון שאני יודע מה מגיע אני יכול להתאמן על הגנות ומכות נגד. ואז מתחלפים. תהיתי אחר כך האם גור, המאמן המופלא שלנו, החליט על התרגול המסוים הזה כי הסימבוליות מצאה חן בעיניו.

האזעקות התחילו בערך באמצע האימון. במשך כמה דקות מצאנו את עצמנו מתאגרפים בזמן שגור מקריא כותרות, אבל מהר למדי נשברנו ופרשנו כל אחד לטלפון שלו, לגלות אם מישהו היה בדיוק בזירת הפיגוע ביפו, להרגיע צאצאים מפוחדים, לבדוק שכולם בטוחים. והאדרנלין התפוגג, והמציאות פלשה, ולא הייתי בטוח מתי לצאת הביתה, כמה זמן לחכות, ואיך אפשר לדעת מתי כל זה ייגמר.

אבל נגה היתה תקועה בתחנת רכבת, קצת מבוהלת על הרציף, בלי דרך להגיע למרחב אחר, מוגן יותר או פחות, ופתאום הכול היה ברור. חיכיתי לקצת שקט מאזעקות, דהרתי הביתה, חולף על פני עוד רוכב אופניים בודד וזוג שרץ עם הכלב, הזמנתי מכונית ונסעתי לאסוף את הילדה, מרגיש סוף סוף מועיל ועם מטרה ברורה. 

בערב שכולו בופה של פחדים ודחפים קמאיים, האינסטינקט האבהי היה המנה הכי מוצלחת ומנחמת. ואחרי שהכול נגמר לא רציתי ללכת לישון, מוצף אדרנלין ופחדים שהודחקו, תוהה אם יהיו עוד הפתעות באמצע הלילה. התעוררתי בארבע וחצי בבוקר סתם ככה, מהלחץ, כי כל הכיף פה. איראן, דונט שוט.

האיש מהמכולת אמר ששמעו את הפיצוץ בחולון, אבל אני ישנתי מעולה ורק בבוקר קראתי את הכותרת על כטב״מ תימני שהתפוצץ באמצע תל אביב, וזה נראה לי כל כך מופרך ולא קשור לכלום עד שכיביתי את מסך הטלפון והלכתי לשתות קפה של שישי.

אני לא יודע למה דווקא הכותרת הזו שברה אותי, יכול מאוד להיות שזה היה הקש האחרון בערימת החציר המפלצתית שאנחנו נקברים תחתיה בשנים האחרונות. הבלתי נתפס של אתמול הוא המובן מאליו של מחר, ולא נראה שאנחנו קרובים לסוף. לפני כמה שנים לתומר היתה פאזת התלהבות רגעית מרחפנים, סבא שלו קנה לו אחד באיביי. עכשיו הם מתפוצצים בבן יהודה. מה לעזאזל. 

פעם מזמן ישבתי בבית בערב ליד האמבטיה שבה שכשכה נגה בת השלוש כשלפתע נשמע פיצוץ אדיר מבחוץ. אחרי דיון קצר הסכמנו הילדה ואני שמדובר ברעם חזק במיוחד. זה היה באוגוסט, והמאפיין העונתי דאז לא היה סערות קיץ, אלא אוטובוסים מתפוצצים. הרעם ששמענו הגיע מאלנבי. זו היתה תקופה איומה. חישבנו מסלולי צעידה שירחיקו אותנו ממקומות הומי אדם ומזמיני מחבלים מתאבדים, וסבתא שלי היתה פתאום מרוצה שיש לי אופנוע, כי לפחות אם אוטובוס יתפוצץ לידי אהיה ממוגן בקסדה ומעיל עור. 

כבר שנים שהתחבורה הציבורית לא מתפקדת על תקן רולטה רוסית, והשקט המדומה והחלקי של השנים האחרונות השכיח את אותה תקופה מסויטת. הכטב״מ החות׳י החזיר אותי לתחושה ההיא, לפחד תל אביבי יומיומי. אוטובוס אפשר לפחות לשמוע ולראות מרחוק, ויש לו מסלולים קבועים וידועים. אבל רחפן? הצעצוע החמוד ההוא מאיביי? האם אני אמור לצעוד ברחוב עם הראש למעלה, מנסה לקלוט בו זמנית ובכמה מימדים שליחי וולט, תיירים שיכורים על קורקינט חשמלי, רוכבי אופניים שמרוכזים בטלפון ורחפנים אובדניים מתימן?

יש בתקופה הזו יותר מדי מהכול, ואני מניח שלכל אחד יש את נקודת השבירה שלו. שלי היתה בשישי בבוקר, והצריכה ניתוק מצד אחד והתמודדות עם חרדות מצד שני. וזה בסדר. רציתי להימנע מאיגרוף אחרי שלושת הפוסטים האחרונים, אבל בכל זאת – אתה לא מפסיד כשאתה נופל, אתה מפסיד כשאתה לא קם. אני בהחלט מתכוון לקום ולהתמודד עם המציאות, ממש תכף, אולי בלוויית מבט אל השמיים מדי פעם, ליתר ביטחון. 

מחוץ למשרד ולחדר הישיבות המרווח שצופה להדסון מתגודדים המון שוטרים. סירות ומעבורות שטות בנחת וברקע צופרים שמבשרים רעות. בין השוטרים אני מזהה רביעייה בחצאיות סקוטיות, כל אחד מהם חמוש בחמת חלילים. אחרי בירור קצר מתברר שאחד השוטרים פורש ומקבל מעט יותר מהרמת כוסית במשרד ושעון זהב.

נגה שואלת בווטסאפ אם הכול בסדר. גם היא ראתה את הידיעות על מטעני צינור שנשלחו לפוליטיקאים, סלבס ו-CNN באמריקה. יש גם מדי פעם התראות על עומסי תנועה באזורים מסוימים בעיר בגלל חשד למטען. אל תתקרבו לקולומבוס סירקל. למה לכם צרות.

אני לא נתקל בפקקים. בדרך לברוקלין וגם בדרך לטיימס סקוור הרכבות עמוסות. בשכונה היותר ויותר היפסטרית של אחי בברוקלין רגוע, אנשים יוצאים לג'וגינג בבגדי ספורט תואמים שעלו הון. בטיימס סקוור הכניסות לתיאטראות מפוצצות מטאפורית בלבד. הכול חי, תזזיתי. צריך לנווט בזהירות בין נחילי אדם, שקיות של קניות וטלפונים שלופים. כשאני רוצה לפנות לרחוב אחר אני צריך לתכנן היטב כיצד לחצות את ההמון.

רק כרטיסים ספורים נותרו ל"בוק אוף מורמון". צוות שחקנים מעולה לועג לדת מטופשת מול קהל מרוצה. אולי פעם זו היתה סאטירה נושכת, היום לא נראה שאיזשהו ימני קיצוני חובב ישו יבזבז על המקום תחמושת, או בול למשלוח מטען חבלה. זה מצחיק, מאוד, אבל לא מעבר.

האטרקציה המרכזית, מבחינתנו, היא הברמן בהפסקה. התור הארוך לא מרתיע אותו – הוא מנהל סמול טוק ידידותי עם כל לקוח תוך מפגן וירטואוזי של מזיגה והגשה. הזוג שלפנינו מאוסטרליה, אבל הברמן מברר מאיזו עיר בדיוק. בטח שהוא מכיר. מעניין כמה אנשים באולם לא הגיעו מארץ או עיר אחרת.

תורנו. אנחנו מזמינים שתי בירות. הברמן מציב על הדלפק בזריזות ידיים של קלפן שתי כוסות, שולף שתי פחיות, פותח אותן במקביל אחת בכל יד, הופך ונועץ כל פחית אל תוך הכוס שלה. בזמן שהבירה זורמת פנימה הוא כבר עסוק בשליפת החטיף המבוקש ועריכת חשבון. מאיפה אתם? ישראל? הו, אני חייב לנסוע לבקר. אנחנו אומרים שכדאי לו.

יום לפני הטיסה הביתה דרך איסטנבול קופצת התראה על סכנות בטורקיה שאני לא טורח לקרוא. יש לי ספר וסדרה שהורדתי מבעוד מועד להעביר איתם את הזמן באוויר, מה לי ולכל זה. כמה שעות אחרי שאנחת ידווחו על הטבח בבית כנסת יהודי בארה"ב. הנשיא האמריקאי יסביר שזה כי לא היה למתפללים נשק, וספק צייצנית ימין ספק בוטית זריזה תגלה שזה בעצם בגלל שהם שמאלנים. אני אקח את הג'ט לג שלי ואלך לישון.