ישבנו מחוץ לקולנוע, מחפשים נושאים לשיחה בין אבא לבן שכבר עבר את גיל 18. זו לא תמיד משימה פשוטה. כיכר דיזנגוף שליד מספקת קצת חומר – היא עמוסה במבלים עם הקפה והבירה שלהם, ובתמונות ומיצגים לציון ואיזכור החטופים, והשיחה מגיעה לחברים של תומר שתכף נכנסים לעזה, אבל באנו לראות סרט, לקצת אסקפיזם. אז בוא, ניכנס.

אולם קולנוע הוא שער זול למציאות חלופית. מכבים את האורות ולוקחים אותי לטיול של שעתיים מחוץ לכאן ועכשיו. אבל קודם יש פרסומות, בתאורה עמומה אך קיימת, חכה שנייה עם הבריחה, צריך גם להתפרנס. טריילרים לסרטים שיגיעו, פרסומות למזון מהיר, בקשות להשתיק את הטלפון הנייד.

והנה זה תכף מתחיל, אבל רגע קודם כל הודעה. במקרה של אזעקה אל תקומו, אין סיבה. מתכופפים בכיסא, מחכים עשר דקות, ואז בודקים: לא קרה כלום? אתם עוד בחיים? ממשיכים בהקרנה. קרה משהו? אתם כבר לא בחיים? לא תדעו את הסוף.

טוב עכשיו בטוח מתחילים, אבל רגע: שנייה לפני פורץ למסך סרטון תמיכה בצה״ל, עם חיילים שמחים בצילום מגורען, וביחד ננצח, בלי מחלוקות וממשלת חידלון, בלי פלשתינים מתים, בלי חטופים. רק נשק ואושר, צפון קוריאה זה כאן.

ואז סוף סוף חשיכה מבורכת, והסרט מתחיל. הכתפיים מתרפות, המוח מתחיל להתנתק, באנו לראות את פיוריוסה, סרט חדש בסדרת "מקס הזועם". בסצינת הפתיחה מספרים איך העולם חרב והפך לשממה אלימה, ומייד אחר כך חבורה של אופנוענים חוטפת ילדה מהישוב שלה, מין כפר חקלאי, אולי מזכיר קצת קיבוץ? אסקפיזם בקולנוע אומרים לכם, קצת מפלט במזגן. אחלה סרט. חרא של מציאות.