מילת השבוע שלי היא Impacted, הושפעו. דוגמה: החברה החליטה על צמצומים, ואלה האנשים שהושפעו. 

הושפעו משמעו פוטרו. אני חש צורך להבהיר כי זו מילה עמומה, ״השפעה״. למשל: המצב בארץ כרגע משפיע על כולנו, אבל יש אנשים שהילדים שלהם נלחמים בעזה, הם לא ישנים כמו שצריך כבר חודשיים ומתנהלים ביום יום כצל אדם, ויש אנשים שכבר התרגלו לשגרה החדשה וממשיכים לחיות עם קצת מתח בשכמות. כולם מושפעים, אבל לגמרי אחרת.

כשזה מגיע לחברות ותאגידים זה הרבה פחות עמום. קודם כל צמצומים, Downsizing. נשמע קצת כמו סוג של דיאטה, מצמצמים היקפים, אוכלים בריא, זה טוב לעור הפנים. כמעט מפתיע לגלות שלמעשה מדובר בפיטורים. זו לא כרס קטנה שיצאה משליטה, זה בני אדם, ושלחנו אותם הביתה לחפש מאיפה לשלם שכר דירה. 

כשעברתי מעיתונות להייטק הייתי צריך ללמוד שפה חדשה. בעיתונות פיטרו אנשים, לעתים בברוטאליות, וזה היה עצוב וכואב. וכשפרויקט כשל או עבר זמנו סגרו אותו, למשל מוסף שהקוראים מאסו בו. בעבודת ההייטק הראשונה שלי כשסגרו פרויקט הודיעו שעושים לו Sunsetting. מה פתאום סוגרים, בסך הכל שקיעה נוגה, קח קוקטייל וצפה בה. ברוך הבא לניו ספיק של היופמיזם. 

אני חי בעולם של ז׳רגון שנועד להרדים, לאלחש. והוא מתכתב עם המציאות, שבה מסכלים, והותר לפרסום, וביחד ננצח, במקום הורגים ונהרגים ובעצם כבר הפסדנו ועכשיו צריך לא לנצח, אלא לקום מהקרשים. כשעמיתים אמריקאים מספרים לי על קולגות ש-were impacted זה מוציא אותי מדעתי. המשותף לכל זה הוא ניקיון מדומה והרחקה. שימוש בניסוחים נטולי גוף ורגש כדי לנקות את המציאות המתווכת מדם ודמעות, מריח של פחד. קשה לשמוע את שריקת הכדורים כשמדברים על סיכול, אי אפשר לחוש את החרדה מהעתיד של מי שאין לו פתאום עבודה.   

אנשים פוטרו, אולי בצדק, אולי לא, אבל בואו נקרא לילד בשמו. אל תחוסו על רגשותיי ואל תספרו לי סיפורים, זה לא מרגיע אותי, להיפך. כשמישהו מנסה להרגיע אותי, להסתיר ולעמעם, אני חושד שיש לו סיבה טובה לכל התחבולות האלה. שמאחורי הדלת יש נמרים, מפלצות. עד כמה שמפתה להסתיר אותה תחת שכבות איפור, האמת העירומה, מכוערת ככל שתהיה, עדיפה על מה שהדמיון יכול לייצר. 

צ׳רצ׳יל, האיש שהחליפה הריקה שמתיימרת להנהיג אותנו כל כך רוצה להידמות לו, הבטיח לבריטים דם, יזע ודמעות. אני מעדיף את הגירסה הבריטית הקשוחה על כדור השינה האמריקאי. המצב פח אז מפטרים, יש מלחמה אז הורגים. וכל זה רע מאוד, אבל לפחות תסתכלו לי בעיניים. 

השבוע נפגשתי עם חבר שעובר תהליך ארוך של עזיבת מקום העבודה שלא מרצונו, או במילים אחרות – מפטרים אותו יפה בסגנון עדות ההייטק. קח את הזמן, קח גם כסף, ושלום. האיש עבד בחברה לא מעט שנים, ומאוד לא שמח על הפיטורים – כשנפרדים ממך זה תמיד מעליב – ועל הצורך למצוא עבודה חדשה. 

אבל הוא גם לא מריר. הוא לא האשים את הבוסים שלו, הוא לא תקף את מדיניות החברה, או לגלג על היעדר חזון. הוא לא רמז לאחריות של הממשלה הקודמת. היה לו ברור שהחברה השתנתה, גדלה, ושמה שהתאים לסטארט אפ לא בהכרח נכון לתאגיד, שהוא פחות מתאים לאקלים החדש. נזכרתי שוב למה אני אוהב ומעריך את האיש.

אחד הדברים שאני פחות מחבב בעבודה שלי באומת ההייטק הוא המיילים שמסכמים פרויקטים. הם ארוכים ובעיקר מאוד חיוביים. הנה מה שעשינו, ותראו איזה יופי זה יצא! ואז מתחיל שרשור של כן, איזה מעולה זה בחיי, וכולם מאוד שמחים. ולמה כל חגיגת הליטופים ההדדיים הזו מציקה לי? כי אני רוצה לדעת מה לא עבד. מה עשינו לא נכון, מה אפשר לשפר, ובעיקר ללמוד.

אני לא (רק) אדם שלילי. אפשר לשלב. כשעבדתי ב"ידיעות אחרונות" פתחנו כל יום במעבר על העיתון והעברת ביקורת על כותרות וניסוחים לא מוצלחים, טעויות עובדתיות ושיקולי עריכה קלוקלים. נדיר שהישיבה לא עברה לצעקות בווליום כזה או אחר, ונדיר עוד יותר שהושמעו שבחים. אין לי חשק לחזור לתקופה ההיא. אבל לא יכול להיות שהכל טוב, כולם נפלאים, ואין מה לשנות. זה צריך להיות סעיף קבוע – מה פספסתי, היכן יכולתי להשתפר.

במהלך השנים יצא לי לדבר עם חברים שפוטרו מכל מיני מקומות. ברור שלפעמים מדובר בהנהלה רעילה, חברה שלא יודעת להתנהל מול בני אנוש, ועוד ועוד. אבל בסופו של יום אדם יכול לשלוט רק במעשים ובתגובות שלו. פיטורים, בת זוג שמשליכה אותך, חברים שמנתקים קשר – להאשים ולקטר זה נחמד ונעים, אבל לא עוזר. 

גם אם אני צודק, עדיף לבדוק מה אני יכול לעשות אחרת, כולל החלטה שלא להיכנס לקשר או ארגון כזה שוב. זה מה שאולי יוביל אותי למקום טוב יותר בחיים. הדבר הכי גרוע זה להתלונן שוב ושוב על אחרים. כמו שאמרה דמות ראשית בסדרה אמריקאית שחיבבתי: אם אתה נתקל באידיוט בבוקר, אז פגשת אידיוט. אם אתה נתקל באידיוטים כל היום – אתה האידיוט. 

ביום רביעי נכנסתי לבועה. התנתקתי מהחלל ומהזמן ושקעתי בריחוף מתוק על הספה שלי, ללא סיוע חומרים כלשהם למעט נורופן ותה. מומלץ.

יום קודם לכן עוד עבדתי מהבית, יושב עם חום נמוך מול המחשב ומנסה לגרום למוח שלי לתפקד. המציאות מרגישה שברירית ונזילה, כשחרב  דמוקלס בדמות פיטורין  תלויה על חוט השערה מעל, וכותרות מדכדכות על פשיזם מזדחל מלמטה. העבודה היומיומית היא החלק הפשוט. כשאני מנסה לתכנן לטווח ארוך יותר משבוע-שבועיים המחשבות מאטות ומתערבלות ולא מתגבשות לכדי צורה. כמו לחיות באמצע סופה שאולי תחלוף, אולי תהפוך מטפטוף למבול.  

התסמינים: חום נמוך, שיעול טורדני וחולשה קלה. זה פסיכוסומטי אמרה הפסיכולוגית. זה סטרס, אמרה חברה. מתח מחליש את המערכת החיסונית. אחלה, אבל לפעמים חיידק הוא רק חיידק. ובסוף זה מספר על צג המדחום, מה זה משנה עכשיו אם זה נפשי או נישא ברסס טיפתי באוויר? אם זה בגלל האופציות של בן גביר ולשכת התעסוקה? 

אחרי יומיים של ניסיון להתעלם מכל זה הודעתי שאני לוקח יום מחלה, ביטלתי פגישות, ולא זזתי מהספה מבוקר עד ערב. שמיכה, תה, כדורים, טלפון, ספר ושלט רחוק, לא צריך לקום. הדגשתי שאם זה דחוף אני זמין בצ׳אט, כדי להימנע מפיתוי שירת הסירנה של האימייל, ואחרי שהנורופן נכנס לפעולה הרגשתי כמו זן מאסטר שעלה שלב במשחק. 

החולשה הפיזית שחררה אותי, מפוגגת מחשבות על מסמכים ופרויקטים, על כלים וכביסה וקניות, כי אם אי אפשר לעשות, אין התלבטויות לגבי מה קודם. כלום קודם. זמן ספה. ההחלטה היחידה שצריך לקבל היא במה לצפות. הזמן והמציאות הפכו ללינארים ונינוחים, שביל רחב ישר ורציף, ולא מבוך סמטאות צרות מתיש לניווט. שקעתי לאחור והלכתי עם זה.

למחרת קמתי בלי חום ועם צורך לטפל בכלים שהצטברו בכיור ולקרוא את הכותרות שהצטברו בעיתונים. תמה ההפסקה הלא יזומה מהחיים שנקרתה לי באדיבות המדחום. כבר מתגעגע.

אז מחכים.

אי ודאות זה לא למאכל אדם. כבר שבוע שהעננה תלויה מעל כולם במשרד, וכל אחד לוקח את זה למקום אחר. אבל לוקח – בלי קשר לפאסון, פילוסופיה או פרנויה, המשא רובץ לכולם על הכתפיים. לך תתכנן עתיד כשהאופק לוט בערפל.

אחרי יומיים של לחץ ותהיות לגבי תנאי הלינה על ספסלי רוטשילד אם אפוטר, נרגעתי. כנראה שגם אם אודח מתוכנית הריאליטי שמצאתי את עצמי משתתף בה בחוסר רצון זה יהיה ברכות. פחות השלכה מחלון גורד שחקים, יותר החלקה איטית ונינוחה במורד. אבל ירידת המתח לא נבעה רק מחשבון הבנק. באופן מסוים אי הוודאות הולכת והופכת לוודאות החדשה. 

אני כותב את הדברים בתאריך יום ההולדת של אבא שלי, שמת לו לפתע בלי שום אזהרה באמצע טיול בחו"ל. וזו מהות החיים לא? רגע הכול יציב וברור, ובמשנהו, ובכן, לא. הערפל, חוסר היכולת לראות קדימה, הוא האמת. האופק הבהיר הוא אשליה. אתה צועד אל עבר עתיד מובנה וברור, ולא מבין מאיפה הגיעו כל הפיתולים האלה בדרך. מה תעשה עכשיו, תשב בצד ותקטר? 

מה שקורה עכשיו הוא משיכת וילון, הסרת לוט, חשיפה! אנחנו מתכננים קדימה – רבעון, מחצית, איפה נהיה בעוד שלוש שנים. זה חשוב, זה נותן כיוון ומוטיבציה כאן ועכשיו, אבל זה היבריס, קריאת תיגר על האלים. פה רודן עם שאיפות יוצא למלחמה, שם נגיף חדש יוצא לסיבוב בעיר, והופה – מתכננים מחדש.

אחת האמירות החביבות על אבא שלי היתה "אני אולי טיפש אבל אני לא אידיוט". כיף לעבוד בהייטק כשהכול טוב והכסף זורם בקול צלצול עליז, נעים לשמוע את הססמאות על כבוד והכלה, דייברסיטי ואינקלוז'ון, ועוד מונחים באנגלית שעושים נעים באוזן. זה מפתה, זה מחלחל, עוקף מנגנוני הגנה וציניות, מרדים. אבל בסופו של דבר זה לא הרודיאו הראשון שלי. כל מי שגדל בעיתונות החבוטה, ובעיקר ב"ידיעות אחרונות" אוכל יושביו, יודע שכשזמנים קשים מגיעים העקרונות מאופסנים והסכינים נשלפות. 

כך שבמובן מסוים הוקל לי. כשהכול טוב ונינוח אני זע באי נוחות, מביט לצדדים ומנסה להבין מאיפה תגיע המכה. ובכן, הנה היא באה. יש מסגרת זמנים כללית מאוד, אני מבין את הסיכויים והאפשרויות, אני בטריטוריה מוכרת. וחשוב יותר: החיים נוטים להפתיע עם מחבטים גדולים מזה – נטישות ומיתות וגעגועים חסרי מרפא ורחמים. עבודה? עם זה כבר נסתדר.