זה נגמר מהר מהצפוי ומה שנשאר מכל זה הוא מוזיקה מוצלחת. יצאנו כמה פעמים, היא שלחה לי פלייליסט מוצלח ממש, ואז זה התנפץ על איזה סלע מחלוקת קטן. וזהו. בשלב מסוים כל דבר יכול להפוך למשבר שלא צולחים. כולם רגישים, כולם מסתובבים עם המון טריגרים מוכנים ללחיצה על החזה.

אחד החברים הטובים שלי הוא ירושה ממישהי שיצאתי איתה לפני שנים. הם היו שותפים לדירה, והיא חשבה שזה יהיה רעיון טוב אם הוא ואני נלך יחד לבירה. היא צדקה. זה היה לפני יותר מעשור. היא ואני יצאנו שלושה חודשים, החבר וסכין לחם משובח שהיא קנתה לי במתנה מתפקדים עד היום. 

יש כל מיני דברים שנשארו מאחור ממערכות יחסים, חלקן ארוכות, חלקן של שבועות ספורים. יש ספרים שקניתי לפי המלצות, מתכונים שבישלתי, מוזיקה ששמעתי, סרטים וטלוויזיה שראיתי. מחמאות שקיבלתי בספקנות, עלבונות שלקחתי ללב, תובנות על מה שעושה לי טוב, מה שעושה לי רע, מה שאני מדחיק ומתעלם ממנו בזמן אמת ומבין את זה רק בדיעבד. 

ויש תמונות ושיחות שנחרטו בראש, ולפעמים הגעגוע הוא לסיטואציה בודדה, לערב מוצלח, לשיחה משמעותית, לאיך שהרגשתי בנקודה מסוימת. ובמקרה אחד גם געגוע גדול לילד לא שלי, וזה אולי הכי מוזר והכי קשה. 

והרבה תובנות על מקומות שאני לא צריך להיות בהם ונוטה לקפוץ ראש לתוכם בחדווה בכל זאת. ותחושה של חוכמת הבדיעבד. פעם קניתי ספר שהמליצה עליו מישהי, המשלוח הגיע כמה ימים אחרי שהעניין הסתיים והותיר טעם רע, ולילה אחד כשלא הצלחתי להירדם התחלתי לקרוא אותו. ואחרי כמה עמודים חשבתי לעצמי שאני מזהה את החוויה, שהכתיבה משחזרת בדיוק מה שהרגשתי איתה, רעש וצלצולים ורושם, ומרוב מאמץ התעייפתי מאוד והצלחתי לישון. 

גם עם אוצרת הפלייליסט זה נגמר לא מוצלח, אבל יש בו כמה שירים מעולים ממש שלא הייתי מכיר אחרת. וכמו עם חוויית הקריאה בספר ההוא רק הפוך, זה קצת מזכיר את העלמה, ומשמח שגם מקטעים רעים, לפעמים עד חרטה ממש, נשאר משהו טוב. 

ברור לי בעד מי אני בדו קרב בין ניל יאנג לספוטיפיי. אבל זה לא כי אני אוהב את יאנג – אני מת עליו – או בטוח שהוא צודק. אני בעד הרוקר הקנדי בגלל שהוא החליט לנקוט צעד ולשלם עליו מחיר. כמי שמתקשה לשלם זה מרשים אותי ממש.

תקציר האירועים למי שהחמיץ: ב-2020 שילמה ספוטיפיי 100 מיליון דולר עבור הזכויות הבלעדיות לפודקאסט של ג'ו רוגן, סטנדאפיסט, פרשן קרבות, איש טלוויזיה ופודקאסטר מצליח. רוגן הוא איש מצחיק לפרקים, מעניין לפרקים, ונוטה לארח פה ושם חובבי תאוריות קונספירציה ולהיות אהוד על גברים אמריקאים לבנים צעירים. הוא חלה בקורונה, הפיץ מידע לא מבוסס על תרופה שלטענתו עזרה לו, אמר שצעירים בריאים לא צריכים להתחסן וחצי חזר בו, ואירח רופא מעדות מתנגדי החיסונים בפודקאסט שלו, מה שעצבן את קהילת המדע קשות.

ליאנג זה הספיק, והוא הודיע לספוטיפיי שזה או רוגן או הוא, ודרש להוריד את המוזיקה שלו מהשירות. כמה ימים אחר כך והפלייליסט שהכנתי פעם מזמן משירי מר יאנג הצטמצם מכ-20 שירים לארבעה שעוד נותרו בשירות. זה היה קרב אבוד מראש, לא היה סיכוי שספוטיפיי תוותר על הפודקאסט היקר והמצליח שלה בשביל איש רוקנרול בן 76, על ההווה עבור העבר. וזה כל היופי.

יאנג החליט לדבוק בעקרונות שלו מתוך ידיעה שיהיה לזה מחיר, וכנראה מתוך ידיעה שיפסיד. בלי רשת ביטחון, בלי גיבוי מאף אחד. זה לא הכסף – לפי הרשת יאנג שווה כ-70 מיליון דולר, כך שאובדן ההכנסות מספוטיפיי לא בדיוק יהפוך אותו לנזקק, או יגרום לו להפסיק לצאת עם זוגתו דאריל האנה למסעדות יוקרה. זה האגו, זה אובדן המאזינים בפלטפורמת המוזיקה הכי מצליחה בארה"ב, ואולי גם פגיעה בקהל שלו: גם מתנגדי חיסונים מאזינים לרוקנרול. עובדה שיאנג נותר בודד בחזית, כשרק ג'וני מיטשל מצטרפת לחרם שלו בינתיים. מי רוצה להסתבך עם שליטי המוזיקה העכשוויים? 

תמיד הערכתי אנשים שמוכנים לספוג פגיעה ממשית כדי לעמוד על העקרונות שלהם, כנראה כי אני רחוק מלהיות כזה. אני מחבב את החיים הנוחים שלי ושל ילדי, ובאופן כללי מעדיף להימנע מעימותים ואי נעימויות. אין לי מושג איך אגיב אם אקלע לדילמות של ממש מז'אנר הסיוע לרזיסטנס, או התפטרות במחאה על שחיתות וחוסר מוסר בלי אופק תעסוקתי. אני חושד שהתשובה, אם תתגלה, לא תשמח אותי. פעם ניהלתי דיון עקרוני עם חברה בבר על הסכום שישכנע אותנו להיות דוברים של, למשל, חברת טבק גדולה. לא נעים להודות אבל התברר שהעקרונות שלי היו זולים משלה.

רוב האנשים לא נדרשים לשלם מחיר, גם אם הם מתופפים על החזה ומדמים לעצמם שכן. עיתונאי שמאל שמתריעים שהפאשיזם כבר כאן מהדירה התל אביבית שלהם, ואז יוצאים לבר כשאף איש משטרה חשאית לא עוקב אחריהם ברחובות לב העיר. מתנגדי חיסונים שמפריחים השוואות לגרמניה הנאצית בלי לשים לב שהם כותבים מה שבא להם בכל רשת חברתית, לא מפוטרים ממקום עבודתם ומקסימום צריכים לספוג עלבונות בטוויטר ומטוש לאף פה ושם. ימנים שמייללים על אוטוטו מחנות חינוך מחדש בולשביקיים. בכיינים כולם. 

מעטים מוכנים לסכן את עצמם באמת. לחטוף מכות משוטרים, לאבד את הפרנסה, לחצות איזשהו סף שמעבר לו מחכה הבלתי נודע. ניל יאנג נכנס ראש בראש בתאגיד ענק, ויהיה המחיר אשר יהיה, בגלל משהו שהוא מאמין בו. אפשר לטעון שמדובר בסוג של צנזורה, אפשר לריב איתו על חופש ביטוי וגבולותיו, אבל אי אפשר שלא להעריך אותו. קיפ און רוקינג.

קשה היה לעמוד בפני ההזמנה בציוץ: ״תנו לי את השירים הכי מביכים ושלא יעלו על הדעת שאתם בכל זאת אוהבים – אלה שהם הרבה אחרי גילטי פלז'ר; אלה שפשוט אסור שמישהו אי פעם יידע שאתם אוהבים כי אתם פשוט תמותו.״

נכנסתי לסחרור תרבותי קטן. מצד אחד ההגדרות היו ברורות, מצד שני אנחנו בטוויטר. כיכר העיר הווירטואלית שבה הגרדום כבר מוכן, וכולם מסתובבים עם עגבניות רקובות במחסנית ועוד אחת בקנה. כולם משייפים ציוצים, מבריקים רפרנסים תרבותיים, מנסים להיות הכי מגניבים בתחומם, מסקס ועד פוליטיקה. 

ההעדפות התרבותיות שלי הן נוצות טווס, מכשיר חיזור לעת מצוא. הספרים שאני מציב בספרייה, פלייליסטים פומביים בספוטיפיי, טי שירט של להקה. כולם נועדו לשדר טעם מסוים, השתייכות לאיזה מעמד תרבותי ספק אמיתי ספק מדומיין, תו איכות. פעם אלה היו ספריות הדיסקים והספרים בבית, אני יכול לחשוב על עלמה אחת לפחות שהתחלתי איתה לא מעט בזכות מדף הספרים הלוהט שלה. היום ההעדפות שלי חשופות בכל מדיה חברתית באשר היא.

התגובה לציוץ טמנה בחובה סכנה כפולה: אם אצייץ שירים מביכים במיוחד מה יהיה על התדמית. מנגד, בחירה מתחכמת מדי תהיה כמו קלישאת ראיונות העבודה, מה החולשה שלך – פרפקציוניסט. מבט מהיר על התגובות גילה לא מעט שנפלו למלכודת הזו. חלקן כללו שירים ירודים לכאורה שמעידים בעצם על טעמו האקלקטי והרענן של הצייצן. אחרים זינקו בחדווה לביצה והתפלשו בחדווה עם קרן פלס ובוני אם.

בחרתי באופציית ההתפלשות. היה משהו משחרר ברעיון של פטור מהצורך לקבל אישור וחיזוק מקבוצת שווים אמורפית למדי, שמן הסתם קיימת בעיקר בראש שלי. קדימה להוריד מסיכה ולנענע:

דף לפארד, אחת הלהקות המטופשות ביותר שקמו אי פעם ושלנצח תזרוק אותי חזרה לימים מאושרים במיוחד בתיכון

גן חיות, סוג של להקת בנים עם השפעות של אקסל רוז, עם שיר שהייתי מזמר לצאצאה כשהייתי שולף אותה מהאמבטיה בשינוי מילים קל (״אני האבא שלךךךךך״)

קני רוג׳רס, האיש והעוף המטוגן, בבלדת קאנטרי שאני מכיר את המילים שלה בעל פה

כל אחד מהשירים האלה עקף את שריון הפאסון שלי בנקודה כלשהי בזמן. כי שמעתי אותו ברגע הנכון, או עם האנשים הנכונים. יש עוד המון כאלה – פופ אייטיז, רוק כבד, הייר מטאל, קיטש מהעולם ומישראל, שירי ילדים שנתקעו לי בראש לנצח. הם לא ייצוגיים וכנראה לא יקדמו שום מהלך מול אף אחת, אבל הם כיף לגמרי. 

ועוד משהו: חברה מוצלחת במיוחד אמרה לי שהיא לא מבינה על מה אני מדבר. אם היא אוהבת שיר היא אוהבת אותו, אין גילטי בהקשר של פלז׳ר. אבל על דרגת זן כזו אני לא מנסה אפילו לחלום בינתיים. 

הפטיפון בחדר שלי הגיע לעולם לפני. הוא היה שייך לאבא המת שלי, האבא המת הראשון. המיתולוגיה המשפחתית מספרת שאמא שלי ויתרה על טבעת אירוסין לטובת רכישת מחט חדשה למכשיר. השקעה נבונה, בעיני.

אבא שלי, שלא הכרתי, אהב ג'אז. היתה לנו תקליטייה ענקית של ג'אז בבית, שאיש לא הקשיב לה. ההורים שלי, אמא והאבא החדש, העדיפו גבעטרון. את ההשכלה המוזיקלית שלי התחלתי עם רשת ג', ובהתאמה אחד התקליטים הראשונים שקיבלתי אי פעם היה "ריו", של דוראן דוראן. ואז עברתי לרוק. ושם נשארתי. ראפ, קצת פופ, קצת בלוז. אבל בסוף זה תמיד גיטרות. ספריית הג'אז נותרה דוממת. הספרייה השנייה, ספרי מתח של אליסטייר מקלין, הסיפורים של דיימון ראניון, זכתה דווקא להתעניינות. לפחות את הספרים שלו היה מישהו שקרא.

אבא שלי עבד בשביל כסף לתקליטים. אני ביקשתי אותם לחג, ליום ההולדת. הוצאתי עליהם דמי חנוכה, כסף מבייביסיטר, כל מה שהצלחתי להשיג. ההתלבטות היתה קשה. לרוב הכרתי שיר אחד או שניים מהרדיו, וזהו. לא היתה שום דרך לשמוע את השאר חוץ מלשלם. נהגתי לעלעל בין העטיפות היפות בחנות ולהתלבט איזה תקליט אשמע בשבועות הקרובים. כשיצאתי מהחנות, קרעתי תוך כדי הליכה את עטיפת הניילון מגשש לבדוק םא יש דף מילים בפנים. מה מענג יותר מלשמוע שיר חדש בלי לנסות לפענח את המילים תוך כדי. רוקנ'רול לא הולך עם דיקציה.

ואז חרשתי את האלבום. אם הוא היה טוב איזה כיף, ואם לא הייתי מקשיב לו שוב ושוב עד שהייתי מתרגל אליו ולומד ליהנות ממנו. לוותר עליו לא היתה אופציה. הוא היה יקר מדי ונדיר מדי. ישבתי בחדר, הפכתי צד שוב ושוב, נזהר לא לשרוט, אוחז בעדינות במחט. ולומד את המוזיקה.

לפעמים הקשבתי ללהקות וזמרים ששמעתי עליהם, אבל לא אותם. בספרייה של דוד אהוב ומגניב מצאתי תקליטים של דיפ פרפל. ידעתי לומר רק שמדובר בלהקת רוק כבד, מבלי להבין עד הסוף מה פירוש ההגדרה. רשת ג' לא שידרה דברים כאלה בשעות שאחרי בית הספר. הורדתי את המחט בזהירות על הרצועה הראשונה בלי לדעת שהאלבום נפתח במין ספק כיוון גיטרות, ספק הקלטות עינויים מהגהינום. הרמתי את המחט בבהלה, בטוח שהפטיפון היקר שלי התקלקל. לא שמעתי משהו כזה מעולם. שעה אחר כך כבר הייתי מאוהב, דלת חדשה נפתחה.

בדרך כלל חיכיתי לשירים שהכרתי מהרדיו. השירים שביניהם היו ההמתנה שבין הלהיטים. אבל לאט לאט החלו השירים האלה לצוף למעלה, לקבל צורה. לא מעט אלבומים נשמעים בהתחלה כמו מקשה אחת, אותו צליל, אותו קצב. אבל בהאזנה שלישית ורביעית מזהים תבניות וצורות. שירים שלא שמת לב אליהם בהתחלה נדחפים קדימה ומגלים נוכחות ואופי שלא ניחשת שיש להם. כמו הילד השקט מהכיתה שמתגלה בשיחה אקראית והופך לחבר הכי טוב שלך.

שנים אחרי גיליתי שבאנגלית קוראים לזה Deep Cuts. הלא-להיטים, השירים שמתחבאים. כמה מהשירים האלה הפכו מנעימה חדגונית בדרך לשיר שבשבילו קניתי את התקליט לרצועה האהובה עלי. אני מניח שחלק מהעניין הוא הגילוי, התחושה שאני מיוחד. קשקוש, כמובן, בהופעה של פיית' נו מור שראיתי בסינרמה השם ייקום דמה השיר האחרון היה Just a Man, דיפ קאט שרק אני וכל שאר הקהל באולם הכיר.

אין לי מושג אם גם בתקליטי ג'אז יש חתכים עמוקים, ואם לאבא שלי היו פייבוריטים. הפטיפון גר היום אצל אחותי, אני שומע מוזיקה באוזניות וברמקולים שמחוברים למחשב. דרך ספוטיפיי, שמגלה לי כל הזמן מוזיקה חדשה, אבל כזו שמפלרטטת עם האוזן בשמיעה ראשונה. פלייליסטים על פלייליסטים, עם שירים מגניבים ששולחים יד ישר ללב או מתחת לחגורה. אין מקום ואין זמן לדיפ קאטס, מי שלא נדחף נשאר מאחור.

אז החלטתי להקשיב אחרת. לחזור על אותו פלייליסט שוב ושוב, לגלות שיר ואז ללכת לאלבום ממנו הוא לקוח ולחרוש אותו. לדמיין שקניתי אותו עכשיו, ואין ולא יהיה כסף לעוד אחד בעתיד הנראה לעין. וללמוד לאהוב אותו לאט, ולגלות את מה שמתחבא בפנים.