על פסגת ההר בהאקונה, איזור תיירותי קסום ביפן, אנחנו מבקשים משתי צעירות לצלם אותנו. הן חייכניות ונחמדות, ושואלות מאיפה אנחנו. התשובה "מישראל" גורמת לחיוך להחמיץ. הן לא אומרות דבר, הן לא צריכות להגיד. 

בארוחת הערב אנחנו יושבים ליד זוג בריטי מבוגר. הוא טיפוס, מסוג האנשים שברור שיש להם חתיכת סיפור. ישראל? כן הוא קורא את החדשות, לא פשוט. הוא נראה כמי שמשתתף בצערנו. היה פעם בתל אביב, וגם בקטאר וערב הסעודית. יש מצב שמבחינתו כולנו אותם ברברים. אולי הוא לא לגמרי טועה.

ביום שני, יום העיסקה. אנחנו בתור לרכבל, ואז בתצפית, ובשיט על אגם פסטורלי, ובכל מקום יש זמזום בעברית, יפן מלאה ישראלים, וכולם מדברים על מתי ישחררו ואת מי, וקטעי וידאו מתנגנים מטלפונים מעל הר געש יפני, שחרור חטופים ותום הטירוף שהחל בשבעה באוקטובר יחד עם ארוחת בופה מפנקת במלון. 

המוכר בחנות תחריטי העץ שגילינו במקרה בקיוטו נפעם לשמוע שאנחנו מישראל. קוראים לו ישוע, הוא יודע שזה בעברית במקור. הוא מזמין אותנו להופעה של חבר שלו ומצייד אותנו בשקית ממתקים מקומיים, צידה לדרך, ומוסיף "שלום". 

אנחנו צועדים ב"שביל הפילוסופים" כשגבר יפני שעובר לידינו נעצר ומתחיל שיחה. ישראל? הוא נראה כאילו ציפה שנביא את הגמלים שלנו איתנו. יש לו חולצה של בוב דילן, והוא מספר שזה הזמר האהוב עליו. הוא אוהב גם את ניל יאנג ומופתע לשמוע שבמזרח התיכון שמעו עליו. 

ביום האחרון בקיוטו, מטר מהמלון, רעש והמולה. הפגנה של יפנים בעד פלסטין, דגלים ופליירים וססמאות באנגלית רצוצה. אני מתכווץ קצת, מסרב לקחת פלייר מיפנית קטנה ונסערת. רוצה לשאול אותם מה להם ולנו, אם לא שמעו שיש עיסקה, תכף פורץ שלום, או לפחות נרגע קצת הקטל. ולמה אתם מפריעים לי כשכבר הצלחתי להתנתק כל כך יפה?

"פלסטין תהיה חופשייה" הם צועקים, וגם מוסיפים את הנהר והים, ואני מסתובב והולך, כי החופש שלי תכף נגמר. אני בגן עדן חייזרי שמרגיש הכי רחוק שאפשר מהבית, אבל יש דברים שאי אפשר לברוח מהם.