הלכנו לסופרמן החדש, הצאצאה ואני. קראתי קצת על הסרט – הבמאי טען שמדובר בסיפור של מהגר, הרפובליקאים עיקמו את האף, היתה אפילו טענה שמדובר בסרט פרו-פלסטיני. וכל זה נשמע לי קצת קשקוש והרבה יחסי ציבור. המציאות קשוחה מספיק בלי שמנסים להדביק עליה אייקון תרבות פופ שלובש תחתונים אדומים מעל המכנסיים. תנו לי קצת אסקפיזם ובואו נתקדם. 

ורוב הזמן הסרט אכן היה מבדר ומופרך כצפוי. כמה אפשר לקחת ברצינות סרט עם כלב מעופף (בגלימה), יקומי כיס מקבילים ומפלצות דמויות גודזילה, וכל זה בשעה הראשונה? במושב לידינו אבא הסביר לילדה בת 9 שהכל יהיה בסדר, הפופקורן היה חם ויקר. יומית כהלכתה.

ואז הגיעה סצנת הפלישה. בתחילת הסרט מספרים לנו שסופרמן מנע ממדינה דמיונית בשם בורביה לתקוף מדינה בדיונית אחרת. בשלב מסוים, כשסופרמן עסוק בצרות אחרות, הפלישה יוצאת לדרך. צבא גדול, חמוש ומאומן, מול ערב רב של אזרחים שנראים מזרח תיכוניים בהחלט. התכווצתי בכיסא. 

אין לי מושג למה התכוון ג׳יימס גאן, הבמאי. יכול להיות שכשעסק בבורביה הפיקטיבית ונשיאה לבן השיער בעל המבטא הרוסי, חשב על טראמפ ופוטין. אולי על ביבי? יכול להיות שלא חשב על כלום. זה לא משנה, בסופו של דבר ההקשר הוא בעיני המתבונן. היה קשה לצפות בצבא הפולש והאזרחים הנואשים ולא לחשוב על עזה. לחשוב על מה עובר בראש של צופה במדינה אחרת, האם עבורו אני חלק ממדינת קלגסים חד מימדית? 

קראתי פעם על חוויית הצפייה ב״בלאק הוק דאון״ בסומליה. סרט אמריקאי פטריוטי על נחתים שנלחמים נגד המוני טרוריסטים מקומיים, עם קהל צופים שמריע בכל פעם שמסוק או חייל אמריקאי נפגעים. גם חוויית הצפייה שלי עברה טלטלה, יצאה מאיזון. האם אני אמור לקחת כמובן מאליו שהצד ה״טוב״ בסרט מייצג אותי? האם אני בצד הרע של הסיפור? התרגלנו להזדהות עם הצד המערבי, האמריקאי. יש מצב שבלי להרגיש זזנו מזרחה? אולי גם האמריקאים איבדו קצת מהזוהר האדום-לבן-כחול שלהם?

בדרך חזרה עברנו בכיכר הבימה, דרך הפגנת ענק בעד סיום המלחמה. בלי גלימות, סטריאוטיפים ופתרונות קלים, ועם הרבה דכדוך. עזה זה כאן.

כשאמא שלי היתה טינאייג'רית היא הודיעה להורים שלה שמעכשיו היא מסרבת לאכול בשר לא כשר. לא עניין של מה בכך במשפחה סוציאליסטית האוחזת באידאולוגיה סדורה וסט ערכים נוקשה. הנימוק לא היה דתי. אמא שלי, חובבת היסטוריה שנים לפני שהפכה למורה של המקצוע, טענה שאם יהודים כה רבים עונו ומתו כי סירבו לאכול חזיר, המינימום שהיא יכולה לעשות כדי לכבד אותם הוא להימנע מלזלול בייקון.

נזכרתי באקט מעורר ההערכה הזה כשקראתי השבוע את הידיעה ב"הארץ" על חיילים שרותקו לבסיס כי סירבו לחבוש כיפה בבית ספר דתי. החיילים הדריכו תלמידים על נהלי חירום במסגרת שירותם בפיקוד העורף. אני לא חושב שצריך לרתק לבסיס חייל שמסרב לחבוש כיפה. אני גם חושב שהסירוב עצמו אידיוטי לגמרי, ושהתגובות הנסערות לכתבה – חששתי לרגע שהפיד בהתקף אפילפטי – הן שמאל על אוטומט במירעו.

זה זמן שהפיד השמאלני ברשתות החברתיות עולה לי על העצבים. אני לא מצפה להרבה מהפיד הימני – ריקלין, ינון מגל ודומיהם עושים קריירה מחד מימדיות, פרובוקציות זולות ודמגוגיה בשקל. טרולים. הצד השמאלני מתיימר ליותר: נבון יותר, מכיל יותר, מורכב יותר. הבעיה היא שלמעט בודדים הוא מתנהג ככה רק כשמדובר במיעוטים הנכונים. פראמדיקית פלסטינית שנורתה זוכה להספדים ודמעות עוד לפני שהאירוע נחקר. אבל כשזה מגיע לדת, הפיד, כמו גם קבוצת הווטסאפ של הכיתה של הבת שלי, מאבד גוונים ומתלהם.

אני חושב ששורש הרע טמון בדת הממוסדת ובהיעדר הפרדה בין דת למדינה, כלומר בחרדים ובבנטים שמתעקשים להישאר מאובנים, מיושנים ושתלטנים. ועדיין, זו לא סיבה לאבד פרופורציות וניואנסים ולהפוך להמון מוסת. אם אנחנו שמאל נאור – ואני סמולן גאה – מן הראוי שנבחין בין מטרות ראויות למאבק לבין שטויות שמפלרטטות עם אנטישמיות קלה.

אנחנו בעד דמוקרטיה ליברלית? יופי! אסור לקבל הדרת או אפליית נשים, או כל מיעוט אחר. סיפור על תלמידות בבית ספר חילוני שנמנעה מהן השתתפות באירוע כלשהו, או שנאלצו לשבת בחלק האחורי של האולם, הוא סיפור חשוב שצריך להקים עליו קול צעקה. להט"בים צריכים לקבל זכויות שוות, כולל חתונה אם הם מתעקשים ממש על המוסד המיותר הזה, וכן הלאה וכן הלאה.

אבל איך זה קשור לחבישת כיפה? דמוקרטיה ליברלית אמורה לכבד גם את זכות הפולחן, ואת המנהגים השונים והמשונים של קבוצות ומיעוטים. החייל שסירב לחבוש כיפה לא היה ליברל עז נפש, אלא אורח גס רוח. זכותו, אגב, ולרתק אותו זו שטות. אבל המדינה הזו הוקמה על ידי מיעוט שנרדף מאות ואלפי שנים בגלל אמונה ומנהגים שונים. וההתקפות האנטישמיות התמקדו באופן טבעי בסממנים חיצוניים כמו כיפה, למשל. יש משהו לא נעים בכך שפחות מדור אחרי שסבא וסבתא שלי שרדו את הנאצים, כיפה הופכת למשהו משוקץ גם פה. ושוב – תאשימו את החרדים והרבנות עד מחר. אבל איפה האחריות שלנו בכל הסיפור הזה? אם אתם מקבלים את החמאס, ארגון דתי קיצוני שונא נשים והומואים, אתם יכולים למצוא גם קצת אהדה ליהדות.

אפשר לתעב את הממסד הדתי ועדיין להעריך את ההיסטוריה היהודית, ולכבד מנהגים גם אם הם בלתי רציונליים או סבירים. בואו, חצי מכם מגדלים זקן היפסטרים כבר שנתיים ואף אחד לא אומר לכם כלום, נכון? יש מחיר שצריך לשלם על הטייטל "נאור". מורכבות וראייה רב מימדית, גם אם זה קשה ולמי יש כוח, הן חלק ממנו.

***

ושתי הערות:

• הכתבה ב"הארץ" התבססה על שני חיילים. קראתי אותה ואת תגובת דובר צה"ל ונזכרתי בכתבה שהתפרסמה כשהייתי תיכוניסט. היא עסקה בבית הספר שלי, וסופר בה איך אחראי המשמעת האימתני עובר בין כיתות כדי לבדוק שבנות לא הגיעו עם מכנסיים קצרים מדי – כן, כבר אז – ומשפיל ומבייש ומגרש אותן הביתה. מכיוון שהכרתי את אחראי המשמעת הנ"ל, שהיה איש מנומנם שלא הזיז לאף אחד, ומכיוון שלא נתקלתי באף מקרה כזה, התחלתי כבר אז לפקפק בידיעות מהז'אנר.
• תקראו את הכתבה על המסע של שיר ראובן והצל. אפשר להיות רב מימדי ועמוק וגם מעניין ומגניב.