דפדפתי בקטגלוג הסרטים בעוד המטוס נערך להמריא ממקסיקו סיטי ונתקלתי בפנינת אייטיז נושנה – "טוטסי" עם דסטין הופמן, סרט שמככב כבר שנים בשיחות שלי עם נשים, בדייטים ואחריהם. 

בהתחלה חשבתי להריץ קדימה לקטע המסוים ההוא, ואז החלטתי לתת לסרט סיכוי. הוא לגמרי מחזיק. דסטין הופמן הוא שחקן מובטל שלא מצליח למצוא עבודה, עד שהוא מתחפש לאישה ומקבל תפקיד באופרת סבון. אחת מכוכבות התוכנית היא ג׳סיקה לאנג, והופמן מתאהב בה, כי איך אפשר שלא. וכאן מגיעים לסצינה שכיכבה בשיחות שלי עם נשים: 

הופמן בשבתו כאישה מנהל שיחת לב אל לב עם דמותה של לאנג. מה שזכרתי הוא שלאנג מסבירה לחברתה החדשה מה היתה רוצה שהגבר המושלם יגיד לה. כמה סצינות אחר כך הופמן, הפעם כגבר, ניגש ללאנג במסיבה וחוזר על המשפט ששמע ממנה בפאזה הנשית שלו. לאנג שופכת עליו את המשקה שלה ומביטה בו בבוז. סוף סצינה.

את הסצינה זכרתי, את המשפט המסוים לא. אבל מה זה משנה: מבחינתי זו היתה דוגמה מושלמת לפער בין מה שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים, לבין מה שאנחנו רוצים באמת. מספרים לעצמנו נרטיב אחד, ומגלים שהמציאות שונה לגמרי. זה מה שהבנתי אז, זה מה שסיפרתי שנים קדימה.

הצפייה בזמן הטיסה מעל האוקיינוס הוכיחה לי שטעיתי. כשהופמן כאישה מדבר עם לאנג היא עייפה מהחיים, מהחבר הבוגדני שלה, מגברים בכלל. הייתי רוצה, היא אומרת לו/לה, גבר שייגש אלי ויגיד ש״אני יכול לזרוק איזו שורה שנונה, או לשחק משחקים, אבל בסופו של דבר את נראית לי מעניינת ואני רוצה לשכב איתך״. 

כשהופמן חוזר על המשפט הזה כגבר, נראה ונשמע כמו דוש, בלי להבין שהעניין הוא לא הטקסט, אלא הסאבטקסט. לאנג לא רוצה באמת שגבר יגיד לה ״היי, בא לי להיכנס איתך למיטה״. היא רוצה שלא ישחקו איתה, שלא ישחקו בה, היא רוצה כנות ופגיעות. במקום לשמוע את העייפות והביקורת, הופמן חושב שהוא שומע את הסיסמה הסודית לדלת הכניסה. את המשקה בפרצוף הוא מרוויח ביושר. 

זה סרט פמיניסטי להפליא, בעיקר יחסית לתקופה שבה הופק. רק אחרי שהופמן עובר עוד כמה וכמה נסיונות וחוויות כאישה, הוא מגיע לנקודה שבה הוא באמת מבין ומוכן וראוי למערכת יחסים עם דמותה של לאנג. לא הבנתי את כל זה בזמן אמת, ולקח עוד שנים של שיחות עם חברות ובעיקר עם נגה כדי שאצליח לראות את הדברים קצת מהצד השני, איך זה להסתובב כאישה בעולם שהוא בעיקרו גברי. רק קצת. אני לא טיפש מספיק כדי לחשוב שאני יכול להבין את זה באמת, עד הסוף. אפשר לחכות רגע עם הטחת המשקה בפרצוף.

"זה לא ממש סרט פמיניסטי", אמרה נגה, קצת לפני שווסלי ניצח את ויזיני בקרב מוחות עד המוות. זו לא הפעם הראשונה, או השנייה, או ה-17 שהיא צופה בנסיכה הקסומה, אבל פתאום זה הטריד אותה. זה סרט של גברים פעילים ואישה פסיבית שמחכה שמישהו יציל אותה כבר. המקסימום שהיא מוכנה לעשות זה להתאבד. תודה באמת. שימו לב לסצינה בביצת האש – היא לא טורחת להרים מקל ולחבוט במכרסם הענק שמנסה לנסוג בווסלי, עד שהיא עצמה בסכנה.

אבל בעוד שבמקרה של "הנסיכה הקסומה", סרט מקסים לכל הדעות, אני מוכן לקבל את הכל בהבנה, הרי שהצפייה החוזרת ב"גריז" היתה מזעזעת. שוביניזם, החפצה, הטרדות מיניות על גבול האונס וב"גריז לייטנינג"? ג'ון טרבולטה מבטיח שאחרי השיפוץ והפחחות היא תהיה לגמרי pussy wagon. בדקתי, אלה המילים הרשמיות.

אלא שלנגה דווקא היו דברי סנגוריה. קודם כל זו רוח התקופה, היא טענה. וחוץ מזה הם מציגים את זה באור שלילי – הבנים מגוחכים, וההתנהגות שלהם מזויפת ומושפעת מלחץ חברתי (כל התיכוניסטים האלה נראים על גבול גיל 30, אגב. אם מישהו מהם היה מתקרב לתיכון אמיתי ההורים היו מחסלים אותו דעאש סטייל). 

מה שכן הטריד אותה הוא שבסופו של דבר מי שמשנה את עצמה היא הבחורה. כן, טרבולטה עושה קולות של התאמה לבחירת לבו, אבל לא באמת רוצה או מוכן להשתנות. מי שנוטשת את תדמית החסודה שלא נותנת היא סנדרה די, שעוברת לבגדי עור שחורים וצמודים, כי ככה הגבר שלה רוצה.

יש לא מעט לומר בזכות הדמויות הנשיות ששולטות בעולם התרבות של בנות 15 היום. מקטניס אברדין ממשחקי הרעב ועד סקרלט ג'והנסון בסרטי מארבל. עצם העובדה שהביקורת של נגה על הסרטים הישנים שאנחנו צופים בהם (מרצונם החופשי של הילדים, כן?) כל כך ברורה וטבעית משמחת אותי. אפשר להתווכח על הייצוג הנשי, והדרך עוד ארוכה עד לשוויון אמיתי, אבל האבטיפוס שנגה גדלה עליו שונה באופן רדיקלי מהעלמות במצוקה הצווחניות ששלטו בקולנוע כשאני הייתי בתיכון. אותי, בשבתי על הספה כאבא, זה מרגיע.