״אני רציתי בית שבו הכול נפתח-נסגר״, היא אמרה, וחתמה את הדיון. היא היתה חברה של חברה, וזו היתה הפעם היחידה שבה נפגשנו, בבית קפה במרכז תל אביב. השיחה זרמה והגיעה לאחד הנושאים התל אביביים המרתקים תמיד – דירות. 

הדירה התל אביבית היא ישות חמקמקה ופתיינית. רובן ככולן קטנות, יקרות, רעועות וקשות להשגה. הביקוש מרקיע שחקים, לבעלי הבית יש דרישות ביזאריות, ושכר הדירה גורם למחשבות על קציר איברים עצמוני. במשך השנים שלי בתל אביב שמעתי אנשים מספרים על דירת הפלא שלהם, זו שהושגה באמצעות קשרים מפותלים, וכוללת בעל בית צדיק ושאר תפנוקים. ואז, בזכות חברה טובה וזוג שהתגרש, מצאתי אחת כזאת בעצמי, וכמו נער גבעות, אין לי כוונה להתפנות אי פעם.

אבל החברה של החברה כבר לא היתה שם. אחרי שנים במרכז תל אביב הם עברו לשכונה בפרברים כדי שהכול ייפתח-ייסגר. כל מי שראה ארון ישן בדירה תל אביבית, כזה שלא נסגר עד הסוף ולא ברור אם אי פעם היה לו את הפיצ׳ר הזה, יכול היה להבין מייד על מה היא מדברת. 

לכול החלטה יש מחיר. אפשר לגור באמצע הבלגאן, לחמוק מהפקקים, לרכוב על אופניים לעבודה וליהנות מבר ואםפם מטר מהבית – תג המחיר הוא דירה שחלקים ממנה נוטים להתפרק. ואפשר לגור ברווחה מתוקתקת, עם ארונות ומגירות שהמסילות והצירים שלהן עומדים בסטנדרט של רכבת קליע יפאנית, ולעמוד שעתיים לכל כיוון בפקקים. השאלה היא איך ואיפה אתה מנהל את החלקים החשובים של חייך.

בשבועות האחרונים עלה בי חשק מוזר לשידה חדשה ליד המיטה. זה רהיט חשוב: ניצבת עליו ערימת הספרים שמחכים לי ומנורת הקריאה שתסייע לי לבלוע אותם, ומגירה עם כל מה שצריך. חיפשתי משהו נאה ופרקטי וזול, כי בכל זאת, דירה תל אביבית שכורה וכל זה. מצאתי, הזמנתי אונליין, הרכבתי לא בלי מאמץ, ובחנתי את התוצאה הסופית. 

היא היתה עלובה למדי. העץ נראה זול, הצירים רעועים והמדף מרקד. זו היתה גירסה עייפה לתמונה שראיתי באינטרנט. נזכרתי בבדיחה של יעקב כהן על מסעדות עם תמונות נוצצות של המנות בתפריט, כאילו אומרות: ככה היה נראה האוכל אם היינו מתאמצים. 

הורדתי את השידה למטה והשארתי אותה למי שירצה לקחת. אני גר במרכז העיר הגדולה ואוהב את זה, אבל אני הולך לחכות קצת, לחשב חישובים, ואז להוציא סכום מופרך על שידה עם שיק של רמת השרון. שתיפתח-תיסגר כמו שצריך.