המכשפה הטובה מאיילון צפון
אני מתעב את ימי שני.
חלק נכבד מחיי כאדם בוגר הוקדש להימלטות ממה שכינתה פעם מישהי חשובה, ״אדולטינג״. הצלחתי בקצת מאמץ ולא מעט מזל לארגן לי מציאות שבה אני מדווש לעבודה ובחזרה, עשר דקות על אופניים, שבהן אני חולף על פני אנשים אומללים שינהגו עכשיו שעה-שעתיים בפקקים מעוררי זעם לבית המרווח שלהם בשרון או בחולון.
ואז מגיע יום שני, שכולל נסיעה שאין מנוס ממנה לרמת החייל. ממש פה קרוב בתל אביב, כמעט שעה לכל כיוון, בתנועה מזדחלת, אלימה וכאוטית. אני יושב במכונית דרוך, מנסה לא להידחף ולא לתת לאחרים להידחף לפני, חוצה צמתים חסומים, וחש בזעם הכבישים מטפס במעלה הגרון.
אבל בשני האחרון, באמצע הפחד והתיעוב של הכביש המהיר, זה קרה. אור אדום בצומת – חסום כמובן – אני מעיף מבט כבוי ומיואש הצידה ורואה במכונית ליד אישה נאה ששרה בקולי קולות. אני לא שומע אותה, החלונות סגורים ומנועים נוהמים מכל עבר, אבל היא מניפה ידיים, מתנועעת, הפה שלה נפתח ונסגר באקספרסיביות, אי אפשר לטעות.
אנחנו מביטים בה, הצאצאה ואני, ועולה השאלה מה נעשה אם היא תשים לב לקהל. אנחנו מחליטים שנמחא כפיים. ושנייה אחרי היא קולטת אותנו בזווית העין, אנחנו מוחאים, והיא בתגובה פותחת את החלון – וגם אני – ולחלל האוויר עולים צלילי Defying Gravity מהמחזמר "Wicked". וכולנו שרים יחד, ומה מתאים יותר לפקק ישראלי עצוב ואפור משיר על תעופה ואצבע משולשת לכוח המשיכה?
האור מתחלף לירוק, אנחנו סוגרים חלונות ונוסעים, אבל אני מרגיש קליל ושמח וחי קצת יותר בזכות המכשפה הטובה של אמצע הפקק. תקפצי לי מירי רגב, ומחר – אופניים.
שמשהו ייסגר עד הסוף
״אני רציתי בית שבו הכול נפתח-נסגר״, היא אמרה, וחתמה את הדיון. היא היתה חברה של חברה, וזו היתה הפעם היחידה שבה נפגשנו, בבית קפה במרכז תל אביב. השיחה זרמה והגיעה לאחד הנושאים התל אביביים המרתקים תמיד – דירות.
הדירה התל אביבית היא ישות חמקמקה ופתיינית. רובן ככולן קטנות, יקרות, רעועות וקשות להשגה. הביקוש מרקיע שחקים, לבעלי הבית יש דרישות ביזאריות, ושכר הדירה גורם למחשבות על קציר איברים עצמוני. במשך השנים שלי בתל אביב שמעתי אנשים מספרים על דירת הפלא שלהם, זו שהושגה באמצעות קשרים מפותלים, וכוללת בעל בית צדיק ושאר תפנוקים. ואז, בזכות חברה טובה וזוג שהתגרש, מצאתי אחת כזאת בעצמי, וכמו נער גבעות, אין לי כוונה להתפנות אי פעם.
אבל החברה של החברה כבר לא היתה שם. אחרי שנים במרכז תל אביב הם עברו לשכונה בפרברים כדי שהכול ייפתח-ייסגר. כל מי שראה ארון ישן בדירה תל אביבית, כזה שלא נסגר עד הסוף ולא ברור אם אי פעם היה לו את הפיצ׳ר הזה, יכול היה להבין מייד על מה היא מדברת.
לכול החלטה יש מחיר. אפשר לגור באמצע הבלגאן, לחמוק מהפקקים, לרכוב על אופניים לעבודה וליהנות מבר ואםפם מטר מהבית – תג המחיר הוא דירה שחלקים ממנה נוטים להתפרק. ואפשר לגור ברווחה מתוקתקת, עם ארונות ומגירות שהמסילות והצירים שלהן עומדים בסטנדרט של רכבת קליע יפאנית, ולעמוד שעתיים לכל כיוון בפקקים. השאלה היא איך ואיפה אתה מנהל את החלקים החשובים של חייך.
בשבועות האחרונים עלה בי חשק מוזר לשידה חדשה ליד המיטה. זה רהיט חשוב: ניצבת עליו ערימת הספרים שמחכים לי ומנורת הקריאה שתסייע לי לבלוע אותם, ומגירה עם כל מה שצריך. חיפשתי משהו נאה ופרקטי וזול, כי בכל זאת, דירה תל אביבית שכורה וכל זה. מצאתי, הזמנתי אונליין, הרכבתי לא בלי מאמץ, ובחנתי את התוצאה הסופית.
היא היתה עלובה למדי. העץ נראה זול, הצירים רעועים והמדף מרקד. זו היתה גירסה עייפה לתמונה שראיתי באינטרנט. נזכרתי בבדיחה של יעקב כהן על מסעדות עם תמונות נוצצות של המנות בתפריט, כאילו אומרות: ככה היה נראה האוכל אם היינו מתאמצים.
הורדתי את השידה למטה והשארתי אותה למי שירצה לקחת. אני גר במרכז העיר הגדולה ואוהב את זה, אבל אני הולך לחכות קצת, לחשב חישובים, ואז להוציא סכום מופרך על שידה עם שיק של רמת השרון. שתיפתח-תיסגר כמו שצריך.


טוקבקים אחרונים