קווי המתאר מוכתבים לי מראש בווטסאפ. אני אסיע לשדה התעופה, החברה של תומר תיכנס איתו ותלווה אותו עד לצ׳ק אין, משמע אני נשאר בחוץ. אני לא מתווכח. הוא בן 22, אני כבר מזמן לא מגלם תפקיד ראשי במחזה הזה. 

בדרך לנתב״ג אני בעיקר מנסה לא לשאול שאלות טפשיות, ולא להפריע לו ולה. היא עוזרת לו בסידורים לוגיסטיים אחרונים, הוא מחזיק לה את היד כמעט כל הדרך, והם חמודים נורא. כשאנחנו מגיעים אני מוצא מקום קרוב יחסית וניגש ברוב טקס לחיבוק בזמן שהוקצה לי, מנסה לא לדמוע יותר מדי, מחזיק את עצמי לא לומר שישמור על עצמו אלא שייהנה, כי באנו להרים, ואת הדאגות והחרדות אני אמור לשמור לעצמי. ואני מנסה לחשוב על הורים שמסיעים את הבן שלהם ללשכת הגיוס, והנה אני מסיע את שלי לתחילת הטיול הגדול בחו״ל, אז פרופורציות, אבל זה לא באמת עוזר. אל תלך נו מה אכפת לך.

ואחרי שכולם מתחבקים ובוכים הם צועדים פנימה, הוא עם התרמיל החדש על הגב, ואני עוד מסתכל, ויושב רגע באוטו לסדר נשימה, ומתחיל את הנסיעה הביתה. על המקרר יש לי תמונות שלו מטקס הסיום בגן. קטן וחמוד עם שיער קצוץ, מה בין זה לבין החתיך המזוקן והמתולתל שעוד מעט יעלה על מטוס.

קצת אחרי חצות תומר כותב בווטסאפ המשפחתי שנתב״ג עמוס קשות. יש עוד פחות משעה להמראה והוא עוד בבידוק, מנסה להפקיד את התרמיל שלו בדלפק הייעודי יחד עם עוד מטיילים כמוהו, מקווה להספיק לטיסה. אני מרגיש את המתח המוכר בשכמות, כאילו שאני יכול לקפוץ רגע לשדה ולעזור לו, כאילו שהוא לא יכול להסתדר לבד הרבה יותר טוב ממני. 

אני נזכר בנגה, עוד לא בת שנה, מטפסת על הספה בזמן שאני מנהל שיחת טלפון. חיפשנו עבורה מטפלת, ובדיוק דיברתי עם מועמדת ולא שמתי לב לטיפוס ואז לנפילה שבאה בעקבותיו. ניתקתי את הטלפון והרמתי את הילדה הבוכייה על הידיים, רדוף רגשות אשמה, והבנתי שאי אפשר ככה. שאני חייב ללמוד לשחרר. אי אפשר לשים לב כל הזמן, אי אפשר להיות שם כל הזמן.

אני אומר לעצמי שזה שלו. שהוא יידע להסתדר – בנמל התעופה ובהרפתקאות שיבואו אחר כך – והתפקיד שלי הוא לדאוג ולהיות רשת ביטחון. אני נכנס למיטה, ולוקח זמן אבל אני נרדם. בבוקר אני רואה את ההודעה, הכל הסתדר מן הסתם. הוא המריא, ואני נרגע, ומתחיל להתגעגע. 

״גם אני אוהב אותך, יהיה בסדר, נו,״ אומר תומר בטון של עזוב-אותי-באמא. עוד מעט אני טס וכמו תמיד צריך להיפרד מכל ילד יפה, בשיחת טלפון, לכל מקרה שלא יבוא.

ולא שיקרה משהו, אני טס לבירה אירופית סטנדרטית לגמרי, טיסת אל על, מזג האוויר והאנטישמיות אמורים להיות נאים, אין בעיה בכלל. 

אבל אולי בכל זאת?

חשוב שהשיחות ייערכו בזמן, לא יומיים שלושה לפני, אבל גם לא מבטן המטוס, כי מה אם בדיוק הם עסוקים? ולא שיחה ארוכה מדי, ולהגיד שאני אוהב אותם. ולא שיקרה משהו כאמור, אבל אם בכל זאת יקרה אז שיהיה זיכרון אחרון מוצלח וראוי, בלי קצוות פרומים, בלי תחושת החמצה. 

זה אידיוטי, מילא שלא יקרה כלום, סטטיסטית מסוכן יותר לצאת ולדווש בבוקר לעבודה על אופניים בין נהגים עצבניים בכבישי תל אביב. רוכבי קורקינט אלימים, נהג אוטובוס שלא ישן טוב, שבר במדרכה שלא אשים לב אליו, פסנתר שלא חובר טוב למנוף שמרים אותו, כל אלה מסוכנים הרבה יותר מהמטוס עם עגלת הדיוטי פרי ותודה שבחרתם אל על. החיים אורבים לי יום יום, ואם הייתי מציק לילדים שלי בשיחות פרידה בכל פעם שהייתי יוצא מהבית יש מצב לבלוק בווטסאפ ובחיים. 

אבל ההיגיון לא נמצא באירוע המסוים הזה. גדלתי עם הסיפור על השיחה האחרונה עם האבא שלא הכרתי, שיחת טלפון שנקטעה באמצע, בלי ״אני אוהב/ת אותך״, עם זיכרון של תלונה על השעה המאוחרת, וחמיצות החמצה שנשארה עשורים אחרי. ולכן צריך להיפרד יפה בכל פעם, ליתר ביטחון. בעיקר אם עולים על מטוס וחוצים ים. ובטח לאור המציאות הלא סבירה שכולנו חיים בה כבר הרבה יותר מדי זמן. 

אמרתי שלום, הזכרתי שאני אוהב אותם, עליתי למטוס ונחתתי באירופה, ולא קרה כלום. כי למה שיקרה. אבל בכל זאת

תמונה: כולם ישובים בסלון של הורי ברעננה. לבושים בגדים של מבוגרים, מדברים שיחות של מבוגרים. חוץ מהדוד רוני, ששוכב על הספה במכנסיים קצרים וגופייה, קורא את הגיליון האחרון של MAD שמצא בחדר שלי, וצוחק.

הוא היה הדוד המגניב, הוא היה מין אפשרות אחרת, חלופית, לעולם המבוגרים. הוא היה הדוד עם האופנוע הכבד, ועם הגלשן. הדוד שקופץ מעבודה לעבודה, פותח עסק, סוגר, מתחיל חדש. מצאתי בספריה שלו את שר הטבעות כשהייתי ביסודי, ובתקליטייה שבסלון גיליתי לראשונה את דיפ פרפל. ובין כל מתנות הבר מצווה המשמימות – בלטה סכין צלילה גדולה ומסוכנת למראה שהגיעה ממנו. הוא לא היה אחראי, מיושב, רציני. הוא היה מצחיק, וחם, וילדותי, וקצת פרוע. הדברים שאהבתי – ספרים, סרטים, קומיקס – נראו פתאום, לידו, לגיטימיים. לא שייכים דווקא למחלקה הלא רצינית של החיים. הם היו הדבר עצמו.

הוא היה דמות מיתולוגית של ילדותי. הוא היה. בלילה שבין חמישי לשישי הוא נפטר, מסרטן קטלני ומהיר.

תמיד שולפים את הקלישאה הזו, אהב את החיים. רק שכולם אוהבים את החיים, חוץ ממיעוט דכאוני ורומנטי כולם נצמדים לקיום שלהם בציפורניים. לא חוכמה. הדבר נכון לומר על רוני: הוא מיצה את החיים. בלע אותם בתיאבון גדול וליקק את האצבעות ורצה עוד. יכולתי להביא כאן רשימת מכולת ארוכה של התחביבים והפעילויות שלו, אבל הפרטים לא משנים, חשובה השורה התחתונה: האיש ידע לחיות, ולהפוך את היום יום למוצלח יותר גם בשבילו וגם בשביל כל מי שהיה לו המזל להימצא לידו.

הוא היה רק בן 53. זה עצוב, חסר היגיון, מקומם. ואני כבר כל כך מתגעגע.