״ואיך המשפחה, איך הם מתמודדים?״, הוא שואל והעיניים שלו עצובות. הן היו עצובות גם אתמול, כשאמר לי שהוא שמח שבכלל הצלחתי להגיע לדבלין, עם כל המצב הזה, ובאמת, כמה נורא. הן יהיו עצובות גם מחר, בארוחת הערב, כשישאל אם אנחנו הישראלים בודקים כל הזמן את הכותרות באתרים כדי לראות מה קורה בבית, אם נשאר בית. קצת מעצבן. 

כוונותיו טובות, אני יודע כי אני מזהה את המבט והטון שלי מאי אז מזמן כששאלתי את אנשי הצוות האוקראיני שעובד איתנו איך הם מרגישים. אני זוכר את תחושת האשמה הלא ברורה על זה שהם יושבים בקייב המופצצת, ואני פה עם הפריבילגיה התל אביבית שלי, מתעסק בעבודה. 

אבל היוצרות התהפכו. המתקפה הרוסית התקועה היא החדשות של שלשום, ואני נוחת בדבלין כדי להשתתף בכנס יום אחרי מתקפת הטילים האיראנים. כל העיניים המרחמות נשואות עכשיו אלי. 

נוחת באיחור. סימני השאלה סביב סוף העולם הקרב הובילו לדחיית הטיסה. את הקונקשן בפריז אני מחמיץ באדיבות עובדי שדה התעופה שארל דה גול, שלוקחים את הזמן. לא ברור אם הם אנטישמים, עצלנים, או סתם צרפתים. כשנהג השאטל שמוביל אותנו לטרמינל הנכון עוצר פתאום להפסקת התרעננות, אנחנו מבינים שזה נגמר. מחכים לטיסה הבאה. 

בדרך חזרה הכל עובר חלק דווקא. בשדה התעופה, בכניסה למתחם הנידח של הגייט של אל-על, משתרך תור לבדיקות בטחוניות. ישראלי אחד צועד מצד לצד, מדבר בטלפון על עסקים. מדי פעם הוא נמשך לכניסה לחדר קטן בצד, מנסה למצוא קצת פרטיות, עד שאחד המאבטחים קורא לו, ומצביע על שלט הכניסה לחדר: מתחם תפילות כתוב שם, עם ציור של איש כורע על מרבד. אולי לא המקום האידיאלי לדבר בו עברית בימים אלה. 

התור איטי, ויש לי זמן לסכם את החוויה. דבלין קרה, יפה ומשעממת, מין רמת שרון אירופית. הזהירו אותי שיש בה המון אנטישמים, אבל לא נתקלתי בהם. ישראלית שפגשתי בוועידה סיפרה על גילויי חוסר חיבה ליהודים במשרד וברחוב. אחרי השיחה איתה אני מנסה לחשוב מה לומר אם ישאלו מאיפה אני. בונה סיפור על בן למשפחת מהגרים הונגרית מברוקלין – אני מכיר קצת את השכונה, ויודע ארבע מילים בהונגרית. 

אף אחד לא שואל כלום עד היום האחרון, כשבריסטה היפסטר מזוקן מתעניין פתאום מאיפה הגעתי. ״ישראל״ אני אומר בלי לחשוב, שוכח את פלאן בי ואת יצר ההישרדות שאמור להיות טבוע בגנים שלי. הוא מהנהן ומצייר לי עלה קצף יפה שאינו צלב קרס על הקפה.

אחרי ש"אייר פראנס", חברה צרפתית מקוממת, הצליחה למצוא לי מקום בטיסה הביתה מפריז, גיליתי שהמושב שלי נטוע באמצע משפחה חרדית מרובת ילדים. הנפשות הפועלות: אמא עייפה, ארבעה ילדים סטנדרטים, מנדי, ילד-שטן שרק רוצה לראות את העולם בוער, וחנה'לה, האחות הגדולה, הטובה והמיטיבה. האב אמור לאסוף אותם כשנגיע.

בין היללות של התינוק, לצעקות הגוועלד של האם על מנדי, התחנונים של חנה'לה למנדי שיפסיק להציק, וזעקות המחאה של  האחים שחטפו ממנדי מכות וצביטות, התחוור לי ששינה אינה אופציה. בלית ברירה התפניתי למבט אנתרופולוגי תשוש מהצד. בעיקר בחנה'לה.

היא נראתה לי כבת 14, איפשהו בין תומר לנגה. רכת דיבור, טובת מבט, ומכוילת לחלוטין לתדרים המשפחתיים. היא סידרה את הציוד המשפחתי בתאי המטען, וסייעה לקטנים להתיישב במקום וליישב סכסוכים. כשמנדי הציק לאחותו הקטנה היא ניסתה להסיח את דעתו. כשהתינוק יילל היא לקחה אותו בסמכותיות מידי האם כדי להרגיע אותו, וכשפעוט אחר בכה "אמא, אמא, אמא" בשעה שהאם היתה שקועה בקריאה והתעלמה מזעקות השבר, היא הסיחה את דעתו בשליפה מיומנת של עוגיות מהתיק.

חנה'לה, אם כן, התנהלה כמו שפחה חרופה מאומנת היטב פינת הילדה מהחלומות. לא הצלחתי להחליט אם אני עד לניצול מחפיר של נערה שילדותה נגזלת ממנה, מן הסתם בגלל מינה – לא נראה לי שממנדי ידרשו אי פעם משהו – או לילדה בוגרת במיוחד שחוננה בטוב לב מוגזם. בשני המקרים מדובר, ללא ספק, בתוצר של חינוך.

הילדים שלי עסוקים כרגע בעיקר בפופיק של עצמם. וזה בסדר גמור. גם אני בגילם הייתי מרוכז לגמרי בעצמי. יש שיאמרו שלא הרבה השתנה. אבל הכול יחסי. זה נראה לי מסממני הגיל – תקופה של סערות, של גיבוש האני,  של חרדות וערעור המובן מאליו. אני זוכר את העולם שלי סובב סביב החברים, הגילוי המסעיר של בנות המין השני, חרדות עמומות מהעתיד וכו׳. למי יש זמן לשים לב למשהו או מישהו אחר. כהורה חילוני זה נראה לי נורמלי. החילוניות מקדשת את האינדבדואל, את החיים החד פעמיים, את הכאן ועכשיו. זה מסתדר בול עם גיל ההתבגרות.

לרוב אני מסתפק בכך שהילדים ממלאים הוראות ספציפיות כמו שטיפת כלים או סידור החדר תוך מחאה וגלגול עיניים ותו לא. הם לא ירימו צעצוע של אחותם הקטנה שמונח מתחת לאף שלהם או יתהו אם כדאי לשטוף כלים או לסדר את הבית עצמונית. ושוב – בעיני זה בסדר. החיים עוד ידרשו מהם תשומת לב והתחשבות וויתורים. אני רוצה לספק להם סביבה מגוננת שבה הם יכולים להיות ילדים. חלק מזה נובע גם מהגירושים – בימים שבהם הם אצלי אני רוצה שיהיה להם טוב, והנטייה היא לפנק, לפעמים אולי יותר מדי.

על כל זה חשבתי כשהתבוננתי בחנה'לה. אולי החינוך שלי מעט קיצוני, בדיוק כמו (רק ההפך) החינוך של ההורים של חנה'לה. אני מביט בה ורואה ניצול, אפליית נשים והיעדר עצמאות. האב הנעדר של חנה׳לה יכול היה להביט בי יושב עם הילדים שלי במטוס, ולראות את קידוש הפרט והאנוכיות על חשבון המשפחה והקהילה.  

וקינאתי, לא אכחיש. הקונספט של ילדים שמנחשים את המצוקות והרצונות שלך ונחפזים לעזור מפתה. קצת כמו משרתים קטנים. אני לא רוצה שהם יהיו כאלה. אני רוצה שייהנו מפריבילגיות הילדות לפני המפגש הבלתי נמנע עם החיים עצמם. אבל פעם בכמה זמן היה נחמד אם הם היו מרימים את המבט מהטבור מביטים סביב ומציעים עזרה. או קפה. או משהו. ולחנה׳לה אני מאחל ששאר האחים שלה יגדלו ויסייעו לה, ושתמצא את הכוח הנפשי והאומץ להוריד למנדי כאפה.